זהירות - טריגר!!!
הבלוגרית פיצי הותקפה קשות לפני ארבע שנים, כשהיתה בת 11.
האמת היא שלא התכוונתי לפרסם את זה אף פעם, אבל אולי הגיע הזמן.
בגיל 11 הלכתי לחוג שלי, שלא היה רק חוג אלא כל החיים שלי, בערך. החוג הזה התקיים במקום שהיה במרחק של חצי שעה הליכה מהבית שלי. כשהחוג נגמר, הודעתי להורים שלי שבאים לקחת אותי והחלטתי ללכת הביתה לבד. בכדי להגיע הביתה, הייתי צריכה לעבור במקום נטוש, שהיה ידוע בכך שמסתובבים בו נרקומנים והומלסים. אבל לא פחדתי, פשוט הלכתי ב"פרברי" אותו אזור.
כעבור כמה דקות של הליכה על שביל עפר שלא קרוב לשום ציוויליזציה, שמעתי קול של רגליים והבנתי שמישהו הולך אחרי. למרות שמתתי מפחד מפנים, לא נכנסתי לפאניקה - פשוט משום שאני מסוג האנשים שחייבים להוכיח שהם מסוגלים. אבל קולן של זוג הרגליים הפך לקול של ארבע רגליים וידעתי שאני בצרות גדולות. אבל אני... אין עלי. ככה לפחות חשבתי, מה שהסתבר אחר כך כטעות מוחלטת.
הרחתי ריח של אפטרשייב או בושם שהיה מוכר לי, הרגשתי במגע של יד על הכתף - שגם הוא היה מוכר לי, מגע שהטיח אותי על הריצפה. אני לא יודעת כמה זמן זה* נמשך, אני גם לא בדיוק יכולה לספר מה היה שם - גם מפני שאני לא רוצה וגם מפני שאני לא מסוגלת. (הרבה פעמים, כשסיפרתי על כך אחר כך לאנשים, הם שאלו מי הם היו. אני לא יודעת, באמת שלא. אבל אני בטוחה שאיפשהו בתוכי אני כן יודעת, רק שאני לא מסוגלת להזכר בשם, לעשות את החיבור בתוך הראש שלי). אחרי שזה נגמר - ואת זה אני זוכרת בצלילות מפליאה - התחלתי להרים את החפצים שלי, שנזרקו סביבי.
חזרתי הביתה צולעת והכל כאילו נמחק. הכל נמחק, מלבד כמה מנהגים מוזרים שפיתחתי: פוביה מוחלטת מהמקום ההוא, מקלחות מרובות במים קפואים, מאפיינים ראשוניים של פוסט-טראומה, והכי חשוב - התחלתי גם לפצוע את עצמי.
למרות שמאז ומעולם המיניות שלי היתה בעייתית - התפתחתי מהר מאוד, מה שגרר מסביבי לעג, הצקות והטרדות בלתי פוסקות בערך עד חטיבת הביניים - עד לאותו המקרה מעולם לא "שיתפתי איתם פעולה" ושנאתי את היחס שבו זכיתי. אבל מאז אותו המקרה, הרבה פעמים אני דווקא "מענישה את עצמי" באמצעות מין.
שנה אחר כך הסיפור התגלה על ידי שלוש מורות מבית הספר שלי, שקלטו שמשהו לא בסדר איתי. יום אחד הן לקחו אותי לחדר וגרמו לי לבכות עד שהוציאו ממני בכוח "התוודאות". הן גילו את זה ליועצת, שגילתה להורים, שגילו לפסיכולוגית.
לסיפור הזה אין הרבה המשך, נראה שהוא די תקוע במקום כבר ארבע שנים - מלבד חילופי פסיכולוגים ופסיכיאטרים, מיונים, תפירות וכו'. אני אפילו לא יודעת איך לסיים את ה... לא יודעת אפילו איך לקרוא לזה. זה הסיפור שלי, ונכון לעכשיו - הוא נישאר ככה. בלי סוף.
*רק אחרי ששאלתי, הבהירה פיצי שבאותו יום נאנסה על יד שני גברים. עד היום העניין לא טופל משפטית.
תוספת:
מי שמעה? מי יודעת?
לסיפור:
לסיפורים (נא לא לשכוח לציין כינוי מועדף):
[email protected]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
