או' הושפלה פומבית בבית הספר, אבל ההנהלה אילצה אותה להתנצל בפני אחד התוקפים משום שהגנה על עצמה. לפני שנה, כשהיתה בת 14, ידיד שלה לא הבין מה זה "לא".
זה אולי ישמע קטן ליד הסיפורים של כולם אבל אצלי זה תפס אותי לכל החיים. מכיתה א' ועד כיתה ד', הילדים היו מתעללים בי מילולית ולפעמים פיזית.
פעם אחת בכיתה ד', זוג ילדים הפילו אותי על הרצפה בכוונה, ופשוט ניסו להוריד לי את המכנסיים מול כל השכבה. שאר הילדים פשוט נעמדו וצפו בהם, כשהם תופסים לי בכוח את הידיים ומושכים לי את המכנסיים. בעטתי עם הרגליים, בכיתי, אבל אף אחד מהמורים לא ראה לא שמע. בסוף, כשהמכנסיים שלי כבר היו למטה, הצלחתי לפגוע לאחד מהם בעין. רצתי ישר לשירותים ובכיתי שם עד סוף היום.
המורה רק כעסה עליי משום שלא נכנסתי לשיעור. כשהגעתי הביתה עדיין בכיתי. למרות שבתקופה הזאת כמעט כל יום הייתי חוזרת הביתה בוכה, הפעם אמא שלי ראתה שזה אחרת, וסיפרתי לה הכל. אז למחרת אמא שלי דיברה עם המורה וסיפרה לה מה קרה. ומה עשו לשני ילדים בכיתה ד' שככה השפילו אותי? כלום, רק מכתב קטן שהם מתנצלים, אבל גם אני הייתי צריכה להתנצל בפני אחד מהם על המכה שהוא קיבל.
עד היום, כשאני רואה אותם, אני בוכה. הם בכלל לא זוכרים מה הם עשו, ולי יש ביטחון עצמי נמוך מאד ובולמוסי אכילה. סיפרתי את זה הרבה פעמים. רוב האנשים אומרים שאין מה לעשות, ככה זה ילדים קטנים. עבורי - זה הסיוט שלי, אני בוכה כל פעם חדש כשאני נזכרת בזה.
הלכתי לידיד טוב שלי. ידעתי שהוא מרגיש אליי משהו ותמיד הוא היה מחבק אותי בצורה מוגזמת. אבל חשבתי לעצמי - הבנאדם אוהב אותי, אני לא יכולה להעיף אותו בגלל זה...
עד שיום אחד היינו אצלו לבד. הוא ניסה לנשק אותי. הרחקתי אותו, אמרתי לו שלא ושיבין
שאני לא רוצה אותו ושבאתי רק כי הוא ידיד טוב שלי. והוא אמר "אוקיי, סליחה" וחיבק אותי. אבל זה לא היה החיבוק הרגיל, זה היה מעבר כאילו הוא מנסה להרגיש אותי. העפתי אותו
והוא אמר לי "מה קרה? פעם אחת תנסי! הרי היית כבר עם הרבה בנים, מה אכפת לך?" הוא ניסה לגעת בי. אמרתי לו שלא, ושאני עושה את זה רק עם אנשים שאני רוצה. הוא התחנן שוב שאסלח לו, לא יודעת למה נשארתי.
המשכנו לצפות בטלוויזיה על המיטה שלו והוא שם את הראש על צדה של הבטן שלי וניסה ללטף אותי. אמרתי לו שיפסיק, צרחתי עליו! הוא רץ אחרי, תפס אותי וניסה ללטף אותי שוב. נתתי לו בעיטה לביצים וברחתי משם. הוא רץ אחרי קצת עד שהוא ראה שאני כבר רחוקה. הסתובבתי ברחוב עם הפלאפון בניסיון לתפוס חברים שלי ולא הצלחתי הרגשתי רע. בסוף אחד ענה לי ולא ידע לכוון אותי אליו. בקיצור - לקח איזה שעה עד שהגעתי למקום שאני יכולה לבכות. הרגשתי כעס אדיר.
לסיפורים (לא לשכוח כינוי מועדף, בבקשה):
[email protected]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
