זהירות - טריגר!!!
ש' נאנסה באכזריות כשהיתה בת 19. כשפנתה לעזרתו של הקב"ן הצבאי, הוא הציע להמשיך מאיפה שהאנס הפסיק. שנים רבות לקח לה להתגבר גם עליו, לחדש את האמון בבני אדם ולטפל בעצמה.
קוראים לי ש' ואני בת 29. עברתי אונס לפני עשר שנים ולא התלוננתי במשטרה. מעט מאוד אנשים יודעים על זה - בן זוגי היום שגם אז הכיר אותי, ומעט חברות... הסיפור שלי הוא כזה:
זה קרה ביום שבת בערב. בשעה עשר בלילה הלכתי לראות חברה. לבשתי טרנינג לבן, גופיה סגולה, נעלי ספורט, שום דבר שיכול להיראות פרובוקטיבי. בדרכי חזרה הביתה ממנה, כשאני הולכת לי בסבבה הביתה (לא היה אז טלפון נייד), מישהו צץ משום מקום. הוא חנק אותי חזק וגרר אותי אל פחי האשפה מאחורי בניין, כשהוא חונק ומחזיק סכין על גרוני וגורר אותי. נתקעתי בשער חשמלי שהיה בגובה המותן שלי. נאבקתי להשתחרר ולא הצלחתי. קיבלתי מכה חזקה במותן, דבר שכבר לקח ממני הרבה כוחות על ההתחלה. הבחור הצליח לגרור אותי אל מאחורי פחי האשפה, העמיד אותי ואחז בי חזק בצמוד לקיר. הוא התחיל לנשק אותי בכל הגוף. התנגדתי, ניסיתי לשרוט אותו בפנים, אפילו ירקתי עליו - לפחות בהתחלה. אבל זאת הייתה טעות, כי הוא אהב את הקטע שמתנגדים לו והוא היה חזק ממני בהרבה, ככל שהתנגדתי - ככה הוא היה חזק יותר. באיזשהו שלב הוא נתן לי בעיטה חזקה בבטן והתקפלתי. התחלתי להקיא אבל הוא המשיך להחזיק אותי מקופלת באכזריות, זה לא עניין אותו. הוא המשיך בשלו ובעט בי. כשהייתי על הרצפה הוא דחף אותי לכיוון חדר פחי האשפה. התחלתי להרגיש את הגלים שהציפו אותי בתוך הגןף, הרגשתי איך אני מתחילה להתרוקן מעצמי... הוא הסתער עליי כמו חיה רעבה, והופ... הדמעה החלה לרדת לה... הידיים שלי התחילו לרעוד, הרגשתי שאין לי אוויר לנשום. הריח שלו היה מגעיל ודוחה והוא המשיך ללקק לי את כל הגוף, להפשיט אותי להכאיב לי.
הוא חדר אליי... דם התחיל לרדת... כן, זו היתה הפעם הראשונה שלי, שמרתי על עצמי כל כך, הייתי כזאת חתיכה ויפה אבל אפחד לא הצליח לקחת ממני את זה בלי שאסכים, שמרתי את זה לרגע מיוחד, לרגע שזה יהיה מאהבה, והוא הצליח... דם, דם זורם כמו נהר... מאיפה לעזאזל? אני שואלת את עצמי... בתוך תוכי שואלת למה זה לא נרגע? מתחילה להזיל עוד דמעה, התחלתי לבכות... בעצם בכיתי כל הזמן מבלי שהוא יידע, חשבתי שאני באיזה חלום, חלום רע, סיוט. אני מנסה לנקות את הדם, מנסה לראות מאיפה זה מוביל, מעבירה את ידיי על גופי ומגיעה לאיזור התחתון שבי... זה מגיע משם. "שיט, מה הבן זונה הזה עושה לי"... למה... פחדתי, לא ידעתי מה קורה לי, מה יהיה איתי, מה קורה לגוף שלי... אמרתי לו שיפסיק, התחננתי. ככל שביקשתי יותר הוא הכאיב לי יותר. הוא שם לי אזיקים על הידיים כשראה שאני מתנגדת, וזה כאב לי נורא. עד היום, כשאני נזכרת בפגיעה עצמה, הכאב ביד לא עוזב אותי. הוא עישן לי בפרצוף וכיבה עליי את הסיגריות על הגוף כשראה שאני בוכה או כשביקשתי שיפסיק... כאב לי כל כך. הבנתי שמאותו הרגע אני צריכה לסתום כי הוא יכאיב לי יותר... אבל מאותו הרגע קלטתי שלא אכפת לי מכלום, אין לי תחושה, הפחד שנמצא בי מרוקן אותי נפשית, הפחד משתלט על כל הכוחות שבי... ואני שואלת את עצמי למה......???? זיעתו נמרחת עליי, על גופי הטהור, גופי שלעולם לא יצליח להתנקות מהגועל, ואני שוכבת ולא מעניין אותי כלום... לא מעניין אותי מה הוא עושה, מה קורה סביבי, לא מביטה למה שהוא עושה וכבר לא מתלוננת בפניו על הכאב, כי בעצם אין לי תחושה לכלום...
