mybody

לא התכוונתי שהיום הזה יוקדש רק לתזות ואג'נדות, אבל המאמר הזה, שעלה באתר "העוקץ" ב-30 באוגוסט, נשלח אלי במייל ופשוט לא יכולתי להתאפק. גם אני הייתי באקדמיה, ואני בטוחה שחלק מהקוראות כאן אקדמאיות אף הן. נראה אתכן מכחישות את התופעה הזאת, שתמיד תמיד מתרחשת - אבל רק לכאורה - במסווה של "דרכי נועם".

אגב, שימו לב כמה דומים דבריה לדבריו של רם, גבר שלימד גם באקדמיה וגם בבית הספר.  

אופיים הדינמי ורב הפנים של יחסי גבר/אישה מקשה עיתים קרובות על הצופה מן הצד לאתר את הנקודה, שבה הופכים פלירטוט ורומן או יחסי מין בהסכמה בין אנשים בוגרים, להטרדה מינית וליחסי ניצול. הקושי גובר כאשר יחסים אלה מתקיימים במוסדות יוקרתיים כגון : מוסד הנשיאות, הכנסת והאקדמיה, שכן הנמנים עליהם נהנים מיוקרה ציבורית, שכפי הנראה מאפשרת להם להשיג כל מה שיחפצו. הרמז האפשרי היחיד לקיומו האפשרי של ניצול, הוא הפערים הבלתי נתפסים בין גברים לנשים במוסדות אלה. שכן, הנהנים העיקריים מיוקרתם הם גברים סביב גיל החמישים, רובם אשכנזים ממשפחות הקרויות "מלח הארץ" ומיעוט של גברים מזרחים - אליטה גברית הנהנית מיחסי ציבור מעולים. מן הצד האחר ("האחר" - תרתיי משמע), נמצאות נשים, בעיקר נשים צעירות : מזכירות, פקידות, עוזרות פרלמנטריות, ובאקדמיה - סטודנטיות לתארים ראשונים ולתארים מתקדמים ועוזרות מחקר - רובן בגילאי העשרים והשלושים.  

רבות יותר ממה שנהוג לחשוב, הוטרדו ונוצלו מינית במוסדות הללו על ידי גברים מבוגרים מהן הנמצאים בעמדות כח, במסווה של רומן. התהייה הכה מתבקשת בסיטואציות אחרות – מדוע כה רבות הנשים הצעירות, שאין להן תסביך אב מודחק, המוכנות לקיים קשר רומנטי/מיני עם גברים המבוגרים מהן בחמש עשרה עד שלושים שנה, היא בלתי רלוונטית. שכן במקומות התחרותיים והפטריארכליים הללו שם המשחק הוא לא אהבה ולא תשוקה, שם המשחק הוא כח. כח שמאפשר לגברים לנצל ולגעת בנשים שיכולות להיות הבנות שלהם. נשים שבסיטואציות אחרות, שוויוניות יותר, הם לא היו מעזים להתקרב אליהן. נלוזה לא פחות היא שיטת ההסוואה של האלימות – על ידי נרטיב מתוחכם של התאהבות הדדית, חוצת מעמדות. ההוכחה שאין מדובר כאן באהבה נמצאת בתיאור המופתי שנתנה  אחת המתלוננות שכפי הנראה לא נכנעה להטרדות המיניות מצד הנשיא משה קצב :

 "העניין הנורא לא היה ההטרדות המיניות עצמן שנהג משה קצב לבצע. בחורה ליברלית יכולה לעבור את זה באמירת 'לא' תקיפה ובהתנערות פיזית. הנורא היה הנבזות, ההשפלה והנידוי אחרי שהעזת לומר לו לא".

שימו לב! מדובר בבחורות ליברליות, דהיינו לא נשים שנמנעות מיחסי מין מתוך מחוייבות מסורתית או דתית המקדשת למשל את בתולין האישה עבור גבר אחד. מדובר בנשים שהצרכים שלהן, ככל הנראה, נמצאים בדרגת חשיבות עליונה על זו של צרכי גבר. נשים כאלה מערערות את המבנה הפטריארכלי של החברה, על פיו הגבר וצרכיו עומדים במרכזה. על כן לא יפלא בעיניי איש, שאישה ליברלית ועצמאית בסיטואציות כגון אלו, תושפל עד עפר.

