מטריד אוטובוסים סדרתי שלח ידיים ל-Queeny במהלך הנסיעה. בפעם הראשונה אמא שלה הסבירה לה שזה בגלל השמלה שלבשה, בפעם השניה היא כבר לא טרחה לספר לאמא שלה - אבל גילתה שגם חברותיה מכירות אותו.
לפני עשר שנים בערך, אני בחופשה מהצבא. יוצאת מהבית באוטובוס לים, לובשת בגד ים ומעליו שמלת-כתפיות שמגיעה עד לברכיים. נהנית בים לבדי, וכשאני חוזרת באוטובוס הביתה מתיישב לידי איש מבוגר, ממש זקן, ממש צמוד, ממש קרוב אלי, ואני נעה באי-נוחות ונדחקת עוד ועוד אל קיר האוטובוס והחלון. הוא משלב ידיים והמרפק שלו מונח פתאום על השדיים שלי. אני עושה "תנועה גדולה", כזו שתאלץ אותו להוריד את היד, וכל הזמן אני חושבת "טוב, הוא זקן, צפוף פה, זה בטח במקרה".
אבל שניה אחרי זה המרפק שלו שוב על השדיים שלי, והוא נצמד אלי עוד, ואני פונה אליו בנימוס ואומרת לו "אדוני זה מפריע לי". והוא מסתכל אלי ומחייך, מוריד את היד מהשדיים שלי ודוחף את כף ידו בין הרגליים שלי! קפצתי ממקומי וצעקתי - אני לא זוכרת מה. אנשים הסתכלו, האוטובוס בדיוק עצר בתחנה. שוטר שהיה על האוטובוס התקרב אלינו והזקן - במהירות מפתיעה - ירד מהדלת האחורית ונעלם.
אני חוזרת הביתה נסערת - ואיכשהו גאה בעצמי על כך שהגבתי ולא רק שתקתי והצטנפתי - ומספרת לאמא שלי את מה שקרה. והיא אומרת: "טוב, את לא צריכה לנסוע לים לבד, ולא כדאי לך לעלות לאוטובוס עם שמלה". אני, מזועזעת, מתחילה בהרצאה, אבל היא מתחפרת בכך שאני מפתה גברים לגעת בי כשאני מסתובבת ברחובות בשמלות.
כמה חודשים אחר כך, חורף. אותו קו אוטובוס. אני, עדיין חיילת, במדים ודובון, מכורבלת בצעיף וכפפות. יושבת, עולה איש זקן, מתיישב לידי, נדחק אלי, אני מצטמצמת לחלון, אני עושה "תנועה גדולה" כדי שהוא יזוז ממני, והוא מניח מרפק על השדיים שלי - ואז מנסה לדחוף לי יד בין הרגליים - מוכר?! מוכר עד זוועה פתאום. אין לי כוח לצעוק, אני קמה בפתאומיות, בורחת לעמוד ליד הנהג, ויורדת בתחנה הבאה, מחכה לאוטובוס הבא.
אני לא מספרת לאמא שלי, למרות שהנה, עכשיו יש לי הוכחות שזו לא אשמתי.
אני מספרת לחברה שלי שאומרת - "מה?! בקו 48?! את יודעת שגם לי זה קרה?" ואנחנו מספרות לעוד חברה, וגם לה זה קרה, וכועסות על עצמנו על הבושה והשתיקה המטומטמת, ומחליטות לכתוב לחברת "דן", לא שזה יעזור, והרי בסף גם לא עשינו את זה, אבל אני יודעת יודעת יודעת שזו לא אשמתי.
Queeny הגיבה כאן:
היה לי ברור, עוד ברגע שאמא שלי אמרה את זה, שהיא טועה ואני צודקת. היה לי ברור שזה לא קשור בכלל למה שלבשתי - ובאופן כללי שזה בכלל לא קשור אלי. התסכול העיקרי מהדברים שלה לא היה בגישה השמרנית והמזיקה, אלא בחוסר האמפתיה שלה כלפי המצוקה שהרגשתי. היתה לי יותר דחופה תגובה של "איך את מרגישה עכשיו?" או "מסכנה שלי, זה בטח היה נורא לא נעים". אני לא ממש זוכרת איך הגיבו האנשים באוטובוס. אני זוכרת שהשוטר התקרב ואז הזקן ירד מהר בתחנה בה האוטובוס בדיוק נעצר. לא זכור לי שדיברתי אחר כך עם מישהו באוטובוס, אני יכולה לדמיין למה.
הפוסט עלה גם בפוליטינט, הצביעו שם.
לסיפורים (אנא ציינו ניק):
[email protected]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
