bleeding heart חוותה תקיפה מינית מתמשכת מצד השכן שלה, שהיה מבוגר ממנה בערך בחמש שנים. ויש לה גם סיפור על הטרדה באוטובוס.
אחרי התבלטות החלטתי לכתוב את הסיפור. קיצרתי אותו, מקסימום אשלח עוד פרטים בהמשך.
הכל קרה אחר הצהריים. היינו שכנים, הוא גדול ממני בערך ב-5 שנים ואני הייתי בכיתה ג'. כל הזמן הייתי משחקת איתו.
יום אחד הוא בא והיינו בחדר שלי ואמי הייתה במטבח. הוא שאל אותי אם אני רוצה שהוא יראה לי קטע חדש של איך אומרים אצלם שלום בכיתה. הוא אמר לי לעמוד על המיטה ולהסתובב עם הגב אליו. פחדתי, אבל עשיתי. לא רציתי להסתבך.
ואז הוא הושיט את היד שלו והתחיל לגעת לי בישבן, למשש אותו, לעצום עיניים ולגנוח. נלחצתי. העפתי לו את היד ואמרתי לו שילך מיד כי אני לא רוצה שיישאר. הוא הלך ורצתי למטבח והתיישבתי על הרצפה. אמא שאלה אותי לאן הוא הלך ואמרתי לה שהוא היה צריך כבר ללכת. אמא שאלה אם קרה משהו או אם הוא עשה לי משהו, ועניתי שהכל בסדר. הוא המשיך לבוא אלינו הביתה ו"לשחק" איתי, כשהוא היה נוגע לי בישבן, בחזה, בירכיים, וגונח בשקט.
ואז התחלנו לצאת החוצה לפארק ליד הבית. הוא היה גורר אותי בכוח לפרדס הקטן שליד הבית ומתחיל להפשיט אותי. בכיתי, צרחתי, התנגדתי אבל הוא המשיך והתחיל להרביץ לי, תוך כדי שהוא מאונן מעליי. היינו יוצאים בארבע וחוזרים בשש וחצי. השתדלתי לנגב מהר את הדמעות כשהוא היה גומר, בורחת משם, שוטפת את הפנים, נרגעת וחוזרת הביתה. אחרי שבועיים אמא התחילה לראות עלי סימני מכות, והמצאתי לה סיפורים כמו שהנדנדה שבורה, או שהיו אבנים בסוף המגלשה. והוא המשיך, כל יום, באותה שעה, באותו המקום, אותו הדבר.
ככה עברו להם כמה חודשים, ואז הוא התחיל להוריד לי גם את המכנס, ואת התחתון. הוא הוריד לי את החולצה, הפשיט אותי לגמרי ומישש את הגוף שלי - את החזה הלא מפותח. נוגע, מנשק את כולי. מתחיל לאונן, לגנוח בלחש, ומנסה להכניס את הזין שלו לתוכי. כבר למדתי לשתוק. לא לבכות. לא לצרוח. לעצום עיניים ולחשוב על דברים אחרים. וככה, חצי שנה, כל יום, באותה השעה. בסוף הוא תמיד היה זורק לי חיוך. הייתי רצה לברזייה ומתחילה לשטוף את הגוף שלי במה שאני יכולה, מתלבשת ורצה הביתה. נכנסת למקלחת ובוכה. הולכת לישון ובוכה.
אף אחד מהמשפחה לא יודע, רק שתי חברות טובות, וגם את זה אמרתי רק ב"כותרת" – "התעללות מינית לפני כמה שנים".
אחר כך כבר יצא לי לשבת באוטובוס שאיזה זקן שיכור כיוון את המבטים שלו אליי ובא לשבת לידי ויצא לי גם לרדת בכמה תחנות שאפילו לא קרובות לבית שלי, רק בשביל לעוף מהאוטובוס.
זאת הפעם הראשונה שאני מספרת את זה. בנות ובנים, תשמרו על עצמכם, תזהרו, תמיד תשימו לב מי נמצא לידכם. בבקשה.
עוד תגובה משובחת באדיבות רם בסוגיית הטרמפים, מהפוסט הקודם (תמצות ועריכה - עלי):
תחשבו על האבסורד - כולנו מבינים שכרגע מסוכן בארץ לנסוע בטרמפים בגלל פעילות טרור. אנחנו מבינים את מורכבות המצב, את הסכסוך, השנאה, המלחמה וכו'. בנוסף לכל זה, בנות מתבקשות שלא לנסוע בטרמפים גם בגלל מורכבות הסיכסוך של נפש הגבר עם עצמו? עם עולם הנשים? עם אישתו???
מה שמפריע לי בדיונים בשאלות פוליטיות וחברתיות, זה שאנשים לא מסתכלים על התמונה הכוללת ורואים לאן העמדה שעליה הם מגוננים - "את מביאה את זה על עצמך", "את רצית את זה", את רמזת לו", "את לא נזהרת" - מובילה לדוגמאות אחרות, הסטוריות, תרבותיות וכו'. כמו, למשל, שבאזורים רבים בסין ובהודו - עושים הפלה אם מתגלה שהעובר הוא ממין נקבה. ואם פיספסו באבחנה מוקדמת - הורגים את התינוקת הילודה.
הרעיון שלנשים יש פחות זכות תנועה מלגברים הוא מספיק מזעזע כשלעצמו, אבל הוא עוד יותר מזעזע כשחושבים על החברה שאליה הוא מוביל. מי שלא נלחם על זה כשתוקפים טרמפיסטיות אני בטוח שלא יהיה לו אומץ להלחם על זה כשהמדינה תעודד הפלות של נקבות.
ועוד תגובה לפוסט הקודם, מפי נֶגַע:
אז מה אם היא כוסית והיא לובשת קצר? מה, כל בחורה שלא נראית כמו נהג משאית צריכה ללבוש רעלה או משהו? תתבגר, לעזאזל.
לא מרצוני. לא הייתה לי ברירה. וכפי שרשמתי ואציין שוב. זהו רק הסיפור החלקי, הפרטים היבשים של מה היה, מה קרה, כמה זמן וזהו. יש עוד הרבה מאחורי זה, שנה וחצי של "מערכת יחסים" ומתוכם - חצי שנה של התעללות
תוספת חשובה, תגובה של ענבר פה (כן, המנהלת):
בנוגע להערתך כי אנו מתבכיינות, וכי זהו אקט של חולשה - להפך.
הטאבו שהונח על הנושא מימי קדם ואווירת הסודיות והבושה, הן שמעודדות את הקורבניות. עצם העובדה שנשים מעזות לפתוח את הפה ולהודות בכך שהן הותקפו, גורם להתקפה להפוך לדבר לא מובן מאליו. הגוף שלנו הוא לא הפקר, ואנחנו לא אמורות לשתוק ולקבל את זה כי "ככה זה בעולם" ו"ככה זה גברים". זהו אקט של הגנה פסיבית, דרך צינורות הנורמות החברתיות ולא באלימות.
לסיפורים (אנא ציינו כינוי מועדף):
[email protected]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
