mybody

שחר (שואל את bleeding heart):

מה הקטע? אם לא אהבת את זה - למה המשכת ללכת איתו? לי נראה שרק היום, בדיעבד, את לא אוהבת את זה אבל אז זה היה לך סבבה או שלא היה לך משהו יותר טוב לעשות. אני אומר את זה מנסיון – כשעושים או עשו לי משהו שלא מצא חן בעיניי, הייתי מפסיק את זה. אם לא – זה סימן שלא רציתי להפסיק.

אם היא לא הבינה מה קרה בגיל תשע אז מה כל כך רע בזה? כי היום סיפרו לה שזה רע... אבל אז – זה לא היה רע כי היא לא ישדעה שזה אמור להיות רע. אני מכיר מישהי שבילדותה היתה מזדיינת עם הסבא החורג שלה והיתה אוהבת את זה. היום היא תובעת אותו על "התעללות", למרות שהיא נהנתה מכל רגע (היא הודתה בפני מסר פעמים שכך היה). היא מרגישה רע עם מה שקרה, לא בגלל שהיא סבלה, אלא בגלל שסיפרו לה שזה משהו רע שקרה לה. אם כולם היו מתייחסים לזה כדבר טוב, אז גם לה לא היה אכפת.

אנשים כאן בוחנים את החיים על פי הקריטריונים שמקובלים כיום ב"חברה" (אם אפשר לקרוא לזה ככה), ואז מתאבלים על כל מה שקרה להם ונוגד את הקריטריונים האלו. 

רם:

א.

אני מסכים עם שחר שאין "כללים מוכנים מראש" למה תקין ומה אינו תקין. אני מאמין שמספיק ילדות בנות 13 ניהלו רומנים עם מבוגר לאורך ההסטוריה, ולמרות שקשה לעכל את זה ולא צריך לאשר את זה חוקית - זה לא בהכרח נופל בקטגוריה של הטרדה או תקיפה, וזה לאו דווקא פסול ברמה האנושית. אבל ברוב המקרים מדובר בניצול מרות וכוח, ובמקרים האלו תפקידה של החברה הוא להגן.

ב.

התמונה, על פיה כל אחד אחראי באופן מלא על גורלו, היא שיטחית כמו פלטה ועיוורת, משום שהיא מתעלמת מהאופן שבו אי-הצדק מובנה בחברה ובעולם. ביקרתי במספיק ארצות בחיי, כולל מדינות עולם שלישי ואפריקה, והרעיון שהאנשים הללו יכולים - מרצונם, לצאת ממצבם ולבחור את גורלם הוא פשוט מקומם!

ג.

במבנה תקין של אינטראקציה בין בני אדם יש הדדיות. לא כל האנשים רגישים לכך שהם נמצאים בסיטואציה שהשני לא באמת חולק אותה. משום כך הם לא מודעים לכך שהם תוקפים ואונסים. שחר נשמע כמו בן אדם שבקלות יכול להכנס לסיטואציה כזו, ובסוף להאשים את הצד השני. אדם רגיש לא עושה מעשים שהשני עשוי להתחרט עליהם אחר כך - זה פשוט לא אפשרי, או כמעט שלא אפשרי, בגלל הרגישות לצד השני. לכן אדם שרגיש לשני, לא מוצא את עצמו בסיטואציה שבה "אחר כך היא התחרטה" והוא לא צריך להשתמש בתירוצים אידיוטיים כמו "היא שינתה את דעתה בגלל המוסכמות". לכן, ברוב המקרים, למרות ששחר צודק בקשר לכך שיכולים להיות גם יוצאי דופן - עצם העובדה שמישהי אמרה שהיא עשתה משהו מבלי שבאמת רצתה בכך, היא ראיה לכך שהאדם תקף אותה; היא לא באמת היתה שם - היא היתה שם בגלל סוג מסויים של כפייה, פסיכולוגית או פיזית. בסיטואציה הדדית - אף אחד מהצדדים לא יוצא וטוען "לא באמת הייתי כאן". כל מי שהיה עם נשים בסיטואציות מיניות, בעיקר בהכרויות מקריות ורגעיות, יודע שתמיד אפשר ללכת צעד אחד קדימה יותר משהיא רוצה. זה אונס - גם אם היא לא התנגדה.

ד.

הייתי בחיי בעמדות כוח לא מעטות. קרה לי, למשל, שתלמידות התאהבו בי, גם באוניברסיטה וגם בבתי ספר. אילו רציתי, יכולתי לשכב עם רבות מהן והן היו חושבות שזה בהסכמה, כיוון שהיה לי מעמד של כוח מולן. אולם לא התקיים בינינו סוג של הדדיות מסויימת - הן לא היו מאוהבות בי בגלל מי שאני, מה שאני וכו', אלא בגלל המעמד שלי. אני לא טוען שלא ייתכן רומן בין מורה לתלמידה, אבל אני חושב שהסיכויים שהתרחשות כזו תתאפשר ללא שיהיה בה גם ניצול, הם נמוכים. לא כל מורה שמזיין את התלמידות שלו יכול לבוא ולהגיד "זה היה בהסכמה". אם זה באמת היה בהסכמה, בהדדיות, תוך מערכת יחסים שהתפתחה במקרה לגמרי, בתוך מסגרת לא שגרתית ולא רצויה, אז הסיכויים שמישהו יגלה על כך - גם בעתיד, באופן שיאיים עליו - הם קטנים. אהבה היא חזקה, וכשהיא באמת נוצרת אז יש לה כוח רב יותר מאשר למוסכמות ולנורמות. לכן, ודאי שאם תלמידה מתלוננת על מורה שניצל אותה, היא לא ממציאה שום דבר - די בכך שהיא מתלוננת (אלא אם היא ממציאה את הסיפור) כדי שנדע שהיא לא "באמת" היתה חלק מזה. אותו דבר נכון בקשר לרוב הסיפורים כאן בבלוג.

