ידידיה של נ' מבית הספר נהגו להחזיק אותה בכוח ולשלוח ידיים.
בדיוק קראתי את העדכון האחרון בבלוג ועלה בי זכרון לא ממש ישן. אפשר אפילו לאמר שהוא "טרי". לפי מה שהבנתי זה אכן נקרא הטרדה. אבל תכלס, זה כלום לעומת מה שאחרות עברו. זה היה בשנה שעברה. קראו לו יוני (שם בדוי) ולחבר שלו דימה (גם כן שם בדוי). אני ויוני תמיד היינו רבים, לפעמים בצחוק ולפעמים באמת (YOU KNOW בעיטות וסטירות. לא משהו מיוחד כל כך, זה גם לא היה כל כך חזק). המקרה שלי קרה בבית הספר. יש לנו יציאה מאולם הספורט למגרש. מעל היציאה יש מן "מחסה" כזה, לא יודעת איך להסביר. אניווי, תמיד יש שם צל ואי אפשר כל כך לראות אותך.
בכל אופן, פעם אחת כשאני ויוני רבנו, דימה בא, החזיק את הידיים שלי מאחורה והצמיד אותי לאחד מהקירות שהיו ליד היציאה. יוני בא אחריו ונגע בשדיי (שהיו, ועדיין, מפותחים לגילי). עברתי את זה. הכחשתי. זה קרה עוד פעם. הפעם הוא גם נגע לי באיבר מיני. ניסיתי לבעוט בו ולהתרחק ממנו, אבל הם היו יותר חזקים ממני... באחת הפעמים שהוא נגע רק בשדיי, חברה שלי היתה עדה. היא לחצה עליי לספר, אבל פחדתי. פחדתי שהוא יעשה לי משהו. הוא היה יותר חזק ממני ואפשר היה לראות את השרירים שיש לו בידיים. כמעט רעדתי מפחד, רק מעצם המחשבה מה הוא כבר יעשה לי. סבלתי את כל החרא הזה בערך 4 פעמים, אני לא ממש זוכרת.
חברה שלי היתה עדה לעוד כמה פעמים ובכל פעם מחדש היא לחצה עליי לספר, עד שהיא תפסה מיוזמתה והלכה לרכזת השכבה של יוני. (תני לי לעשות סדר קטן. יוני כיתה מעליי, כיתה ט'. אני ודימה באותה השכבה. נ.ב, יוני עזב ת'ביצפר). כשחברה שלי אמרה לי שהיא הלכה לרכזת, כמעט העפתי לה סטירה. גערתי בה "למה אמרת לה?! את לא מבינה שהוא יפוצץ אותי במכות?!" וכאלה. ממש התחלתי לפחד. לא יצאתי מהכיתה כי פחדתי שהוא יתפוס אותי, ותמיד הייתי עם חברות שלי, צמודה אליהן מרוב פחד.
כמה ימים אחרי זה ראיתי אותו ואת רכזת השכבה שלו מדברים. הוא קלט אותי והביט בי בכזה מבט, שהרגשתי את הצבע יורד מפניי. באותו יום הוא פנה אליי ושאל אותי "למה הלשנת?!" וקרא לי "שרמוטה", "זונה" וכאלה... חברה שלי הודתה שהיא זו שהלכה "להלשין" אבל הוא לא האמין לה. הוא איים עליי שהוא עוד "יסגור איתי עסקים" בסוף היום. חזרתי לכיתה כמעט בוכה והלכתי ליועצת עם חברה שלי (אני והיועצת היינו אז בקשר די טוב). חברה שלי ספרה לה את מה שקרה, והיועצת הציעה לי שהיא תחזיר אותי הביתה. סירבתי בנימוס, ואמרתי שאצא חמש דקות מאוחר יותר בסוף יום הלימודים. אכן, יצאתי חמש דקות אחרי סוף הלימודים וחזרתי הביתה כולי רועדת מפחד.
הו, עוד מקרה. הפעם עם דימה ואריק (שם בדוי). תמיד כשהייתי הולכת לשתות בברזייה והם היו ליידי, אחד מהם היה נוגע לי בתחת. הם עשו את זה כמה פעמים עד שפשוט החלטתי ש"זהו! לא רוצה יותר!" והתחלתי להגיד להם שיפסיקו, ואפילו החטפתי להם כמה פעמים. אבל הם לא הפסיקו. עכשיו, כשאריק כבר לא בבית הספר, דימה הפסיק. את שני המקרים הוא הפסיק. אבל אני עדיין נשארת עם אותו זכרון כואב ומשפיל מלפני פחות מחצי שנה, בכיתה ח'.
עד עכשיו אף אחד לא יודע (חוץ מחברה שלי, היועצת ורכזת השכבה שכבר לא נמצאת בבית הספר). לא סיפרתי לאמא שלי כי ידעתי שהיא ישר תרצה להתקשר אליו/להורים שלו, וזה סתם היה מסבך עוד יותר את הענין. היה לי ממש קשה לכתוב את זה. וכשכולם אומרים "תספרי! לכי לספר! תמיד תספרי!" אני אומרת לעצמי "לספר, ואחר כך מה? לחטוף על זה?". אבל מצד שני, כן. זה טוב לספר.
הפוסט פורסם גם בפוליטינט. להצביע.
הוא כמובן הכחיש הכל. והתיק נסגר בפוליטינט, הצביעו שם.
לסיפורים (אנא ציינו ניק):
[email protected]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
