mybody

אפתח ואומר שדווקא הייתי שמחה לראות את זה כ"הזמנה". כבר ציינתי, ואציין שוב - אני לא תופסת כל אדם (גבר בפרט) שמעוניין לדבר איתי (או להכיר אותי, או להתחיל איתי, או להזמין אותי לכוס קפה...), כאנס פוטנציאלי או כאדם שיכול בפוטנציה להזיק לי. להפך, אם ישנו דבר אחד שקיבלתי מהמקרה הזה, הוא אמון בבני אדם. מפני שכמו שישנם אלו שמסוגלים לפגוע, ישנם אלו המוכנים לעזור, להקשיב ולתת מעצמם. למטבע תמיד יש שני צדדים, מאוד קל להתפתות להביט רק בצידו האחד ולהפיק מכך לקחים. אבל אתה הופך להיות אדם שלם ומאושר רק כשאתה באמת מסוגל להביט בשני צדדיו ולא להאשים את כל העולם בנסיבות חייך. הכעס הוא כל כך קל, הוא בא בפשטות, בלי מאמץ, בא מאליו. השמחה, העונג, ההכרה בדברים הטובים הם אלו שמצריכים דם יזע ודמעות כדי להשיגם. ואני אדם שאוהב אתגרים...

בנוגע לשאלותיך - ראיתי שכבר קראת למטה על הבית ממנו באתי. לא תמיד היתה לי היכולת להיות כל מי ומה שאני, תמיד ישנם אלו הרוצים לקצץ לך את הכנפיים. אבל העובדה שבאתי מתוך מקום שלא מגביל אותי, לא שופט אותי ורק רוצה בעבורי את הטוב ביותר, בהחלט תרמה לא מעט לאדם שהתעצבתי להיות. אני מאמינה שליכולות של אדם יש קשר לא מבוטל למקום ממנו בא.הרבה יותר קל למנף את עצמך קדימה כשיש מאחוריך אנשים שעוזרים להעצים אותך. בנוגע לטיפול הפסיכולוגי, טיפול "שלם" כמו שאמרת, הוא בהחלט לא לשבת על כורסה ולצפות שהחיים יגיעו אליך. לא הגעתי למצב שאני עומדת בו כיום מלשבת שעה בשבוע ולדבר על הילדות שלי, כשמישהו יושב מולי ומהנהן בראשו. אני חושבת ששיטות הפסיכולוגיה המקובלות, בשילוב של פסיכותרפיה, יכולות מאוד לעזור במקרים קשים מאוד, אבל כמו בכל דבר אחר, צריך את עזרתם של שני הצדדים. המטפל לא יכול להגיע בעצמו לפריצת דרך אם המטופל לא נמצא במקום בו הוא מעוניין בפריצת הדרך הזו. הרצון והיכולת נמצא בכל אחד, ואת זה למדתי היטב על בשרי שלי. הבעיה היא למצוא את אלו בתוך כל הבלגן. ופה לרוב נתקעים טיפולים.

מאוד קשה לקחת את עצמך בידיים ולא לרחם על עצמך, זה קל בצורה בלתי נתפסת ליפול אל תוך תהומות של רחמים עצמיים. גם אם כל העולם ירצה עבורך, לא תוכל באמת להחלים ולהגליד אם לא תרצה עבור עצמך. טיפול הוא לא מסוג הדברים שאחרים יכולים לעבור במקומך. אין כזה דבר "טיפול אינסטנט", זה תהליך ארוך ומורכב מאוד, עם עצמך בעיקר. ובתרבות של היום, שבה הכל מגיע "רדי מייד", לאנשים קשה לתפוש את ראית העולם הזו.

אני רוצה להדגיש שאני לא מדברת על מחלות נפש מורכבות, שבהן הטיפול הוא על כל כך הרבה רבדים שונים ומורכב בהרבה. כמו שאמרת, אני באתי ממקום אחר. ובגלל המקום הזה שבאתי ממנו, היתה לי נקודת זינוק הרבה יותר טובה להתחלה חדשה משל רוב נפגעי האונס.

בנוגע לנקודה האחרונה שהעלית - כן. אני בהחלט מבינה אותך. אתה מתאר מצב של סוג של ניגוד אינטרסים, מצד אחד מוסכמות החברה (להיות מנומס כלפי אותו אדם) ומצד שני תחושותיך האישיות הקשות כלפי כל מה שהוא מסמל. בכנות להגיד לך? בתור אוהבת חיות מושבעת... אני לא יודעת אם הייתי מסוגלת לשבת ערב שלם מול אדם שאולי אני לא מכירה באופן אישי ולדמיין כיצד הוא יכול להיות ולהיראות בלי חלוק לבן ואיזמל ביד, ואולי אילו לא הייתי יודעת מה עיסוקו הייתי מעריכה ומכבדת אותו, אבל הידיעה הזו מראש, לא הייתה נותנת לי מנוח. במקרה הייתי שותפה למספר סדנאות שהועברו לבני נוער שלקחו חלק בתקיפה מינית כזו או אחרת... התחושות שחשתי היו אמביוולנטיות לגמרי... מצד אחד אני שומעת סיפורי חיים קשים וקורעי לב של נערים (וגם מספר נערות...) שהחיים לא חייכו אליהם, ומצד שני אני שומעת גרסאות שונות ומשונות, מעוותות וחולניות, להתעללות שהילדים האלו לא עברו, אלא ביצעו באחרים. אתה נותר חסר מילים במצב כזה, מצד אחד מתעוררים בך חמלה ורחמים, ומצד שני זעם וחוסר אונים...

ללא שם:

אני פשוט לא מבינה. מהסיפורים האחרונים עושים מלחמת עולם: "הוא נגע לי בשד", "הוא נישק אותי בכוח", "הוא נתן לי יד", עוד מעט זה יהיה: "הוא הסתכל עליי!" אל תגידו שנשים לא עושות את זה. כולכן כאלה, חלשות אופי. אני, כאחת שעברה אונס, הבנתי שלא צריך להתקע על זה, ועוד לעשות סיפור על זה שנגעו למישהי בשד?! בנות, אתן עם רדוד. הייתי רוצה לשתייך לגברים - בכייניות, עושות סיפור מכל דבר. פאק.