סימה נחשפה ליחסי מין בין חברתה עדן לבין האח של עדן. אחר כך ניסה האח לכפות גם על סימה לקיים עמו יחסי מין. סימה ניתקה קשר עם השניים, והתחברה לבחור שהציק לה. אבל היא עדיין מבוהלת.
זה היה יום שהתחיל נחמד. חחח, יום, על מי אני מנסה לעבוד? אלו היו כמה ימים, ימים נוראיים. הייתה לי חברה, חברה יחידה, אני לא יודעת בדיוק מתי זה התרחש, כי התאמצתי נורא להכחיש ולהעיף את הזיכרון הזה ממני, שיילך, הוא לא שלי! אמרתי לעצמי. כשהייתי בת 7 בערך, תמימה, מאמינה בסוסים חדי-קרן, בפיות ודרקונים טובים, כאלו שלא יורקים אש. מכיוון שרק חברה אחת הייתה לי, ואז עוד לא הבנתי במחשב וטלוויזיה, את מירב שעות היום ביליתי איתה ועם עוד מישהו, שעליו אספר. היה לה אח ממש מגניב. כל היום היה מסתובב איתנו ועושה לנו פעילויות, אבל הוא היה מסתורי כזה, למשל - לפעמים, הייתי רואה אותו כל הזמן קורץ לחברתי, כאילו יש לו "טיקים" בעין... חברתי (שנקרא לה "עדן"), הייתה כאילו מתהפנטת, מעיפה אותי באיזה תירוץ כמו "אוי כבר מאוחר", "אני צריכה להתקלח", "אני הולכת לאכול", "אני צריכה לעשות משהו". זה עיצבן אותי נורא, לה ולאחיה יש סוד משותף שהיא לא מגלה לי, ואני גיליתי לה הכל!!!
פעם אחת אמא שלי נסעה וביקשה מאמא של עדן לשמור עליי, אבל אז אחיה התחיל לקרוץ. החברה ניסתה להעיף אותי, אך הסברתי לה, על סף בכי (הייתי רגישה, במיוחד כשלא יכולתי לחזור הביתה והעיפו אותי מהבית שלה), שאיני יכולה לחזור, ושאמא שלה הבטיחה לשמור עליי. האח המשיך לקרוץ וחברתי קפאה. הוא ניגש עליה, קרא לה הצידה, הם רבו והתווכחו, כמעט הלכו מכות. כשבאתי והפרדתי ביניהם (כל כך חבל שעשיתי את זה), האח שאל אותי אם אני יודעת לשמור סוד. ובתמימותי, השתוקקתי לדעת, כי הייתי בטוחה שהם התווכחו אם לספר לי את "הסוד" או לא, ואוי כמה שהסתקרנתי ורציתי לשמוע אותו. הוא לקח אותי ואת עדן לאוטו של אמא שלהם, שהיה מקולקל ולכן תמיד היה פתוח, ומרוחק מהבית.
הוא הוריד את מכנסיו, ואני כיסיתי את עיניי. היו לי נימוסים, ידעתי שאסור להסתכל על בנים כשהם עושים פיפי, אבל למה באוטו? הוא קרה לעדן. היא הורידה את מכנסיה ותחתוניה ועלתה עליו. ניסיתי לפתוח את הדלת, אבל בגלל שזאת מכונית שלא הכרתי - לא הצלחתי. ביקשתי ללכת הביתה, אמרתי שקוראים לי, אבל אחרי מה שראיתי אין דרך חזרה... הוא הקפיץ אותה, וקשה לי נורא לספר את זה, הוא ביקש ממנה לצרוח צרחות חלשות, וללטף אותו, וממני הוא ביקש להסתכל, כי אם לא - הוא ינעל אותי באוטו עד שאני אמות. חברתי נהנתה מזה וזה החליא אותי. מאותו יום ואילך שנאתי אותה, וכשאמי באה מיהרתי להראות להם אותה, והם נתנו לי ללכת, מסמנים לי לשתוק או למות (העבירו אצבע על הגרון שלהם). אמי המשיכה להביא אותי לעדן, וכל כך לא רציתי, התחננתי אליה שלא, אבל פחדתי יותר מדי מהאיום שלהם ולא רציתי למות. אז לא סיפרתי, לא משנה כמה שאמי לחצה ושאלה אותי: "למה?".
