איש אחד הטריד את הבלוגרית _Divine_ כשישבה על ספסל וחיכתה לחבר שלה. האיש הזה ידע את שמה המלא עוד לפני שאמרה לו. רק אחר כך היא הצליחה לקשר בינו לבין אדם זר שנהג להתקשר אליה באופן קבוע הביתה.
מוזר לי לכתוב כאן, הרי מה שעברתי רק הקפיץ לי את האדרנלין ואת המודעות לעניין, אבל בתמורה לקח ממני כמה לילות שינה. אני בת 16 מאזור המרכז, עיר של אנשי איכות, ככה קוראים לנו. זה היה בחורף, ישבתי על ספסל וחיכיתי לחבר שלי שאיחר ביותר מחצי שעה.
למחרת היה לי מבחן בביולוגיה, כך שהספר היה מונח לי על הברכיים בניסיון לקורא בו לאור הפנס היחיד, שהיה די מרוחק מהספסל.
לאחר רבע שעה של ישיבה, שמתי לב לאיש כבן 40 שחלף על פני מספר פנים ובחן אותי עם חיוך. זזתי על הספסל באי נוחות, אבל לא הגבתי - הייתי רגילה להערות ברחוב. הייתי שקועה בספר ושמתי לב שהוא התיישב לידי רק כשהתחיל לשוחח איתי. הרגל שלי התחילה לרעוד כמבשרת רעות, התחלתי לחפש בעיני את האוטו של חבר שלי, רק כדי שלא אצטרך להסתכל עליו.
הוא התחיל בשיחה תמימה למראית העין, שאל מה אני עושה פה לבד. עניתי שאני מחכה לחבר. הוא התעניין לדעת אם זה חבר-חבר או חבר-ידיד. "חבר-חבר", אמרתי, "הוא אמור להגיע עוד חמש דקות. הוא כבר בדרך עם האוטו, לפני דקה הוא התקשר אלי". סיימתי וחזרתי לספר. לא היה לי ברור מה אני מנסה לעשות - להפחיד אותו או להרגיע את עצמי.
האיש התעקש, הרכין את הראש שלו כלפי הראש שלי והמשיך בשיחה. "ואיך קוראים לחבר הזה שלך?" אמרתי את שמו וציינתי את גילו, הרי הוא גדול ממני כמעט בארבע שנים. "אהה", הוא אמר וקירב את ראשו לשלי עוד יותר. הרגשתי את הנשימות שלו על פני. ואז פתאום הוא קרא לי בשמי המלא. הייתי המומה ובשוק. הוא אמר שאנחנו ידידים, שאני לא אפחד, שהוא לא יפגע בי. ובכל פעם שהוא הזכיר את שמי הוא קירב את פניו לשלי.
היד שלו התחילה לנוע לעבר הרגל שלי, והיה לו מין חיוך מוזר כזה. חיוך של סיפוק. הוא ראה שאני מפחדת. קפאתי ולא הייתי מסוגלת לזוז. הוא המשיך לשאול שאלות, להתעניין וכל הזמן המשיך לקרב את פניו לפניי. הזזתי את הראש בתנועות עדינות אחורה כדי לשדר ביטחון. ובכל פעם שעשיתי זאת, הוא קירב את פניו יותר ויותר. זה נמשך יותר מחצי שעה עד שהחבר הגיע. ראיתי את האוטו שלו ודפקתי ריצה לקראתו. נכנסתי פנימה ודרשתי חיבוק. האיש המשיך להסתכל עלינו.
"מה קרה שקפצת ככה פנימה? ההוא שם ניסה לנשק אותך, או שזה רק אני?" שתקתי. לא הסכמתי לעזוב את החבר לפחות עשר דקות. רעדתי כולי. כשהוא התחיל לנסוע - סיפרתי לו. וכל מה שהיה לו להגיד זה "אני לא אאחר יותר והעיקר שהכל בסדר". על שאר הדברים הוא צחק. בגלל התגובה הזאת לא הצלחתי להוציא את זה יותר החוצה.
אחרי הפעם הזאת, ראיתי את האיש הולך ברחובות העיר עוד פעמיים. פעם אחת הייתי עם ידידים שלי, שגדולים ממני בהרבה, אז בלי סיבה מיוחדת פשוט חיבקתי אחד מהם ולא נתתי לו לעזוב אותי. אבל ביני לבין האיש הזה נוצר קשר עין. שנינו ידענו מה היה בינינו. הוא היה עם אופניים. הוא חלף על פנינו פעם אחת, ואז חזר ועשה זאת שוב, כשהוא ממשיך להסתכל לי בעיניים עם מבט שאני לא מכירה. בפעם השניה שראיתי אותו, הייתי עם הידיד הכי טוב שלי. הפעם פשוט בחרתי להתעלם ממנו. הוא עמד מולנו והסתכל עלי יותר מחצי שעה עד שהידיד שאל אותו מה הבעיה. ואז הוא פשוט נסע.
רק מאוחר יותר הצלחתי לקשר בינו לבין איש אחר שנהג להתקשר אלי בכל יום חמישי בשתיים וחצי בצהריים. הוא היה מתקשר אלי ומנהל איתי שיחות נפש ונשמע כמו איש טוב, הוא תמיד היה מאחל לי בסוף השיחה שהדברים יסתדרו לי ונותן לי איזו עצה. אבל מאז המקרה הזה - השיחות נפסקו.
לסיפורים (נא לא לשכוח כינוי מועדף):
[email protected]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
