°•• «: P®iN¢e§A••°:» NiGhT
נקלעה לקשר עם בחור אלים שרדה בה ונהנה להכאיב לה. לא, היא לא נהנתה מהכאב, אבל חזרה אליו פעם אחר פעם לאחר שהתנצל והבטיח שזה לא יקרה יותר.
לפני שנה, בערך, הכרתי מישהו שהיה בן 18. אני הייתי אז בת בת 15, בדיוק אחרי פרידה מהחבר הראשון שלי. אז הבחור החדש שהכרתי התחיל להגיע לאזור שבו היינו מתאספים כל החבר'ה, ונהיינו ידידים. היינו ממש בקשר טוב ולבסוף נעשינו חברים. אני לא יודעת אם אהבתי אותו או לא, אבל הוא די מצא חן בעיני... הכל היה ממש סבבה וכיף... עד שהתחילו לקרות כל מיני דברים לא נעימים.
כמו בכל קשר, יוצא לפעמים שבני הזוג מתחילים לצחוק אחד על השניה וכל מיני כאלה. גם אני אמרתי לו משהו מצחיק ולא מעליב. אבל הוא, במקום לענות לי בצחוק, פשוט נתן לי מכה חזקה. עברתי על זה בשתיקה כי חשבתי שזה סתם, קורה. אבל אחר כך זה התגלגל לדברים יותר גרועים. הוא היה מכאיב לי וזה היה עושה לו טוב. כלומר, הייתי אומרת לו להפסיק, הייתי צועקת עליו, אבל הוא היה מכאיב עוד יותר ואפילו צוחק על זה. רציתי להפרד. נפרדנו פעם ראשונה, אבל חזרנו להיות ביחד כי הוא הבטיח שלא יעשה לי את זה עוד פעם, ושזאת הייתה טעות.
אוקיי... המשכנו להיות חברים, כשהוא כל פעם אומר "אני אוהב אותך". ושוב הכל חזר על עצמו אבל טיפה יותר גרוע. היה צובט אותי עד כדי כך שהיו לי סימנים כחולים על הגוף... אני לא זוכרת כבר למה, אבל יום אחד כמעט הבאתי לו מכה בין הרגליים, נדמה לי שהוא עשה משהו שלא אהבתי או שלא רציתי שהוא יעשה. ואז הוא תפס לי את הרגל ואמר לי: "אם תתני לי בעיטה יהיה לך יותר כואב". אולי הבאתי את זה על עצמי, אבל אמרתי לו "אה כן?!" והבאתי לו מכה, אבל לא חזקה - בקושי נגעתי בו. ואז הוא החזיר לי בבוקס, גם כן בין הרגליים. זה היה כואב... היה לי סימן כחול גם שם. כמעט התחלתי לבכות. הוא הלך.
עוד פעם ניסיתי לדבר איתו, להסביר לו שזה כואב. הוא היה אומר שהוא ישתנה ושהוא לא יכול בלעדיי. כמו טיפשה האמנתי לו, וגם אחרי הפרידה השנייה חזרנו.
היו מצבים שבהם היינו מתנשקים והוא היה נושף לי לתוך הפה, כמו שעושים הנשמה - הוא היה מכניס לי אוויר לפה ואני הייתי כמעט נחנקת. ניסיתי להזיז אותו ממני, אבל הוא לא זז וזה גם לא הזיז לו. הוא היה מנשק, ואם הייתי אומרת משהו שלא מוצא חן בעיניו - הוא היה תופס לי בשפה ונושך עד כדי כך שירדו לי דמעות. הייתי מבקשת ומתחננת שיפסיק והוא היה צוחק - והיה לו מבט מפחיד. התחלתי לפחד ממנו. פחדתי מכל תזוזה.
כשאמא ראתה את הסימנים היא אמרה לי שאם אני אמשיך איתו אז יהיה יותר גרוע כי זה בן אדם לא שפוי.
נפרדנו סופית. הוא רצה שנחזור אבל אני כבר לא רציתי. אני יודעת שהייתי טפשה כי הייתי צריכה להפרד ממנו כבר בפעם הראשונה, אבל כנראה היה משהו שהחזיק אותי. אולי רבים מכם יחשבו שאולי אהבתי את הכאב, שהוא היה גורם לי להרגיש, ובגלל זה הייתי חוזרת אליו. אבל מי שחושב כך טועה. כי לא פעם ולא פעמיים בכיתי, וכל כך רציתי שהוא ישתנה. פחדתי, נורא פחדתי. לא הרבה יודעים מה בדיוק היה כשהיינו לבד. מצד אחד הוא היה עדין וטוב, מצד שני הוא התעלל בי נורא.
כרגע יש לי חבר. אני בת 17 וחצי ואנחנו ביד כבר שנה וחצי. היו פעמים שנראה היה כאילו שהוא עומד להרים עלי יד והייתי נבהלת. לפעמים אפילו הייתי נרתעת כשהוא היה מחבק אותי. הוא ידע הכל והוא תומך בי.
פירטתי את הדברים כי זה מה שאני מרגישה, וכל פעם שאני נזכרת בחבר הקודם שלי עולות בי דמעות. בנות, אם אתן אוהבות את עצמכן... אל תתנו שיפגעו בכן, באמת. זה נורא להרגיש ככה. תהיו חזקות ואל תפחדו להגיד לא!!! אם אתן מרגישות שהקשר לא מתאים לכן – תחתכו, אל תסבלו. אני פונה גם לגברים, שגם הם נפגעים הרבה פעמים.
שמרו על עצמכם.
הפוסט פורסם במדור מוטרדות בנענע: כשאהבה הופכת לפחד.
הפניה מיועדת (הפעם!) לנשים בלבד:
מגזין הנשים COSMOPOLITAN מעוניין לפרסם סיפור של הטרדה מינית. הסיפור יובא במסגרת המדור "הסיפור האמיתי", שעוסק בנשים צעירות שעברו משבר (בגידה, אנורוקסיה, התעללות וכו') אך גדלו ממנו והמשיכו בחייהן. המערכת פנתה לבלוג על מנת לאתר מישהי שתסכים להתראיין ולספר את סיפורה, אפילו בעילום שם!
אם יש כאן מישהי שמוכנה להתראיין - צרי איתי קשר באמצעות המייל ואני אקשר אותך עם המפיקה (שפנתה לכאן דרך המייל של הבלוג).
מי שמעה? מי יודעת?
לסיפור:
לסיפורים (נא לציין כינוי מועדף):
[email protected]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