יחסים מעוותים באקדמיה

מאחר שהאקדמיה היא המוסד היוקרתי היחיד שבאתי בשעריו, ברצוני להדגים את האופן שבו מנצלים מרצים מסויימים (בהחלט לא כולם) את כוחם לרעה על סטודנטיות, מסטרנטיות ודוקטורנטיות. מדובר ב"מצליחנים", גברים  שופעי כח וקסם, רחוקים מאוד מהדימוי הציבורי של אנסים ומטרידי מין. למען היושר, אציין שבין כתלי האוניברסיטה מצויים גם אנשים הגונים המקיימים ביניהם מערכות יחסים מכובדות גם כאשר יחסי הכח ביניהם, מבחינה מוסדית, אינם שווים. אלא שמערכות יחסים מכובדות אלה הן מיעוט שבמיעוט, ביחס למספרן של מערכות היחסים הרומנטיות לכאורה והמעוותות למעשה, המתפתחות בתנאים של תלות טוטאלית - כזאת שקיימת במערכת האקדמית בישראל, למשל בין מונחה המצויה בשלב כתיבת המאסטר או הדוקטורט, לבין המנחה.

יחסים מעוותים כאלה מקבלים הד ציבורי קלוש בכנסים וימי עיון, כאשר מסטרנטית/דוקטורנטית צעירה שלא מפגינה ברק אינטלקטואלי מזהיר מקבלת תמיכה בלתי מסוייגת מפיגורה אקדמית רבת רושם ששימעה יצא למרחוק ולא רק בשל הישגים אינטלקטואלים ראויים לציון, אלא גם בשם פרשיות שונות של הטרדה מינית ויחסי מין עם סטודנטיות. המעשים נרמזים בחילופי מבט משמעותיים וחצאי חיוכים, בהפסקות סיגריה, בשרותי נשים תוך בדיקה שהתאים ריקים ובמכונית בנסיעה הביתה. זהו מעמד מבזה מאוד עבור חוקרת הנמצאת בתחילת דרכה האקדמית, אבל נראה שלא תמיד היא מודעת לנזק שנגרם לתדמית המקצועית שלה.

תלותה של המסטרנטית והדוקטורנטית מבחינה אקדמית וכלכלית במנחה, מתגברת כאשר מדובר בקהילה מצומצמת, מהסוג שקיים בישראל. תלות כזאת מבטיחה שהדברים לא ייאמרו באופן ישיר, אבל יובנו כמו מאליהם.

להקת המעריצות של שנה א'

בבסיסה של הדינמיקה של יחסי ניצול בין מנחה למונחית עומדת מה שאפשר לכנות "תסמונת שנה א'" – התאהבות לא מזיקה של סטודנטית במרצה. זה קורה בעיקר בשנה א' וזה נמשך סמסטר או שנה אקדמית אחת בדיוק; סוג של מחלת ילדות אקדמית שכולן מחלימות או אמורות להחלים ממנה בשנה ב', או לפחות לשים אותה בפרופורציות. אלא שלא כולן מחלימות מן התיסמונת הזאת. אני חוששת שדווקא השקטות והשקדניות יותר, שאין להן חיי חברה פעילים במיוחד, מתקשות להיפטר מאותה תיסמונת, במיוחד כאשר הן נמצאות מספר שנים במערכת האקדמית המאלילה גברים בעלי תארים למדרגת גאוני-על, וכאשר הן מעודדות על ידי גבר רהוט, מתוחכם ובעל נסיון רב, בניהול וניצול מצבים כאלה.

