זאת היתה בסך הכל עוד "קריאת גבר" באוטובוס, אבל ל-mini נשבר, ובצדק, שכל פעילות שכרוכה במרחב הציבורי היא כמעט בלתי נסבלת עבורה. והיא רק דוגמא.
נכון שמגיל 12, כשזה התחיל, ועד עכשיו (17) היו הרבה מקרים, אבל היום זה כבר שבר אותי. כשנסעתי באוטובוס אחרי יום מייאש בבית הספר ועם מצב רוח רע, כאילו שלא הספיקה לי חבורת הערסים שכל הזמן בהו בי בתחנה, קמתי בשביל לרדת בתחנה שלי ומישהו אמר אחרי "או-הא, או-הא". צעקתי לו שיסתום ואיימתי בסטירה, וכל העיניים הופנו אלי. ירדתי מהאוטובוס בבושת פנים וצעדתי מהר לבית הריק. מרגישה עירומה כרגיל, מנסה לא ליצור קשר עין עם אף אחד מהגורילות האלה, פרנואידית לגבי כל צפירה של מכונית, מרגישה שמאחורי כל חלון כהה של מכונית יש פרצוף שמסתכל עלי ומדמיין אותי במיטה.
לא עברתי שום דבר שנחשב רציני, לא נגעו בי חוץ מההתחככויות הבלתי נסבלות האלה או ילדים שנפלו עלי 'בטעות', אבל כשאי אפשר לצאת מהבית בלי שלכל אדם שני יהיה מה לומר עליך, זה באמת קצת כבד.
אני שונאת להרגיש כמו בובה בחלון ראווה, כאילו שנולדתי בשביל שיסתכלו עלי. נכון, יש תמיד את האפשרות לעשות משהו, אבל כמו היום באוטובוס - זה לא משפיע. מבטים זועמים מחרמנים אותם ("איזו חמודה את כשאת כועסת"), הערה - עוד יותר. אלימות פיזית זה כבר מוגזם. ואל תגידו לי שזה קשור לאיך שאני מתלבשת, כי אני לא מתלבשת בצורה חושפנית בכלל. גם כשאני עם מעיל ענק שמכסה את כולי, תמיד יהיה מי שיפשיט אותו ממני במבט שלו.
דברים שנראים נורא שגרתיים בשביל גברים - לצאת לריצה על החוף, לרכב על אופניים, לאכול במקום ציבורי ("את אוכלת בצורה סקסית". תודה רבה, אין לי כבר תיאבון), לצאת להביא דואר, הופכים כל פעם לדבר מעצבן ומעיק.
ויש לי עוד הרבה מה לכתוב, אבל אני מרגישה כל כך כבדה שאין לי חשק לכתוב עוד.
אני בטוחה שכמעט כל בת שתקרא את זה תזדהה איתי.
הפוסט עלה גם בפוליטינט, גשו להצביע.
לקריאה נוספת (רשות): דברים שגברים לא מכירים.
ובענין אחר לגמרי: המשטרה: להעמיד קצב לדין על אונס שתי נשים ובפרשה חדשה של חלוקת מתנות.
"תראו, הנה הנאנסת", מדור "מוטרדות, נענע.
לסיפורים (אנא ציינו ניק):
[email protected]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