***

עוד הבהרה קטנה, לפני שאני מוצא להורג בכיכר העיר. לגבי שתי הנקודות ה"פרובוקטיביות" שלי בנוגע לאפשרות הנדירה של רומן של ילדה צעירה עם בוגר, או של תלמיד/ה עם מורה: הטענה הזאת קצת פחות פרובוקטיבית ממה שהיא נשמעת. סטטיסטית, אני מאמין שברוב המקרים שבהם מורה מגיע לקשר מיני עם תלמידה או ילדה עם מבוגר, מדובר בסיטואציה של ניצול, והקשר המיני הזה חמור עד כדי אונס. אני מאמין שרוב הסיטואציות הללו פסולות מבחינה אנושית, מוסרית, ובצדק - גם חוקית. אבל אני מאמין שכמו כל דבר בחיים, זה לא כלל ברזל. מי שמכיר קצת היסטוריה, יודע על כמה רומנים של חיים שלמים, שהחלו כקשרים לא שיגרתיים. באותה מידה, רבים מאיתנו יודעים שגם קשרים "ממוסדים" של זוגיות, נישואין וכו' מהסוג ה"כשר לחלוטים" – עלולים להות קשרים של ניצול, אלימות ואונס.

כל הטענה שלי היא שכל סיפור צריך להישקל לגופו. אם משהו פסול, הרי שזה בגלל מה שנעשה - בגלל שימוש בסמכות, וכו'. במקרים של הבדלי מעמד וגיל, ניצול המעמד והסמכות בדרך כלל כבר מובנה. המוסכמות רק עוזרות לנו לזהות מתי "סביר" שנעשה ניצול. הן אינן מעידות על עצם קיומו של ניצול.

ענבר:

ייתכן שלעיתים נדירות תתקיים מערכת יחסים במסגרת מובנה שכזו, שאינה כרוכה בניצול. יכול להיות גם מקרה נדיר של רצח מסיבה טובה, או שבכל מקרה הנרצח עמד להתאבד. השאלה היא האם החריגים הנדירים והיוצאים מן הכלל, הם שיכתיבו לנו את מערכת החוקים? אני מאמינה שהם לא צריכים לעשות זאת.

בדוגמא של התלמידה והמורה - אם זו אהבת אמת (מה זה?), הם יכולים לחכות שנה שנתיים ולעשות את זה כמו שצריך מחוץ למסגרת מוסד הלימודים. ואם הבחורה צעירה מ-16, נראה לי שבכל מקרה זה לא טבעי, בלי קשר ליחסי מורה-תלמידה. בגיל 15, הבדל של עשר שנים הוא עצום - מנטלית, רגשית וכו'.

רם:

ענבר, לא התכוונתי, ודאי שלא בקונטקסט הנוכחי, להעלות שאלות פרובוקטיביות, על כן ההשואה ל"רצח מוצדק" אינה רלוונטית. התכוונתי לחלץ מדבריו של שחר נקודה נכונה – גם נורמות חברתיות דורשות הצדקה, הן לא סתם כך כפויות "מבחוץ", וההצדקה היא שאנחנו מאמינים שרוב הקשרים במצבים כאלה כרוכים בניצול, גם אם ב"ניצול עקיף". בכל מקרה, ה"איסור" ותחושת הפגיעה נובעים מעצם הניצול ולא מעצם ה"חריגה מהנורמה".

מה זאת "אהבה"? אני עושה הבחנה בין מורה שחי עם מישהי שהיתה תלמידה שלו במשך עשר שנים או חיים שלמים, לבין מורה שמזדיין עם תלמידה. במקרה הראשון - קשה לדמיין "חריגים" אבל אפשר; בשני - אני לא מצליח לדמיין חריגים. בקשר לכך שעשר שנים מהוות הפרש "עצום" - נדמה לי שרבים יסכימו שגברים הם הרבה הרבה פחות בוגרים מנשים, ושפעמים רבות גבר בן 30 מסתדר טוב מאוד, לפחות מבחינת הבגרות (בלי קשר לשום שאלה אחרת) - עם ילדה בת 15. בנוסף, אני אישית לא עושה כזה ביג דיל ממין - לא נראה לי שזאת החלטה הרת אסון, אלא אם היא נתפשת בעיני מישהו כהרת אסון. תקיפה מינית וניצול מרות, לעומת זאת, נראים לי כייהרג ובל יעבור.