האקס של דולצינאה "העניש אותה" באכזריות לאחר שסירבה לשכב איתו.
הוא היה החבר הראשון שלי בגיל 15. נכנסתי אל תוך מערכת היחסים הזו כמעט בכפייה, מה שכבר אז בהחלט היה צריך לעורר בי איזה קול הגיון קטן. אבל כבר הייתי "ילדה גדולה" ולכולן היו חברים, ורק אני מן עוף מוזר כזה, ילדה יפה שמעדיפה לקרוא ספרים ולכתוב שירה מאשר להתעניין בבנים.
על פני השטח התעניינתי, ועוד איך. כיצד אפשר לחיות בחברה של היום כשכל מה שמעניין את הנוער הם יציאות, בילויים, נשיקות, בנים/בנות. אז נכנעתי גם אני למוסכמות, לאחר 15 שנים לא קלות של חיים בגוף שלא תואם את גילי המנטלי, בחברה שלא תואמת את יכולתיי השכליות והחברתיות. רציתי פעם אחת, סופסוף, להיות כמו כולם.
הכרנו דרך ידיד משותף, הוא ראה תמונה שלי ומאותו רגע החליט שאני אהיה שלו. דיברנו בטלפון לא מעט, אני בטוחה שגם הוריי זוכרים היטב את התקופה הזו, בה חשבונות הטלפון הרקיעו שחקים. לאחר מספר ימים של שיחות, הגיעה העת להפגש. חששתי מפני הפגישה, אבל נוכחותה של חברתי הטובה הפיגה מעט את המתח. מאז ומתמיד הייתי זהירה בכל מעשיי. מעולם לא בטחתי יותר מדי בבני-אדם, ובוודאי שלא הייתי מסכימה להפגש איתו לבדי, על אף שהיה מקסים וכריזמטי מאוד, ויכול להפיל ברשתו כל אחת שיבחר...ולכן, על אף הסתייגותי, הוחמאתי.
נפגשנו, והפגישה הובילה לחברות, ואף על פי שלא הייתה ארוכת טווח, הייתה משמעותית עבורי. כזו הייתי, נוטה לקחת את העולם ברצינות תהומית. לאחר מספר חודשים בהם האהבה כביכול "לבלבה", גיליתי שהוא אינו נאמן כמוני. לא אוכל לתאר את עוצמת הכאב שחשתי מן הבגידה, לא רק הפיזית, אלא הנפשית - מדובר באדם שחשפתי בפניו את כל רבדיי נפשי וגיליתי באוזניו את כל סודותיי. הרצון שלי להשאר בתולה היה בעוכרי, כך מסתבר, ועל אף כל האהבה שהענקתי, היה דבר אחד שלא ניאותי להעניק לו, ותמיד ישנן כאלו שכן. על פני השטח הוא כיבד את החלטתי לשמור על בתוליי, אבל כנראה שמאחורי גבי ההבטחות בטלות ומבוטלות. נפרדתי ממנו מבלי לחשוב פעמיים, והיה אומנם קשה להתגבר, אבל אני בחורה חזקה.
לאחר מספר חודשים הוא יצר קשר וביקש שנפגש. בכה, התחנן, ואני סירבתי, מה לי ולו? בסופו של דבר, לאחר תחנונים רבים, הסכמתי, ובכוונה בחרתי במקום הומה אדם. לא רציתי שיפעיל עלי את המניפולציות שלו. לאחר שיחה קצרה בה הבהרתי לו שאני המשכתי הלאה ואני ממליצה לו לעשות כמוני, רציתי לחזור הביתה, והוא ביקש ללוות אותי לאוטובוס. הסכמתי, כי השעה היתה כבר לקראת ערב והתחיל להחשיך, ולא רציתי ללכת לבד... אילו רק ידעתי שהיה מוטב לי בהרבה ללכת לבדי.