ובעצם מה אני מתלוננת, בכלל הרי כל זה אני, אני אשמה, לא הצלחתי להתנגד, אני טיפשה... כן... כן, טיפשה. כשהוא נגע בי אני שתקתי, כשהוא ליטף אותי שתקתי, כשהוא שכב עליי שתקתי - איך לא הגבתי?? למה קפאתי?? למה לא המשכתי להלחם, למה????? והוא... הוא ממשיך לגעת. בועט בי, מרביץ עם ידיו הגדולות והמטונפות. וכשאני מנסה להתנגד בכוחותיי האחרונים הוא אומר לי "ככל שתתנגדי ככה יכאב יותר...". וזה באמת כואבב, כואבב מאוד, הידיים שלו כל כך חזקות ומאיימות והגוף שלו כבד עליי. הוא שולף שוב סיגריה ומדליק אותה. אני מתחננת "די, עזוב אותי, זו פעם ראשונה שלי, תרחם עליי... " בתמורה אני זוכה לקבל כוויה בגוף מהסיגריות ו"עוד פעם אני אשמע אותך ותזהרי שלא ארצח אותך", הוא שולף שוב את הסכין המאיימת, הסכין שמצליחה להפחיד אותי... ומטייל לי איתה על הגוף, דוקר אותי, על הגוף, וזה כואב, כואב, מתי זה יסתיים ???? אני זוכרת שאיבדתי לסירוגין את הכרה והוא העיר אותי על ידי כיבוי סיגריות והסכין הכואבת. הוא דפק לי את הראש על הרצפה, כל הגוף כאב לי, ועכשיו כשאני רושמת את זה הכל מתמוטט לי בגוף בפנים...
אחרי שהוא סיים את הכל הוא מדליק שוב סיגריה, יושב בפינה וצוחק וצוחק... כמה שהוא צחק... עד היום אני לא מצליחה להבין על מה הוא צחק... ואני מנסה לקום בכוחותי האחרונים, ללבוש את הטרנינג שכל כך אהבתי... הטרנינג הלבן שלי... שהוא כבר לא לבן... אני לובשת אותו באיטיות, כאילו שהכל ימשיך לחכות לי, אולי העולם מחכה לי, כאילו שהזמן נעצר ולא ידוע לי, מה בעצם עכשיו, לילה? יום? שישי? שבת? מה קורה לי??? לא מודעת לכלום... והוא ממשיך לצחוק "אל תגידי שלא נהנית, את טובה, שווה דפיקה, כוסית אמיתית, איך אני אוהב שאני עושה למישהי פעם ראשונה... אולי נפגש עוד כמה שנים, נמשיך מאיפה שהפסקנו"... ואני... אני עם נעל אחת ביד, מנסה להבין/לקלוט מה קרה לי. ולמרות שידיו כבר לא עליי, למרות הכל אין בי תחושה. בשארית הכוחות האחרונים שלי קמתי וברחתי מהר, מהר הביתה...
לקח לי זמן לקלוט את זה, הגוף שלי היה גוש של פחד וכאב. אני נעמדת ליד הדלת בבית לאחר ריצה מטורפת, שאני לא יודעת מאיפה היו לי הכוחות אליה, מביטה למעלה, פוקחת ת'עיניים, משהו מבצבץ לו. מנערת את הראש שלי וקולטת תחושה שלא... לא תעזוב אותי, זה... הזיעה, הריח, הסכין, הכאב הכל כך מוחשי אצלי, והלב שלי פועם בחוזק רב כמו מטורפת. אני נכנסת הביתה, אף אחד לא נמצא, מגיעה לאמבטיה ובוככה... בוכהה... בוכהה... מקיאה את הנשמה... וכלום לא עוזר... שוטפת את עצמי במים רותחים שאפילו הם לא כואבים, מהכאב הנוראי שעברתי ושואלת את עצמי מה קרה לי? מה הוא עשה לי? למה?????? איך אני אתגבר על דבר כזה??? הבטחתי לעצמי שמפה זה לא ייצא לשום מקום, זה כאילו פצע שיש לשים עליו פלסטר ולשכוח מהכל (בדיעבד זו הייתה החלטה גרועה לחשוב ככה)... ואז אני נזכרת איך הוא מתעסק לי בגוף, הוא חודר אליי, אונס אותי באכזריות כזו, הוא מכבה עליי סיגריה כל פעם שאני שוקעת/ נרדמת למקום אחר, הוא צוחק עליי? מה מצחיק?? אין לי כוח בגוף... ואני מתכווצת, מתכווצת וזה כואב... והצחוק שלו ממשיך להתגלגל, מנסה לחזור למציאות. אין לי כוח למלחמה הזו...
