זהירות - טריגר!!!
אדם מתוודה על כך שאנס את החברה שלו. חודש אחר כך היא התאבדה.
קוראים לי אדם ואני בן 18. אובחנתי כסובל ממניה-דיפרסיה ומזוכיזם. ניסיתי להתאבד 7 פעמים: מכיתה ה' ועד לפני כחצי שנה. למרבה האירוניה, למוות יש נטייה להתחמק ממני.
הכרתי את אלן כשהייתי בן 12, במסיבת בר מצווה של ילד אחד מהבית ספר. היא ישבה לבד בפינה חשוכה, וכבר אז חשבתי שהיא הילדה הכי יפה שיצא לי לפגוש. היא לא דיברה עם אף אחד ונראה שהמבט בעיניה (שהיה בוגר מדי לילדה בת 12) גרם לכולם להתחמק ממנה. בשלב מסוים באותו ערב באתי לשבת לידה וראיתי שהזרועות שלה חבושות. ההבנה היכתה בי ובלי להגיד מילה חשפתי את הידיים שלי, שעוד נשאו את הסימנים של מה שעשיתי לעצמי. אלן נגעה בצלקות הטריות שלי ומאותו הרגע, שאני אף פעם לא אשכח, נוצר בינינו קשר בלתי ניתן לשבירה.
במהרה התברר שיש לנו המון במשותף ולמדנו להתמודד עם הכאב ביחד. בעצם, עשינו הכל ביחד ואני מתקשה להיזכר בדבר אחד בחיים שלי שאליו אלן לא הייתה קשורה. היא הייתה חלק בלתי נפרד ממני. אחרי שנתיים, כשביליתי כל רגע ורגע איתה, ידעתי שאני לא יכול לנשם בלעדיה. אני חושב שזה לא יהיה רחוק מהאמת אם אני אגיד שחייתי רק למענה.
עד גיל 17 כל החיים שלי הסתכמו בה. היו לי נפילות ואני לא יכול להגיד שהחיים שלנו היו ורודים, אבל שום כאב לא השתווה לכאב שהרגשתי כשהיא נסעה עם ההורים לבקר משפחה בדנמרק. היא שאלה אותי בחשש: "זה בסדר שאני אסע? רק לחודש..." ואני עניתי "כמובן". לא היה לי מושג. אחרי שבוע בלעדיה משהו בי מת. שכחתי לאן היא נסעה ומתי היא חוזרת, כל רגע הפך לנצח. לא יכולתי לישון או לאכול וכשישנתי כל מה שראיתי בחלום היו העיניים הכחולות שלה.
היא חזרה ואני כבר לא הייתי עצמי. היא באה אליי ישר משדה התעופה, עייפה אבל מאושרת לראות אותי. היא חייכה חיוך קצת מבוהל כשעינינו נפגשו. היא הייתה מאושרת ואני אנסתי אותה.
הלוואי שיכולתי להגיד שהייתי לא שפוי. הייתי מודע לגמרי למעשים שלי. חודש אחרי אותו המקרה היא שמה קץ לחייה. למה אני מספר את זה? אולי כדי לשמוע שאני מפלצת, אולי כדי להודות שאני הרגתי אותה, או שאולי רק כדי שמישהו יידע.
בתגובה לשאלותיכם, ענה אדם:
ההורים שלה יודעים, כנראה, ואם לא יודעים אז בהחלט חושדים בכך שעשיתי לה משהו רע. החלטתי מזמן שאם הם יפנו אליי בחיפוש אחר תשובות אז אני אספר להם הכל ואשים את גורלי בידיהם. הם שותקים ואני רואה בכך סימן. לפני כמה שנים אמא שלה הודתה לי על כך ש"החזרת את אלן שלנו מהמתים". הם כולם, ואני עצמי, בטחו בי יותר מדי. איך אני חי עם זה? אני לא חושב שנשאר בי משהו חי. רציתם פרטים נוספים? אני יכול להמשיך ולתאר באינספור מלים. נדמה לי שאת החשוב מכל אמרתי. יש בזה סיפוק אישי מעוות - רק תהיתי לעצמי, אם היא הייתה בחיים אולי היא הייתה כותבת את הסיפור שלה כאן? בכל מקרה, עשיתי את זה במקומה. בין אם זה המקום הנכון ובין אם לא: אני קיבלתי מזה מה שהייתי צריך. תודה.
דיר בלאק עם התגובות.
לא נעים לי, נענע.
לסיפורים (אנא ציינו ניק):
[email protected]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
