נ' הייתה בת 9 כשהשכן הגדול שלה התעקש ללמד אותה "דברים של גדולים". כיום, כשהוא חייל, כשהוא ממשיך להפגש עם אחיה הגדול - הכל מקבל משמעות אחרת. היא גם מבינה סוף סוף מה בדיוק היה שם.
כל כך מפחיד פתאום, לדעת שאני חלק ממשהו כל כך עצוב, שאני מוגדרת כ"נאנסת" ואפילו הולכת (אולי?) לספר את הסיפור שלי בבלוג כזה. אבל עד שיש אומץ, צריך לנצל אותו.
אני גרה בשכונה של בתים פרטיים, בית מול בית, ליד בית. הכל "משפחתי", כולם מכירים את כולם, כולם אוהבים את כולם, כולם שומרים על כולם. רק שמשהו פה התפקשש. ישבתי על המדרגות של הבית כשהשכן שלי בא אליי, נקרא לו א'. הוא היה קטן ממני בשנה, אז היה בן 8 ואני בת 9. זה לא היה אירוע חריג, אחרי הכל אנחנו חברים טובים. רק שהיה לו אז מסר להעביר: ד', השכן ממול, קורא לנו לבוא לשחק איתו.
בהתחלה לא היה לי כוח, רציתי שהוא יבוא אליי, למדרגות, שנשחק יחד עם הכלבה שלי. אבל אחרי כמה מילות שכנוע של ד' ל-א', וא' כמובן העביר לי הכל בתמימות של ילד בן 8, החלטנו ללכת לשחק עם ד'. ד' הוא חבר של שני האחים הגדולים שלנו, זה שתמיד משחק איתם. לא היתה שום סיבה שיהיה פה משהו רע. ד' היה נחמד אלינו. עמדנו על השביל לבית שלו, והוא אמר שהוא רוצה ללמד אותנו כמה דברים. קודם הוא רוצה ללמד את א', ואחר כך אותי. אבל אסור לנו לספר את הדברים האלה, אלה דברים שרק אנשים גדולים יודעים, ואנחנו צריכים להעריך את זה שהוא מספר לנו.
אני חיכיתי על השביל שלו, בזמן שהוא לימד את א' את הדברים החשובים שהיה לו לספר. בשלב מסויים החלטתי ללכת לראות במה מדובר וההצצתי (זה היה מאחורי הבית שלו) - ראיתי את א' יושב על ד', ללא חלק תחתון. נחרדתי, חזרתי הביתה, אל המדרגות, ישבתי שם עם הכלבה שלי. א' בא אליי, קרא לי. בהתחלה סירבתי, אבל אז... ברוב טיפשותי, הלכתי לשם. ד' אמר לי שהוא רוצה להסביר לי איך קוראים לאיברים בגוף. ידעתי איך קוראים להם, אמרתי לו את זה, אבל הוא התעקש שיש להם גם שמות אחרים. שאני חייבת לדעת אותם. שאף אחד לא יספר לי אותם לעולם, ואלה הדברים של המבוגרים. הסכמתי שיספר.
הלכנו אל מאחורי הבית שלו. הוא התיישב לידי וקרא לי לשבת עליו. אני חייבת להמשיך את הסוף הידוע מראש?
חזרתי הביתה למלחמה. אבא ואמא רבו. הם לא צריכים לדעת מזה. הוא אמר לא לספר. מה כבר היה שם? באמת שלא הבנתי את המשמעות של זה אז. היום, לראות אותו במדים, המדים שמסמלים את ה"שמירה" על האזרחים בארץ שלנו, לראות אותו בבית שלי, עם אח שלי, לראות אותו מסתכל לי בעיניים בלי בושה... המשמעות נהיית ברורה יותר.
קשר האשמה, מדור מוטרדות בנענע.
באדיבות Matroshka: שנתיים מאסר על תנאי לבן 64 שביצע מעשה מגונה באחייניתו. נשמע אבסורד, אבל מדובר בנוהל מוכר: אם הוא מודה, נוקטים כלפיו בגישה של "גישור" - מפחיתים את סעיפי האשמה או מפחיתים עד למינימום את הענישה - או גם וגם - בתמורה לאותה הודאה. ביררתי את זה אצל עורכי דין שעוסקים בכך.
לסיפורים (נא לציין ניק בבקשה):
[email protected]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