עשר שנים שתקתי ולא טיפלתי בעצמי. ניסיתי טיפול פסיכולוגי בצבא, אבל נפלתי על קב"ן חולה נפש שאמר לי "הסיפור שלך מרגש אותי, לדעתי אחת כוסית כמוך יכולה רק ליהנות. אני יכול להציע לך כדורים, או שיש לי עוד אופציה - אולי נעשה חוויה מתקנת, תראי לי איפה הוא נגע בך וננסה להפוך את זה למשהו מעניין יותר?" ואני... אני נשארתי בהלם, לא הבנתי לרגע מה הוא אומר לי... קלטתי שיש לי עסק עם עוד דפוק, אז אמרתי לו "תקשיב לי יא בן זונה, הפכתי לו ת'ניירות מהשולחן, המציאות לא תשתנה אם אתה חי בבועה, מי אני שאפוצץ לך אותה, אתה פשוט בן זונה!". אני זוכרת שהרהרתי עם עצמי כמה רגעים, ושתקתי. הבנתי שכל מה אגיד לא יועיל, אבל לפני שיצאתי אמרתי לו "אתה יכול להאמין או לא, אבל המציאות לא תשתנה בגלל שהחלטת שזה לא בא לך טוב. בגלל אנשים דפוקים כמוך קורים דברים כאלה... ". הוא תפס לי את היד לפני שיצאתי ואמר לי: "אם השיחה הזאת תצא מכאן... אני אדאג שיאשפזו אותך..." ואני – כן, האמנתי לבן זונה הזה...
מאז פחדתי לסמוך על אנשים. לא טיפלתי בעצמי, עד שלפני כמעט שנה החלטתי לטפל בעצמי - העליתי הרבה במשקל, בעצם ההרס העצמי שלי התבטא בהפרעות אכילה כל השנים האלו, שנים שהייתי צמה, שנים שהייתי אוכלת ומקיאה... לפני שלוש שנים ילדתי והעליתי הרבה במשקל מכיוון שלא הקאתי ולא פגעתי בעצמי בתקופת ההיריון. העליתי מלא במשקל ולא הצלחתי להוריד את זה. בשנה האחרונה החלטתי עם עצמי, שזה הזמן שלי לטפל בעצמי... ואני רוצה לחזור להיות כמו שהייתי. התחלתי ללכת לתזונאי טבעי "נאטורופט", התחלתי ניקוי רעלים של הגוף, אבל... ופה האבל...
השבוע פגשתי את הבחור שאנס אותי באופן אקראי ברחוב. כמו שאמרתי, לא הכרתי אותו לפני זה, שנים שלא זכרתי אותו, ופתאום הכל חזר לי בחזרה. התמוטטתי, נפשית גופנית, חזרתי לימים של סיוטים, פלאשים, הקאות, חוסר רצון לאכול, לחיות... התזונאי שלי שמר עליי כל התקופה הזו, בחור מדהים שבזכותו אני חיה היום. הוא גרם לי לרצות להמשיך לחיות, טיפל בי, לא איבד בי לרגע תקווה. עם כל הקשיים שאני עוברת, הוא הצליח לגרום לי להגיע לטיפול פסיכולוגי... שמאז הקב"ן לא הסכמתי לסמוך על אפחד. והיום אני בטיפול כבר כמעט חצי שנה... ואני מודה לו על כך. היום אני מצליחה להתעלות מעט מאיפה שנפלתי. הדרך שלי ארוכה, ארוכה וקשה מאוד, אבל בעזרת אנשים טובים שאני פוגשת בדרך להחלמה הזאת שאני עוברת, ועל מעט מאוד אני מצליחה גם לסמוך, אני מאמינה שאמצא את הדרך להתמודד עם כל הקשיים. מצאתי גם חבר קרוב שעוזר לי להתעלות בימים קשים, חבר שההכרות איתו התחילה מכוונה שלו לעזור מבלי שהכיר אותי אישית, ומבחינתי עברה לשלב שבו אני סומכת רק על עצמי ומנסה לקום באמצעות הכוחות שהוא מעביר לי. היום אני מצליחה להתרומם למעלה גם בימים הכי קשים שלי, הרבה מכל זה אפשר להגיד שבעיקר בזכותו של הפסיכולוג, אני רואה אור בקצה המנהרה. הוא תומך, מבין, אכפתי, בחור מיוחד, מלמד אותי להסתכל על הדברים בצורה שונה, לדעת לקבל את עצמי מחדש ולצמוח מכאן לדרך חדשה. הוא מלמד אותי לראות שיש גם אנשים טובים... שלא כולם חרא... והיום... אני מקווה ללמוד להסתכל אחורה וללמוד לחיות לצד זה, לצד הפגיעה, לא סביב הפגיעה כל היום. אני מבינה שיש דברים יפים בחיים, שאני רוצה ללמוד לאהוב אותם ולרצות אותם גם כי זה מגיע לי. היום זה הזמן שלי לדרוש את כל מה שמגיע לי בחזרה וזה האושר..............!!!!!!!! שאבד לי. אני רוצה להגיד שגם אם הדרך רצופה בכשלונות וכאבים והרבה נפילות בדרך, אני בטוחה שאנצח במלחמה היומיומית הזאת, ומהיום אני מכריזה על מלחמה מחודשת, על כל הפגיעות שיצרתי בעצמי. ועד שלא אחלים לא אפסיק להלחם. תודה לכל מי שקרא את זה...
הפוסט עלה גם לפוליטינט, הצביעו שם.
לסיפורים (אנא ציינו ניק):
[email protected]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
