7/2006
איך ולמה זה קורה לי שוב? מה עשיתי?!?!?!?!
L.L.B שכבר ניצחה בבית המשפט, העלתה עוד שני סיפורים. בראשון - הצליחה להיות אסרטיבית מול נוסע מונית מטריד, בשני - מתנדב של ער"ן ניצל את מצוקתה כדי להטריד אותה, מינית.
הנה "סיפור ניצחון הקטן שלי" –
עליתי למונית שירות מתל אביב לירושלים, וראיתי שנשאר בדיוק מקום ישיבה אחד... בספסל האחרון, בין שני גברים. לא ממש היתה לי ברירה. התיישבתי והתפללתי לעבור את הנסיעה בשלום... אז זהו, כנראה בגלל שהייתי עייפה מדי, הנוסח של התפילה הלך לי לאיבוד וכ-15 דקות אחרי תחילת הנסיעה הרגשתי שכתפו של הגבר שיושב לשמאלי מתחככת בכתפי... הבטתי בו וראיתי שהוא נרדם. אמרתי לעצמי שזה בטח לא מכּוּוָן... שזה בגלל שהאוטו זז... אחרי מספר דקות הכתף שלו ממש נצמדה אלי... ואז הוא הניח את ידו על ירכי והתחיל לגעת בי. היה חושך מוחלט במונית...
קפאתי.
הייתי בשוק.
איך ולמה זה קורה לי שוב לעזאזל?! מה עשיתי?!?!?!?!?!?!?!?!
העייפות כמעט והכריעה אותי, אבל התאמצתי להישאר עירנית.
במשך כמה דקות הוא ליטף את ירכי ובמשך כמה דקות רציתי ממש למות.
באיזשהו שלב הגבר שלימיני שישב ליד החלון ירד מהרכב, ואני ניצלתי את ההזדמנות ועברתי לשבת במקומו. בכיסא הריק שפיניתי הנחתי את השקיות שהיו לי. הגבר שישב לשמאלי (הסוטה הזה...) זז כיסא אחד לכיווני ו... שוב ניסה לגעת בי!
הפעם הזזתי את ידו הצידה.
הוא בתגובה ניסה להוריד לי את השקיות מהכיסא שלצדי כדי להיות יותר קרוב אלי. לא נתתי לו. החזקתי חזק-חזק את השקיות ואמרתי לעצמי: "הוא יזיז את השקיות על גופתי המתה!!!".
הוא ניסה שוב ושוב להעיף את השקיות וכשהוא ראה שאני עיקשת, הוא ויתר. אבל רק על השקיות... כי הוא המשיך לגעת בי למרות ה"מרחק" שהיה בנינו... הוא מניח את ידו על ירכי ואני מזיזה. הוא מניח ואני מזיזה... עד שבאיזשהו שלב התעצבנתי, הרמתי את ידו בגועל ואמרתי לו: "אני חושבת שזה שייך לך".
הוא לא ענה ורק שאל איפה אני גרה.
"זה לא עניינך", אמרתי.
"מה הטלפון שלך? תני לי ת'מספר", הוא מבקש.
ואני נתתי.
"אתה רושם?" שאלתי.
"כן", הוא מוציא את הפלאפון שלו מהכיס בכדי לרשום. "אז תרשום- אחד... אפס... אפס. (100)".
הוא מסתכל עלי, מחזיר את הפלאפון לכיס ומחייך.
"נו די. אל תהיי קשה. יש לי דירה פה בירושלים. בואי, אני ואת לבד..."
"תעזוב אותי! אתה לא מבין?! אני לא רוצה! תתרחק ממני!!", אני לוחשת בקול (כן, יש דבר כזה).
הוא ממשיך לגעת... ולגעת... ואני ממשיכה להיאבק. להזיז לו את היד... אף אחד במונית שירות לא ראה. היה מאוד חשוּך ושאר הנוסעים היו רדומים או שחלקם דיברו בפלאפון בקולי- קולות.
בסופו של דבר ירדתי מהמונית בתחנה שלי והוא המשיך איתה לאן שזה לא יהיה (לעזאזל אני מקווה...).
כשירדתי, הרגליים שלי לא הפסיקו לרעוד וכמעט נפלתי כמה פעמים... הסכר בעיניים נפרץ ולא הצלחתי לעצור את זרם המים שירד משם...
