mybody

חברה של טיפטיפ25 נאנסה. הוא השלים עם זה שלא יוכל להבין הכל, אבל גם ברור לו שאותו אירוע לא מגדיר את כל מה שהיא. וגם - שהדבר הכי גרוע זה להתייחס אל אדם כקורבן. אני מאחורי כל מילה.

"תזייני אותי!" היא מתנועעת מעליי, פניה מתעוות, כל גופה רוטט. "תזייני אותי, מותק!" היא נרכנת אליי לקטוף נשיקה משפתיי, אני מתחמק "נשיקות אחר כך, עכשיו אני רוצה שתזייני לי את הצורה". היא מחייכת חיוך נבוך, נמתחת, גווה מתקמר, ניצני שדיה מזדקרים מולי. אני מחייך, היא קרבה אליי, אני מתחמק שוב. נראה שהיא מבינה ועוברת לתת לי ביסונים קטנים בצוואר. אני מסיט את שיערה "תזייני אותי מותק, אני רוצה שתאנסי אותי".

דממה. בבת אחת גופה נדם. קולה השתתק. הדפה את עצמה מעליי. קוברת את ראשה בכתפי. שוב אוחז בה רעד. הפעם מסוג אחר. היא מנסה להחזיק את הדמעות, שממלאות את עיניה ומתחילות להיקוות בשקע כתפי. אני אוסף אותה קרוב אליי, היא מבקשת רגע לעצמה. אני נעתר בלית ברירה.

כעבור דקות קצרות שנראו כמו נצח, לחשה בטון תקיף: "הכל! הכל תגיד לי. רק לא את המילה הזאת".

ואני שכבר הבנתי, מהנהן ושותק. היא מתקרבת לחיבוק, אני כורך את זרועותיי סביבה ונושק למצחה. היא מצמידה שוב את שפתיה אל שפתיי. חיוך קטן, צחקוק קל. כאילו אומרת לי שהכל עבר, כלום לא השתנה, גופה מזמין אותי שוב אליו. אני עדיין נבוך, אבל סומך עליה.

חבוקים אנחנו שותקים, נותנים לעיניים לדבר, למבטים נרמזים וחיוכים נבוכים להחליף את המילים שלא יכולות להיאמר.

***

חברה שלי נאנסה. 'קורבן להתעללות במשפחה', קוראים לזה בתקשורת. אף פעם לא ראיתי בה קורבן. בכוח רב ותעוזה עצומה היא התמודדה עם מה שעברה. כוח רב לא פחות נדרש כדי לספר לי את שעברה. לא הכל בבת אחת. אף פעם לא שאלתי, השתדלתי בעיקר לשתוק. ניסיתי להקשיב. בלי לכעוס, לשאוף להבין ובמקביל להשלים עם כך שלעולם לא אוכל להבין הכל.

אין מילים נכונות לומר, אין עצה טובה לתת, אין דרך לגרום לאדם שמולך להיפתח. ועדיין, לגברים מביניכם שקוראים, כמה מילים: האונס או ההתעללות לא מגדירים את האישה. אישה שחוותה התעללות אינה הופכת להיות "אישה שנאנסה", היא נשארת אדם. נשארת אישה. זה משפיע, זה קשה, זו התמודדות, אבל זה לא הכל. הדבר הכי נורא זה להתייחס אל אדם כקורבן.