נפגעות תקיפה מינית שותקות כי הן חששת שלא יאמינו להן, או גרוע מכך - יאמינו להן, אבל יאשימו אותן. אשמת החברה וחובת החשיפה.
נפגעות ונפגעי תקפה מינית מכונים פעמים רבות "שורדים", תואר בעל משמעות המצביע על העובדה שהאדם חווה חוויות קשות, מטלטלות והרסניות, ויכול להם. גם כאן, כמו מול שורדים אחרים, שחוו מוראות קשים ואיומים יותר, נשאלת השאלה "מדוע שתקתן", או בגרסה
שונה מעט - "מדוע לא עשיתן כלום כדי למנוע זאת?".
שאלה זו נובעת מנקודת השקפה לפיה שני הצדדים שווים, ולפיכך כוחו של האחד שווה לכוחו של האחר. השקפה זו היא תמימה במקרה הטוב, מתחסדת במקרה הרע, בייחוד לאור העובדה שמצד אחד יש אדם אחד, שלעיתים חבריו תומכים בו, ומהצד השני יש לא רק אדם אחד, כי אם חברה שלמה ששותקת.
הישראלים מתגאים, ובצדק, ביכולתם להגיש עזרה. במלחמה האחרונה עשרות אנשים פתחו את ביתם לזרים."אנחנו לא אמריקה", זו לא סתם אמירה - זו הבעת עמדה. אנחנו נכנסים אחד לחיי השני, ואצלנו אנשים לא יישארו רעבים, אבל אם מישהי תצא בוכייה מחדר סגור, או אם נראה את ילדי השכנים מכוסים בחבורות כחולות, לא נתערב. כי "לא יפה להתערב". כשאנחנו מעלים על נס את זכות האדם לפרטיות, אבל מתעלמים ממצוקת החלשים, זו חברה מתקרנפת, שמעדיפה לעצום עיניים בתקווה שהמבול לא ירד עליה.
בשנים האחרונות דיברתי עם עשרות נפגעות תקיפה מינית (יש גם לא מעט נפגעים, אבל רובן המכריע הן עדיין נשים). בשלב מסוים כולן מגיעות לנקודה הכואבת באמת - השתיקה. שתקו כי חששו שלא יאמינו להן, או יותר גרוע - יאמינו להן, אבל יאשימו אותן...
יש לא מעט נשים שאומרות שחוויה אחת של חוסר אונים, מתמשכת או חד - פעמית, עדיפה על איבוד שליטה מוחלט על החיים - מה שקורה לא מעט כשנשים מתלוננות, ולפתע פתאום חייהן שלהן נקרעים מעליהן במהלך המשפט.
לא פחות כואבת ומייסרת היא שתיקת החברה. שהרי המסר כאן הוא מאוד ברור. "אל תערבו אותנו, לא מעניין אותנו". כשכולם יודעים ואיש אינו אומר דבר, אין שום זכות מוסרית לאיש מעדר השותקים לבוא בטענות ולשאול למה הקורבן שותקת.
בשנת 1989 רעשה הארץ כשהתברר שמותה של פעוטה הייתה יכול להימנע אם הרופאים שטיפלו בה פעם אחר פעם היו מדווחים על ההתעללות הנוראית שעברה. כתוצאה מהלחץ הציבורי חוקק "חוק חובת דיווח", הקובע כי על כל אדם מבוגר שיש לו יסוד סביר לחשוב כי נעברה עבירה כלפי קטין או חסר ישע - לדווח על כך למשטרה. החוק לא ממש ממומש עד היום, וחבל שבישראל של 2006 איש אינו ממהר לנסות לעשות מעשה כשהוא חושב ו/או יודע על מעשי אונס ואלימות כלפי נשים.
חברה שמסתתרת מאחורי חוקים, ואינה עורכת בדק בית בנורמות החברתיות שלה עצמה, מאבדת את זכותה המוסרית לתהות מדוע הנאנסת אינה זועקת.
*
עדי בר ערכה את "התשמע קולי", קובץ עדויות של נפגעות ונפגעי גילוי עריות שיצא בשנה שעברה בשיתוף עם איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית. הקטע פורסם לראשונה במעריב.
הקטע פורסם גם בפוליטינט.
לסיפורים (אנא ציינו ניק):
[email protected]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