אבל אחר כך, הרבה אחר כך, הבנתי שניצחתי. שלמרות שהוא המשיך לגעת בי, ניצחתי אותי. ניצחתי את התגובות השגויות שלי. עניתי לו. הצלחתי לדבר. לכעוס. לדבר בתקיפות למרות העייפות הרָבּה (הייתי ערה כמעט יומיים ברציפות). הצלחתי להרחיק אותו ממני בצורה חד-משמעית. בצורה שלא משתמעת לשתי פנים. הצלחתי "לתת לו את המספר שלי" (שהיה המספר של המשטרה). הצלחתי. כמו גדולה.
הסיפור עם המתנדב מער"ן קרה במוצ"ש, ה-24.3.2001.
בפעם הראשונה שניסיתי להתאבד, הייתי בבייביסיטר וממש התלבטתי אם לעשות את זה או לא (התכוונתי כמובן לבצע את המעשה כשאגיע לביתי). התקשרתי לער"ן (1201) - פעם ראשונה ואחרונה בחיי!!! וענה לי גבר. אמרתי לו שאני רוצה למות... הוא שאל למה אני רוצה למות ואמרתי לו שבגלל כל מיני דברים... מָניתי את הדברים והכנסתי גם את זה ששכן שלי ניצל אותי מינית. כשהוא שמע את זה, הוא ישר התחיל לשאול אותי שאלות בנוגע לזה...
"איפה זה היה קורה?"
"בחורשה, במקלט... ובעוד כל מיני מקומות..."
הוא שאל אותי מה הוא בדיוק עשה לי ועניתי לא שזה עושה לי רע להיזכר בזה ושאני לא כל כך זוכרת... הוא בתגובה אמר לי: "את חייבת לזכור... אני כאן כדי לעזור לך...". הוא ביקש שאנסה לזכור בכל זאת...
סיפרתי לו קטעים מאוד לא ספציפיים והבנתי ממנו שהוא רוצה לשמוע יותר לעומק...
הוא שאל אותי לדוגמא: "הוא לא נתן לך למצוץ לו?"... "לא נהנית?"
אני יכולה להישבע ששמעתי בקול שלו שהוא נהנה... ;(
ויותר מזה - יכולה להישבע ששמעתי אותו מאונן (!!!)
באיזשהו שלב בשיחה הוא שאל אותי אם הוא יכול לבקש ממני משהו. שאלתי "מה?" והוא אמר: "בזמן שאנחנו מדברים, את יכולה להניח את היד על איבר המין שלך?"
"מה?!?!?" שאלתי.
"לא-לא, את לא צריכה לעשות כלום... פשוט תניחי אותה שם..."
הייתי בשוק. בשוק של החיים... אבל עדיין לא עיכלתי...
אחר כך הוא שאל איך אני נראית.
הייתי בטוחה ש"הנה! הוא באמת רוצה לעזור לי! הוא באמת רוצה להציל אותי!". כי חשבתי שהוא רוצה את התיאור הזה בשביל לשלוח אלי ניידת או אמבולנס...
אמרתי לו: "אני גבוהה, רזה, יש לי שיער מתו..."
"לא, לא תיאור כזה התכוונתי... יש לך חזה גדול או קטן?"
שתיקה. לא עניתי.
ואז- "תגידי, את מרגישה משהו למטה?"
"איפה למטה?"
"איפה ששמת את היד מקודם. את לא מרגישה רטוב?"
"לא שמתי את היד..."
ואז הוא שאל איפה אני גרה. עניתי שבירושלים ואז הוא התחיל לדבר לעצמו בקול רם: "טוב, אם אני יוצא עכשיו מכאן... אגיע לתחנה המרכזית תוך.................. את יכולה להגיע לתחנה המרכזית תוך 45 דקות?"
"בשביל מה?"
"אני רוצה לראות אותך".
"למה?..."
"לדבר קצת... "
"לא... אני ממש לא יכולה ולא מעוניינת"...
ואז הבנתי שזהו. נפלתי על הבנאדם הלא נכון בזמן הכי לא נכון. דפקתי על השולחן שלידי בצורה כזו שישמע כמו דפיקה בדלת ואמרתי לו: "אני צריכה לסיים, הם הגיעו..." "טוב, אז תתני לי מהר את המספר פלאפון שלך ואתקשר אלייך יותר מאוחר".
"אין לי פלאפון".
"טוב, אז אני אתן לך מספר ותתקשרי אליו יותר מאוחר. את רושמת?..."
מתברר שהוא נתן לי את המספר של ער"ן בירושלים (שכיום לפי דעתי לא פעיל...).
ניתקתי את הטלפון ורעדתי כולי... בכיתי כמו לא יודעת מה.
*היום mybody קיים שלושה חודשים.
לסיפורים (לא לשכוח כינוי):
[email protected]
| 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
