פאדו מקונן על הניצול המיני שביצע באשה בעברו הרחוק. לפני כן הוטרד מספר פעמים, פעם אחת על ידי נהג שלקח אותו טרמפ, ולפני כן - ככל הנראה על ידי קרוב משפחה.
מתוך שלושת המקרים שאני רוצה לספר עליהם אני רק יכול להיות בטוח שאחד אכן התרחש: הייתי בן 12 וחצי, עליתי על טרמפ בסוג של טנדר מיושן, והנהג - בחור בתחילת שנות העשרים שלו, שלף מתא הכפפות כמה חוברות פורנוגרפיות. הייתי מאד מרוצה: כמה חודשים קודם נתקלתי בחוברות דומות וזיהיתי בשמחה והתרגשות שרואים הכל ובבירור. יופי של טרמפ, חשבתי.
כמובן שנעמד לי מיידית, ואחרי שתי דקות, הנהג הושיט יד ונגע, דרך המכנסיים שלי, תוך שהוא אומר בשילוב של מבטא איראני ורוסי: "יש זין, בחור טוב, יש זין". ידעתי שזה לא לעניין, אבל לא ידעתי מה לעשות. מצד אחד – החוברות הנהדרות האלה. מצד שני: הוא נוגע. זה נמשך ככה עוד דקתיים שלוש, והגענו למקום שבו רציתי לרדת. ביקשתי שיעצור לי.
הוא עצר, אבל אמר: רגע, רגע, והראה לי עוד חוברת, וגנב עוד נגיעה קטנה. "זין טוב, יש זין קשה, טוב". אמרתי לו שאני חייב ללכת ורצתי משם.
הסיפור הזה הוא הקל יחסית. תמיד זכרתי אותו, ותמיד זכרתי בדיוק מה היה שם, בניגוד מוחלט לשני הסיפורים האחרים, הקשים הרבה יותר, שבהם אני ממש לא יכול להגיד במפורש מה היה, ואם בכלל אכן היה.
נתחיל עם הפחות טראומטי: לפני עשרים שנה (אני כמעט בן חמישים), לקחתי אקסטזי בפעם הראשונה, עם חבר. במהלכו נתקפתי פחד/פרנויה שאותו חבר רוצה או מתכוון לאנוס אותי. בהמשכו פתאום הוצפתי במעין זיכרון רחוק, עטוף בסמליות מיסטית, שלפיו אחי הכריח אותי לרדת לו פעם אחת כשהייתי בן שבע או שמונה. אני הרביעי מבין חמישה אחים, והאח המדובר היה גדול ממני בשמונה שנים. זכרתי תמונה של החדר, ותמונה שלי מוצץ לו, אבל לא ידעתי – ואני עדיין לא יודע – אם זה באמת קרה או לא. כמה שבועות אחרי שהזיכרון צף באתי ושאלתי אותו ישירות: היה או לא היה? הוא אמר לי שהוא לא זוכר כזה דבר, אבל הוא בפירוש זוכר שאח גדול עוד יותר בהחלט הכריח אותו לרדת לו.
הממ.
אני זוכר בבירור שכשהייתי בן 13 היתה לי אינטראקציה קצרה עם אחי הקטן ממני בשלוש שנים. הראיתי לו את הזין שלי, ואיכשהו רמזתי לו שכדאי לו למצוץ לי. הוא לא רצה וזה לא קרה. אני די משוכנע שאולי הייתי מנסה לשכנע אותו שוב, אלמלא משהו מזה דלף לאמא. לא היו לי אינטראקציות מיניות נוספות איתו.
אבל לפני כמה שנים הגיע האח הגדול יותר וסיפר לי על דוד פדופיל שהתחרמן עליו ונגע בו כמה וכמה פעמים לאורך השנים, כך שמתבהרת לי איזה תמונה שממנה אני יכול, אולי, להסיק, שאכן היתה כאן השתלשלות משפחתית שכזאת. שהאח אותו שאלתי, העדיף לא לזכור מה הוא עשה לי. אם אני מוסיף לזה את העובדה שלמדתי לאונן רק בשנות העשרים שלי, אני יכול להניח שמשהו בכל זאת היה שם, משהו שהצלחתי להדחיק יפה-יפה ועמוק-עמוק למשך עשרים ומשהו שנה.