נשים צעירות כאלו ייהנו לפתע פתאום מחיי חברה סוערים, שכן מרצים מסוג זה בדרך כלל לא מסתפקים במעריצה נלהבת אחת, אלא מטפחים מעין להקה של מעריצות הנשרכת מאחוריהם. להקה זו מורכבת ברוב חוכמה לא רק מנשים צעירות המקיימות עמם יחסי אישות וחברותיהן, אלא גם מנשים שלהן מועידים גברים אלה את תפקיד הכשרת השרץ – נשים חכמות ומבריקות המסוות, בלא יודעין, ניצול מיני והטרדות מיניות של נשים אחרות. על ידן של נשים אלו שהתמזל מזלן להיות מקודמות ולא מוטרדות, הם יכולים להציג את עצמם כמי שמקדמים נשים ולא על בסיס טובות הנאה מיניות. 

הרשת החברתית הלוכדת את הקרבן היא אותה להקת מעריצות. להקת מעריצות שמכוננת את נחשקותו של הריבון ונחשקותה של הקורבן בהתאם ליחסו של הריבון אליה. בתחילה היא נהנית מתשומת לב גברית בלתי מסוייגת. היא מוחמאת על הופעתה ועל כשרונותיה, היא גם מעוררת קנאה מצד נשים, שברגע זה אינן זוכות לתשומת לב מיוחדת, או נשים ש"סר חינן" בעיניהם של אותם "גאוני-על". רגשות אלה המעודדים בצורה מתוחכמת על ידי חבורה מסואבת ותאבת כח של גברים בגיל העמידה, יעודדו נידוי והשפלה של אישה שלא תיעתר להם, לא רק מצד הגברים אלא גם מצד להקת הנשים הכמהה לאישורו של הריבון.

היחס הג'נטלמני והמלכותי שהקורבן "זוכה" לו, יתחלף במהירות כאשר היא "תעז" להעמיד את צרכיה לפני צרכיהם של אותם גברים, ותעדיף כל דבר שהוא לא "אינטלקטואל" מסואב, מתוסבך ומבוגר ממנה בשנים רבות. הוא וחבריו יתיחסו אליה בקרירות ובבוז כאשר היא תנסה לבקש את תשומת ליבם מתוך תפישה מוטעית ותמימה, שלא רק הצורך שלהם לזיין אותה עמד בבסיס היחס הנפלא שלהם כלפיה בעבר, אלא כשרונותיה. יקח  לה קצת זמן, אבל בסוף היא תבין שהם מעולם לא היו שם בשבילה, אלא רק בשביל עצמם. לעיתים אחרי זמן מה, נדמה יהיה להם ש"היא למדה את הלקח" והם ירמזו לה שהדלת עדיין פתוחה. הם יעשו זאת בארשת נלבבת, במחמאה הנאמרת בחצי פה, בנגיעה קלה במותן. הדלת אל ההרמון נפתחת שוב, ברוכה השבה.

***

ומיוחדת מאוד היא דלת ההרמון, זוהי דלת דו צדדית, שנפתחת אל שני עולמות שונים בתכלית זה מזה. דלת ההרמון היא אופציה תמידית, לא רק באקדמיה, אלא גם במקומות עבודה, ביחסי עבודה וביחסי זוגיות. זאת הניצבת מולה, חייבת להחליט במהירות היכן היא עומדת ולאן היא שייכת והאם היא מסוגלת לפלס דרך משלה, או האם היא זקוקה לקורת גג מעל לראשה בכל מחיר. 

גם אני בחרתי ובחרתי; אחזתי בידית הדלת ופתחתי אותה לרווחה בכל כוחי רק לכיון הפוך מזה שתיכננו האדריכלים של הבניין הנוראי והמכוער הזה. קרעתי אותה מציריה והשלכתי אותה הצידה לפני שיהיה מאוחר מדי, פתחתי אותה אל החוץ באופן סופי. כולי תקווה עכשיו שאת הדלת הזאת לא יצליחו לתקן לעולם, גם הבנאים צחי הלשון והמוכשרים ביותר שעמלו על חזיתו המפוארת, על מנת להסתיר את מימדיו הצרים והעלובים של ההרמון ביחס למידותיה של כל אישה ולמידותיו של כל גבר המכירים בערך עצמם.