החל מגיל 10 סבלה הנכדה בגלל הסבא שהיה נוגע בה. רק אחרי שנתיים אזרה אומץ וסיפרה לאמה, ואז המשפחה גילתה שהוא עשה זאת גם לבת דודתה. המסקנה שלה - חובה לספר.
הייתי רוצה לספר משהו. ת'אמת, זאת הפעם הראשונה שאני מספרת את זה בפומבי. כשהייתי בת שש סבי מצד אבי נפטר. נשאר לי סבא אחד בלבד. בסביבות גיל עשר, אולי קצת אחרי (כיתה ה' או בחופש הגדול שלפניה), סבא שלי (אם אפשר לקרוא ליצור הזה סבא) קרא לי. הוא תמיד נתן לי כסף, אבל הפעם הוא רצה תמורה.
הוא קרא לי כרגיל כדי לתת לי כסף, אבל אז ביקש שאתיישב לידו. הוא שם את היד שלו בתוך המכנסים שלי (אבל לא בתוך התחתונים) ושאל אם זה בסדר. מה אני ידעתי? ילדה תמימה. לא הבנתי מה זה, הייתי בשוק, אפשר להגיד – בהלם. אמרתי לו "לא יודעת". אז האדיוט הזה אמר לי "זאת החלטה שלך, הגוף שלך". אמרתי לו שאני לא יודעת (פשוט לא הבנתי למה הוא מתכוון) - והוא המשיך. כל שבוע הלכנו ל"סבא" וסבתא וכל שבוע זה קרה.
בפעם השניה חשבתי שזה לא יקרה, חשבתי שאולי דימיינתי, אולי זה משהו רק לפעם אחת, מה אני יודעת. הייתי עם שמלה - בתקופה הזאת לבשתי המון שמלות. אבל זה לא הפסיק, זה המשיך. אז הפסקתי ללכת עם שמלות וחצאיות, והתחלתי ללבוש מכנסיים שקשה לפתוח אותם. פחדתי. פחדתי מהתגובות, פחדתי ממה שיקרה לו - ישימו אותו בכלא? כיצד סבתא שלי תגיב? יאמינו לי בכלל? מה אני עושה? חשבתי שאולי זה יפסיק. למרות שידעתי שלא. זה לא הפסיק, זה המשיך ונעשה יותר גרוע. זה הפך להיות גם בתוך התחתונים, בתוך הפות שלי. זה דוחה, רק המחשבה על זה.
אני זוכרת שפעם הוא ביקש שאני אביא לו את השמיכה מהסלון למיטה. לא רציתי ואמרתי "אין לי כוח, ש-**** יביא". אבל ההורים שלי אמרו לי שאני אביא לו כי הוא מבקש ושלא אהיה עצלנית. הבאתי מהר את השמיכה ויצאתי מהחדר. הוא אמר לי "בואי תראי לי איפה זה". אמרתי לו "על המיטה". הוא אמר לי "איפה, אני לא יודע". חזרתי ואמרתי לו שהשמיכה על המיטה. אז הוא אמר לי "בואי, אני אביא לך כסף". אבא שלי אמר לי **** לכי תראי לו, נו מה הבעיה". אף אחד לא הבין, הם פשוט לא הבינו! הרגשתי כמו זונה, הוא הביא לי כסף או סוכריה. בתמורה לשתיקה, או שאולי בתמורה למעשים?
יום אחד, כשבאנו אליהם, הוריי יצאו עם סבתא. רציתי לבוא איתם כי ידעתי מה יקרה אם אשאר איתו לבד. אבל הוא רצה להיות איתי ועם אח שלי לבד, הוא רצה!!! ואף אחד לא הבין מה הבעיה שאשאר עם "סבא". אח שלי ראה טלוויזיה, והאיש הזה קרא לי כדי לתת לי מסטיק, "בואי, בואי". באתי, לא יודעת למה, הוא די הכריח אותי. ואז, עדיין עם בגדים, מאחרי הקיר שמסתיר, הוא עמד מאחורי והתחיל להזיז את הפין שלו בתוך התחת שלי (עם בגדים). הרגשתי דוחה, רציתי ללכת, לברוח. נמאס לי כבר, רציתי לבכות, למות, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
החלטתי להגיד "לא". החלטתי. כשהוא קרא לי, אמרתי שאני לא יכולה. כשהייתי חייבת להיום שם אמרתי "שניה, **** קוראת לי", או "אני לא יכולה להשאיר את אחי לבד". כך זה היה, אבל זה לא תמיד עזר. יום אחד הייתי בסלון עם כולם והיה על הספה מקום קטן רק לעוד מישהו אחד. אם מישהו היה יושב לידי - זה היה ממש ממש צמוד. והוא התיישב, כולו צמוד אלי, הוא נגע בי. הרגשתי גועל. קמתי בקפיצה ענקית ועברתי לשבת ליד אמא שלי. אמא שלי שאלה אותי אם קרה משהו ואני אמרתי בטיפשותי שלא. אמרתי שסתם בא לי לשבת לידה.