גם במקרה השלישי אני לא יודע מה באמת קרה, אבל מבחינתי הוא הטראומתי והקשה מכולם. זה קרה משהו כמו שנתיים אחרי האקסטזי ההוא. כבר הלכתי לטיפול, והנושא עלה, ואפילו ניסיתי במהלכו סוג של הדמיית-עימות עם האח, הדמייה שהיתה מאוד אלימה מבחינתי. זאת הייתי תקופה שבה חייתי היפוך של המלך מידאס: כל דבר טוב שנגעתי בו הפך לאפר ועפר, התקלקל, הושחת. כל פרוייקט שהתחלתי בו – נכשל קשות. חברים התרחקו ורבתי קשות עם כל המשפחה שלי. בחרתי בת-זוג מאנו-דפרסיבית שלילה-לילה, במשך שנה, היתה מסבירה לי ארוכות – תוך התקפת זעם ושנאה - למה אני כזה אפס, חדל אישים, חסר רגישות, טיפש, אטום, רע לב ואכזר. בדיעבד אני מבין שהטענה האחת שהיתה לה היא שלא יכולתי לעזור לה במצוקתה, אבל היא מצאה איך לבטא את הסלידה שלה ממני באופן שהשתכנעתי מעבר לכל ספק סביר שהיא צודקת בכל מילה. היא טענה שאני כל כך דפוק, שכבר עדיף שאתאבד ואתחיל את החיים שלי מחדש. היא אהבה להגיד כמה שהיא מצטערת שהיא לא נשארה עם אחד החברים הקודמים שלה – כי הם היו, לפחות, גברים. אולי טיפשים, אבל אמיצים. לא פחדנים כמוני.
אני יודע שאני כותב את זה בתור הצדקה למה שיסופר מייד, אבל אחרי שהיא עזבה אותי סוף סוף (למרות שלעצמה סיפרה שאני עזבתי אותה), הייתי ספוג רעל וארס. פגשתי בחורה צעירה ממני בכמה שנים, וזיהיתי את החולשה שלה. למעשה, תמיד זיהיתי בקלות חולשה של נשים, חוסר ביטחון ותלישות. נפגשנו כמה פעמים, לסוג של סקס לא אלים, אבל בכל זאת מאוד כואב וכוחני. בערך בפעם העשירית ששכבנו, רציתי עוד, והפעם רציתי אנאלי. היא רצתה עוד סקס – מאוד - אבל לא אנאלי.
כאן הזיכרון שלי מתחיל להתערפל, ובצדק מבחינתו. אני לא באמת יודע מה היה שם. אני מקווה מאוד שלא חציתי את הגבול המוחלט, אבל אני כמעט משוכנע שהיא ביקשה ממני להפסיק, ולא הפסקתי. נדמה לי שרק אחרי שגמרתי הבנתי שאולי חציתי את הגבול. מכיוון שעברו עשרים וכמה שנים – או אולי בלי קשר לזמן שעבר - אני כבר לא זוכר מה קרה אז. יכול להיות שעל המקום התנצלתי בטירוף וביקשתי סליחה. אבל יכול להיות שלא. יכול להיות שרק למחרת הבנתי מה קרה והתנצלתי בטירוף וביקשתי סליחה. אבל יכול להיות שלא. אני זוכר שהיא הביעה התבעסות ממני בפני מכר משותף, אבל יכול להיות שזה היה בכלל קשור לחוסר הרצון שלי להיכנס איתה למערכת יחסים יותר קבועה. אני באמת לא יודע. הזיכרון שלי לא מספר לי אם המשכנו להיפגש אחר כך או לא. בפירוש יכול להיות שהמשכנו לשכב מדי פעם עד שדרכנו נפרדו – אבל יכול להיות שלא. יכול להיות שהקטגור שלי תפס בעלות על הסיפור הזה ועיוות אותו לרעתי. אני יודע שכבר כמה שבועות, מאז שהתחלתי להסתובב באתר הזה ובמיוחד מאז שקראתי את הסיפור המדמיע והקורע-לב של אנתיאה, הזיכרון הזה מציק לי, ומכאיב לי, ומאיים עלי. אני לא יודע אם לחפש אותה ולנסות לדבר איתה, או לעזוב. אני באמת באמת באמת לא יודע מה היה שם. אני חושש מאוד שמתוך הכאב העצום שלי גרמתי לה כאב עצום עוד יותר.
