פוסי גאלור כתבה את הפוסט הזה, על הדוד ההוא, שנוגע, בבלוגה. וגם בכלל - על המציאות של נשים, זאת שגברים פשוט לא מכירים.
כשהייתי בת 10 וחזרתי ממסיבת כיתה, הוא אמר שחצאית המיני הלבנה שלי מאד יפה ותואמת לחולצת הבטן הכחולה עם הנקודות הלבנות שלבשתי. כשאמרתי תודה וחייכתי, הוא שלח יד וליטף לי את הבטן קצת יותר מדי זמן. רק את הבטן. הוא משך את היד חזרה כשהדיילת, שהיתה בעצמה נערה מתבגרת, הגיעה ולקחה אותי משם. היא הזהירה אותי לא לעשות לו חיינדעלעך.
כשהייתי בת 19 הוא הושיב אותי ליד המחשב אצלם בסלון ופתח קובץ של הקאמה סוטרה. בתמימות של ילדה-באמת-טובה-מדי שאלתי מה זה, והוא הסביר שההודים הם אשפי המין ושזו חוברת ההדרכה הטובה בעולם, לשימושי. הוא התעניין בשלומם של חיי המין שלי (לא היו, תודה) וציין שאני יכולה ללמוד מזה המון. כשאני נבוכה עד עמקי התחתונים הודיתי לו ועברתי חדר.
אלו פעמיים שאני זוכרת בבירור. משום מה נדמה לי שהיו עוד, אבל בטח הדחקתי.
לפני כמה שבועות, בעוד אחת מהשיחות המוצלחות שניהלנו הדיילת ואני, היא הזכירה לי סיפור שסיפרה לי מזמן, שכשהיא היתה בת 6, הוא נגע לה בפיפי. היא היתה ילדה ולא לגמרי הבינה, אבל היה לה ברור שזה לא בסדר, כי דוד לא אמור לגעת במקומות כאלו. היא שתקה שנים, וכשאני נכנסתי לתמונה, היא דאגה לא להשאיר אותי איתו לבד. היא כמעט עמדה בזה. והיא עדיין שותקת.
וגם אם הוא לא הותיר בי פצעים עמוקים, אני לא שוכחת. גם הדיילת לא.
כבר כמה שבועות שאני קוראת את הסיפורים אצל My Body ומודה לאלוהים שבי לא פגעו, שאני לא חוויתי. לא באמת. לא נפגעתי, הרי לא אנסו אותי. אבל אז מגיעים פלאשים קטנים של תזכורת: ג.לוי שהמשיך לגעת לי בציצים במסיבה בכתה ו' למרות שביקשתי שיפסיק, אבל בגלל שאהבתי כל כך לא ברחתי ממנו (ואלוהים יעזור לי כשהוא שוכב היום קבור בחולון), הצפון אפריקאי במונמארטר בפאריז שהתיישב לידי על המדרגות של הסקרה-קר, חייך אלי חיוך מלא זימה וליטף לי את הרגל עד שברחתי משם ונכנסתי לכנסיה, הדביל שצעק "איזה ציצים" כשחציתי את הכביש באיזה לילה בסלמה ואז הלך אחרי דקות ארוכות עד שפגשתי את החברות מחוץ למועדון, החייל בתחנה המרכזית שליטף לי את העורף לשניה שצרבה אחר כך שעות, את הירקן ליד הבית של סבתא שהתיישב לידי על המדרכה כשהייתי בת 4 או 5, ליטף לי את הפנים ושאל אם אני רוצה להראות לו את הפיפי שלי.
חלק גדול מהמקרים אני כנראה לא זוכרת. אבל הרי לא באמת נפגעתי, אני אומרת לעצמי, רק חוויתי בחד פעמיות. אלא שכל מקרה ומקרה נחקק ומשאיר זכרון רע אחד קטן והזכרונות הרעים הללו נערמים למקבץ לא קטן שהלוואי שהייתי שוכחת, או נמנעת מלחוות מלכתחילה.
מסוג הדברים שגברים לא יבינו. לא את החשש מצעידה לבד ברחוב בלילה, כשמחזיק המפתחות בהיכון למקרה שמישהו יגיע מאחורה בהפתעה, ולא את הלחץ מהתפרצות לא קרואה לאוטונומיה הפרטית. לא את הפחד המשתק בשניות שחולפות כשאת מבקשת שיפסיק ואת לא בטוחה איך הוא יגיב, ולא את אנחת הרווחה כשהוא אכן ממלא את הבקשה.
אין אשה שלא חוותה הטרדה מסוג כלשהו. יש רק כאלו שהדחיקו, כמוני.
עד שמגיע רגע אחד שמזכיר.
לסיפורים (אנא ציינו כינוי מועדף):
[email protected]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