יום אחד היא שאלה אם קרה משהו, כי היא חושבת שמשהו מוזר קורה ביני לבין "סבא". מה הייתי עונה? שהבנאדם נגע בי? הוא אבא שלך, כן, האיש שחיית איתו, בעלה של סבתי שאני אוהבת, האיש שאני מכירה כל החיים, שאולי ישב בכלא בגלל זה? לא אמרתי כלום חוץ מ"לא". כמה שניסיתי להתנגד, כמה שברחתי, כמה שלא נפרדתי מההורים שלי ושנדבקתי לאחי כל פעם שבאנו אליהם (עכשיו זה היה פעם בשבועיים) – זה לא תמיד הצליח. כך במשך שנתיים. שנתים של שתיקה, של צרחות בתוך עצמי, בכי כל לילה, כתיבה ביומן, מחשבות על לספר או לא, מה יהיו התוצאות...
יום אחד - נשברתי.
הייתי עם אמי בצעדה של העיר, ובסיומה – כמעט כמו בכל שנה, היא שאלה אם יש משהו שאני רוצה לספר לה. אמרתי לה שכן. היא התחילה לשאול מה, וביקשתי ממנה שתנחש כי קשה לי להגיד. עד שהיא קלטה - שנוגעים בי מינית. כשהיא הגיעה לזה, היא שאלה אם סבא עשה זאת. שתקתי, היא הבינה שכן. רציתי להיבלע בתוך האדמה, ביקשתי ממנה שלא תספר. אבל היא אמרה לי שהיא חייבת לספר לאבא שלי, שהיא לא יכולה להירדם בלילה מרוב שהיא בוכה.
הסכמתי. לאט לאט זה התגלגל - היא הייתה חייבת לספר לאמא שלה ולאחיות שלה, שלהן בנות בגילי, כי מי יודע – אולי הוא עשה את זה גם להן (מאוחר יותר הבנתי שהוא עשה זאת גם לבת דודתי האחרת, אבל רק במשך כמה חודשים). כולם יודעים עכשיו מהמשפחה של אמי. הלכתי לפסיכולוג, וכך גם הוא. זה לא עזר, הפסיכולוגית שלי הייתה סתומה ממש, ודיברה איתי על זה רק שתי פעמיים מתוך איזה חמישה-עשר מפגשים.
המשפחה שלי לא מדברת איתו, אני לא רואה אותו בכלל. השנה ראיתי אותו שלוש פעמים בבר מצוות, אבל לא העזתי להסתכל לכיוונו. רציתי להקיא, להקיא על הגועל של הבנאדם. פעם דיברתי על זה עם בת דודתי והיא אמרה לי שהוא מנסה לפעמים ללטף אותה בראש ולתת לה נשיקה בלחי, אבל היא מעיפה אותו. היום אני בת 14. ואני עדיין לא שוכחת. וגם לא אשכח.
הנגיעות האלו התרחשו במשך שנתיים, בין גיל 10 ל-12, מתוכן יותר משנה וחצי של נגיעות ממש באיבר מיני. זה היה דוחה. החיים שלי היו כמו תוהו ובוהו. חשבתי למות. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
למה אני מספרת את כל זה? אני רוצה שידעו שזה קורה, שהבנאדם שאתה הכי סומך עליו יכול לעשות את זה. ואם משהו דומה קורא לכם – אתם חייבים לספר. אתם לא יודעים כמה שעכשיו פחות קשה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