רגע אחד אנחנו הולכים יחד ברחוב, במרחק בטוח אחד מהשניה, אין בינינו אפילו מילה, וברגע השני הוא תופס בידי וגורר אותי לאחת החצרות של בניין קומות. ידעתי בדיוק מה הולך לקרות וצעקתי את נשמתי, בעטתי, שרטתי, נשכתי, וגם ניסיתי לכוון בעיטה לאשכיו.
הוא חסם את כל מכותיי הנואשות כאילו העיף מעליו זבובים, הוא היה גדול וחזק בהרבה ממני. ואז הדף אותי אל קיר פנימי בחצר, ליד חדר האשפה, אתם מבינים? לא רק שהבנזונה אנס אותי, גם הייתי צריכה להריח כל אותו זמן סרחון בלתי נסבל של זבל... ובמשיכה אחת קרע מעלי גם את הגופיה שלבשתי וגם את החזייה, כשתוך כדי הוא מנסה לנשק אותי, ואני מנסה לנשוך אותו.
הבנתי שכל טאקטיקת הנשיכות/צעקות/בכי לא תעבוד על הנבלה הזה, אז ניסיתי כאקט אחרון נואש לדבר על ליבו... התחננתי אליו, הזכרתי לו כמה אהבתי אותו וכמה פגע בי "למה שתרצה להכאיב לי שוב?" שאלתי, והוא, כלום. כאילו לא היה אף אחד בבית שם למעלה בראש. ואז אמרתי, וזו הייתה הטעות הגדולה ביותר... "אתה יודע שאני בתולה", והוא חייך את החיוך השטני ביותר שאי פעם ראיתי, וסינן "אני הכי אוהב אותן בתולות".
תוספת:
בתגובות למטה, נשאלה דולצינאה האם התלוננה, עם רמז לכך שהיא נשמעת אינטליגנטית. תשובתה חשובה לא פחות מהפוסט. אם זה היה כל פשוט להתלונן - הבעיה היתה כבר מזמן צפה ולא היה בכלל צורך בבלוג כזה. אני מקבלת לגמרי את דבריה מבלי לעודד שתיקה (כאילו, דא?). אם זה היה כל כך פשוט להתלונן לא היה צורך בבלוג הזה:
כן,אני בחורה אינטילגנטית, מאוד אפילו. אבל גם האדם האינטיליגנטי ביותר הופך להיות קפוא ומבוהל, כמו פעוט, במצב כמו זה. לשאלתך- לא, לא התלוננתי. בגלל מספר סיבות:
1) הכרתי היטב את יחסו של החוק למקרי אונס. בהרבה מאוד מקרים היחס הוא כה משפיל ומזלזל, כמו אונס שני.
2) פחדתי, ואני לא מתביישת להודות בזה. כשמישהו לוקח שליטה על גופך, הוא גם לוקח בבעלותו את נשמתך ואת כל רצונותיך ומחשבותיך. הוא חדר לפחדיי העמוקים ביותר והגשים אותם.
3) הוא היה אדם בעל קשרים, היו לו לא מעט חברים שהיו מוכנים לעשות עבורו כמעט כל דבר. בתקופה הנוראית של אחרי האונס, הוא היה מתקשר אלי כל יום עשרות פעמים ומאיים עלי שאם רק אעיז להתלונן, גורלי יהיה גרוע בהרבה. ההגיון אומר ללכת להתלונן ולדאוג שיהיה מאחורי סורג ובריח, הפחד המשתק חושב אחרת. הוא איים שיפגע במשפחתי, באחותי, בחבריי ובכל אדם שיעיז לנסות לעזור לי.
הדבר היחיד שאני מצטערת עליו בכך שלא התלוננתי הוא שיכולתי להציל נשים אחרות מהרוע שלו. וזה הדבר היחיד שהיה מדיר שינה מעייני.
תוספת נוספת:
אל תפסידו את זה, קראו את כל התגובות של דולצינאה. כל מילה שלה בסלע!!!!!11
לא זה לא, מדור מוטרדות בנענע.
לסיפורים (אנא ציינו ניק):
[email protected]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
