לא פשוט להתלונן, אומרת טריקסי. בצדק, בטח לא כשזה נכפה עלייך, כולם דוחפים את האף למה שקרה לך כדי "להיות בעניינים", ושנים אחר כך זוכרים לך שאת זאת "ההיא ש... שששש".
אני דווקא כן התלוננתי. למעשה, לא ממש בחרתי להתלונן. הדברים קרו איכשהו מעצמם ולי לא היתה שליטה עליהם בדיוק כמו שלא היתה לי שליטה על כלום בשעה ההיא, כשהגבר ההוא אנס אותי. האונס היה טראומה לא קלה, אבל לא עליו רציתי לכתוב פה, אלא על "האונס הקבוצתי" שעברתי בעקבותיו.
כשנפלטתי מהחצר ההיא, חבולה וחיוורת, וספק הלכתי ספק רצתי ברחוב חזרה לביתי, פגשתי מורה מבית הספר שבו למדתי. היא שאלה אותי מה קרה, ובלי היסוס, מתוך תמימות וצורך בהגנה וסיוע, אמרתי שמישהו תקף אותי. היא כמובן נבהלה עד עמקי נשמתה ומיד לקחה אותי לבית הספר, מולו נפגשנו, להזעיק את הורי. הגענו לחדר המורים ושם, לאחר שטלפנה לאימי, החליטה על דעת עצמה לצלצל גם למשטרה. פה ושם נכנסו אנשים, ובכל פעם נענתה השאלה "מה קרה?" בתגובה מפורטת ונרעשת, שבתגובה לה ננעצו בי עיניים מרחמות ומזועזעות. אני, ילדה קטנה בת 11, הייתי חסרת אונים בכל הסיטואציה. איש לא שאל לדעתי, איש לא דאג לפרטיותי וכשאמי הגיעה, השוטרים כבר היו במקום.
לקחו אותי "לזירת הפשע", שאלו אותי שאלות, תיחקרו אותי – והכל תוך כדי כך שהשמועה עוברת כמו אש בשדה קוצים בשכונה השלווה והמנומנמת. המורה ההיא סיפרה לכל מי שרצה לשמוע את פרטי האירוע, והפכה לסלב מקומי לוהט. פתאום, בתוך כל הבלגן, צצה המחנכת (השנואה) שלי, שהרגישה חובה מוסרית לעמוד לצדי (ולהיות קרובה לסנסציה החמה של השנה). מהר מאד אמי לקחה אותי משם, אבל את הרכילות כבר אי אפשר היה לעצור. כל גורמי המשטרה היו באמת נפלאים אלי ונהגו בי בכפפות של משי (חוץ מהגניקולוג הבן #$@$, שלא הבין שכוס של ילדה קטנה שעברה טראומה מינית דורש טיפול עדין במיוחד...). אבל למחרת, כשהגעתי לבית הספר, היה ברור לי שכל הכיתה תדע בדיוק מה קרה לי.
טוב, אז הייתי הלהיט הכיתתי, כולם נאספו לידי ורצו לשמוע מה קרה בדיוק. ילדה אחת, עם טאקט מופלא במיוחד, גם שיתפה אותי בכך שהוריה שוחחו איתה והסבירו לה מה צריך לעשות במקרה כזה – כדי שלה לא יקרה דבר דומה (מה שרק הגביר את האמונה הבלתי מעורערת שלי, שהכל היה באשמתי). גם צוות המורים היה כמרקחה, ואפילו נערכה ישיבה מיוחדת בנושא "טריקסי" וההתמודדות עם הטראומה שעברו התלמידים. אני הוזמנתי לישיבה כאורחת הכבוד לאחר שגמרו לדון בכובד ראש על המצב, והודיעו לי חגיגית שאם אני צריכה משהו, כולם כאן לרשותי. זה היה אירוע הזוי שגם בגילי הצעיר הצלחתי לעמוד על הגיחוך שבו. אני עומדת מול שולחן שמסודר בח', כל בעלי התפקידים הבכירים בבית הספר מתבוננים בי במבט חמור, אומרים לי משפט אחד ו...זהו בעצם. שולחים אותי לדרכי.
והיה גם את השיעור ההוא בחינוך מיני. למדנו חינוך מיני באותה שנה, והשיעור באותו שבוע הוקדש לנושא "איך להיזהר מגברים נחמדים שבעצם רוצים לאנוס אותך", כולל תמונות מאוירות בנושא שכללו המון ציורים של סוכריות, ילדות על נדנדות וסימני קריאה. היה מאד נעים לשבת שם, לשמוע את כל מה שאסור לעשות ולהרגיש שכולם יודעים שאני לא הצלחתי להתגונן והייתי תמימה וחסרת אחריות. כן, זו אשמתי, ועכשיו אני צריכה להיות נוכחת בשיעור שכותרתו "איך לא תהיו כמו טריקסי". באותו שבוע, כשהגעתי למורה הפרטית לאנגלית, היא פתחה לי את הדלת ולזוועתי קיבלה אותי בחיבוק רחב ואמיץ, ואפילו הציעה לי מסטיק. אני שמחה בשבילה, בטח הפכה לאטרקציה בחדר הזבל של הבניין המשותף. "כן, היא המורה של ההיא ש....את יודעת...".
אני לא יכולה לומר בכנות שרק סבלתי. כל תשומת הלב, הכוונות הטובות והעניין שהיה בי היו גם נעימים קצת לפעמים. אבל רק קצת, ורק לפעמים. הסבל האמיתי החל בהמשך, כשעברתי לחטיבה. מהר מאד הבנתי שכל השכבה כבר מכירה אותי בתור "ההיא שאנסו אותה", שמעתי מחברות טובות על רכילויות שסופרו מאחורי גבי, חברות חדשות הילכו על קצות האצבעות לידי, צנזרו את עצמן (כאילו שאם אשמע שמ' התנשקה עם ש', אני עלולה לפרוץ בבכי היסטרי) והפכו אותי לאטרקציה אנתרופולוגית. עם הזמן זה שכך, והפכתי לאטרקציה אנתרופולוגית בזכות דברים קצת אחרים, אבל עוד שנים שמעתי לפעמים שמישהי שאלה מישהו אם הוא יודע שאני היא ההיא ש... שששש.
לא זה לא! מדור מוטרדות, נענע.
אל תפספסו את דברי החוכמה של דולצינאה בתגובות לפוסט הקודם.
"ניסיתי לספר לאמא... כנראה שהיא לא רצתה להבין" בפוליטינט.
לסיפורים (אנא ציינו ניק):
[email protected]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