על פני השטח לא סיפרתי לעצמי את הסיפור הזה במשך די הרבה שנים. אבל בפועל, מתחת לפני השטח, הכל השתנה כמעט מיד אחר כך. תוך כמה שבועות התחלתי ללכת לטיפול פעמיים בשבוע למשך כמה חודשים טובים. אם עברתי שלוש שנים של לילה וסיוט וחושך מוחלט, כמה חודשים אחר כך השחר התחיל לעלות, בעדינות ובאיטיות על החיים שלי. עזבתי את רוב מנהגי ההרס העצמי שלי, השלמתי עם המשפחה שלי, ועם עצמי. רציתי להיות אדם טוב. אני זוכר ששנתיים אחר כך, חבר שראה אותי בכל תקופותיי, אמר שהייתי עמוק בבור ובסופו של דבר בחרתי באהבה ובאור. שום דבר כזה או דומה לזה לא קרה לי מאז. להיפך: אני משתמש ביכולת שלי לזהות חולשה או תלישות או חוסר ביטחון או פגיעות אצל אשה - בעבודה, או במרחב הציבורי – כדי לתת לה כוח וביטחון, לחזק אותה, ולנטרל איומים פוטנציאלים. בכל סיטואציה שהיא אני מזדהה ומנסה לעזור למי שנמצא בעמדת חולשה. תלשתי מעצמי שאריות של שוביניזם וכוחניות. מי שמכיר אותי היום, או בחמש עשרה השנים האחרונות – לא יוכל בכלל לקשר ביני לבין הסיפור הזה, מכיוון שאני הראשון שמזהה ומתקומם נגד שימוש לרעה בכוח.
ובכל זאת יש לי מקום פנימי שמרשיע את עצמי, ושופט בחומרה, ומתקשה לקבל את חוק ההתיישנות. מול החלון הפתוח אני מבקש מהיקום לסלוח לי, ומקווה שהיא סולחת לי, ומקווה שזה לא היה מה שאני חושב שאולי זה היה, ובעיקר אני מבקש מהיקום לפצות אותה על הכאב שנגרם לה.
תוספת, תגובתו של רם - "טוקבקיסט הבית" - לפוסט הקודם:
ברור מדבריה, שללני יש הבנה מאוד בוגרת ורצינית, יותר מלמבוגרים רבים, של מה מותר לה ומה אסור לעשות לה. מותר לה לעשות הכל. אסור לעשות לה מה שהיא לא רוצה שיעשו לה. במקום להטיף לה מוסר מה כדאי לה לעשות בפעם הבאה, אני מציע לקוראים לנסות להקשיב לה ולדרישה שלה לחיות את החיים לפי דרכה, ולהלחם יום יום סביבם בכל אחד מהגילויים הרבים, שכולנו נתקלים בהם יום יום. בגללם אנשים כמו לני, רבים ורבות מדי לא יכולים לזכות בזכות הבסיסית של הנאה מהחיים, מחברים, מריקוד, מרחצה אפילו במקלחת מעורבת בכל גיל, מפלירטוטים ומפעולה פשוטה של צעידה ברחוב ונסיעה באוטובוס כמו בן אדם.
לסיפורים (אנא צרפו כינוי מועדף):
[email protected]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