הייתי עדה ל"פעילות" לפחות חמישה ימים בשבוע, אבל לאח זה לא היה מספיק, הוא ביקש גם ממני להתפשט ולקפוץ עליו. פחדתי, הלכתי אחורה ונתקעתי בדלת המכונית. חברתי עדן סימנה לי לעשות מה שהוא רוצה, וחייכה. ואני בטיפשותי חשבתי: "אולי זה לא כזה נורא, אולי זה משחק..." לא היה לי נעים. הוא ניסה להקפיץ אותי, ולהכאיב לי כדי שאצרח. תמיד איכשהו התחמקתי, הוא לא הצליח להכניס את האיבר שלו לשלי, תמיד אמרתי שאני הולכת להקיא ואז הוא הפסיק, לקצת זמן, ואז פשוט שלח ידיים... נמאס לי, הרגשתי מנוצלת, רבתי עם חברתי, הלכנו מכות, והתנתקנו למשך כמה שנים...
הייתי צריכה למצוא חברים אחרים. היה לי ידיד שהיה לו מחנה ממש מגניב, תמיד קינאתי במחנה שלו, ובחרתי להתחבר איתו... הוא היה ממש מציק אבל הייתי נואשת ולכן הייתי איתו. הוא היה מפליץ המון ותמיד גרם לי רגשות אשמה כאילו אני מפליצה בבית שלו, למרות שזה לא היה נכון. כבר פחדתי שאני לא מרגישה כלום בגלל האח של עדן... פעם אחת הוא הפליץ בצורה מפחידה, זה היה במחנה, ושוב טענתי שאינני אשמה. הוא חייך ואמר "בטח, מה שתגידי, אם זה נכון בואי נבדוק". הוא ביקש ממני להפשיל מכנסיים, אבל האמנתי לו שרק יראה שאני צודקת, השד יודע למה הסכמתי! אולי כי רק אז הוא הפסיק להציק לי... הוא ביקש ממני לנסות להשתין ולהפליץ. לא הצלחתי. הוא התחיל לשלוח ידיים. צרחתי בבהלה, והוא אמר שזה רק כדי שאצליח להפליץ. נתתי לו קצת אבל זה התחיל לכאוב אז ביקשתי שיפסיק. אז הוא חייך, נצמד אליי כשהוא מחזיק אותי חזק ואומר ש"זאת רק בדיקת מעבדה". סבלתי אותו שבוע, אבל אז התנתקתי, המצאתי לעצמי חברים דמיוניים, חברים שעדיין נשארו לי עד היום (אל תצחקו בבקשה, זה נכון).
עברו חמש שנים, ועדיין אני בורחת בבהלה מכל אחד ששואל אותי משהו, אפילו רק איך מגיעים למשפחה מסויימת. לפני שנה דיברתי עם חברתי לשעבר, עדן. עכשיו, כשאני כבר בוגרת, שאלת אותה אם היא יודעת שמה שאחיה עשה לנו נקרא אונס, והיא אמרה שהיא יודעת ושהיא עשתה את זה מלא פעמים גם אחרי שרבנו. התחברנו מחדש. ריחמתי עליה, היא הפכה למבודדת , כמו שאני הייתי פעם... כמעט שלא האמנתי כשפעם אחת, כששיחקנו במחשב, היא שלחה ידיים למכנס שלי והתחילה לגעת בפות. הייתי בשוק, שאלתי אותה אם היא חולת נפש, וברחתי מביתה לשדה מבודד לחשוב...
היא התחילה להמציא סיפורים, הלכה לאמא שלי והתלוננה שבלי שום סיבה ברחתי מביתה ושהיא רק רוצה לבדוק אם אני בסדר. אמא שלי חיפשה בחדר, בשירותים, במחסן, אבל לא מצאה. עדן התחילה להלחיץ אותה. הם חיפשו אותי בכל מקום, מתים מפחד. כשאבא של עדן (שעזר בחיפושים) ראה אותי מרחוק, ברחתי. לא רוצה שום קשר עם המשפחה הזאת יותר בחיים.
אני לא מדברת יותר עם עדן ואחיה, למרות שהם מנסים, מנסים לבקש סליחה ולכפר, אפילו לקנות מתנות – אבל אין מצב. אני יודעת שזה ארוך, אבל עבור אלו שקראו – הנה עצה: בכל פעם שמישהו עושה לכם משהו שאתם לא רוצים, תצעקו ותתנו לו בעיטה בביצים, מהר! תספרו להורים ואל תפחדו לעולם, חייבים לספר! אי אפשר לשמור את זה בבטן, מניסיון.
לסיפורים (אנא ציינו ניק):
[email protected]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
