mybody

medicated הופשטה בכוח על ידי שתי חברותיה הטובות ביותר. אחרי שאביה התערב - הן ניתקו איתה את הקשר. 

אני לא יודעת למה החלטתי פתאום לפרסם את זה בפומבי, עד עכשיו רק רמזתי את זה פה ושם, וגם אז אף אחד לא חשב לכיוון הזה. והייתי בטוחה שעדיף ככה. אבל זה מציק לי יותר מדי.

אני חושבת שזה היה בכתה ח', אחרי שכל כתה ז' אני ושתי החברות הכי טובות שלי (עד היום) היינו קרובות מאי פעם, כמעט יותר מאי פעם. אחת מהן ביקשה שנעזור לה להתכונן למבחן באנגלית; לבוא אליה אחרי הלימודים וללמוד אצלה. שתינו הסכמנו. הגעתי אליה הביתה ואז היא אמרה לי שאנחנו עולות לגג. בהתחלה זה לא מצא חן בעיניי יותר מדי (זו עוד הייתה תקופה שהיה לי פחד גבהים), אבל תמיד רציתי לעלות על גג, והחלטתי שמה יקרה? הגג שלה צריך להיות עצום, בהתחשב בכך שהבית שלה די גדול. ולא טעיתי. עלינו שלושתנו לגג והתמקמנו לנו בניחותא. כמובן שבדקות הראשונות לא למדנו, אבל אז החלטנו שדי, באנו אליה למטרה מסוימת; היא ביקשה שאני אעזור לה במשהו והסברתי לה כמה שזה פשוט. היא צחקה והודתה לי.

חזרתי לענייני.

אני לא יודעת איך זה קרה, מתי ובאיזה הקשר, אבל פתאום הן החליטו להוריד מכנסיים ולהראות את התחת שלהן לעולם. סתם ככה. הן החזירו אותו למעלה, ואז אמרו לי "עכשיו את". צחקתי ואמרתי להן "תשכחו מזה". הן אמרו לי שהן הראו אז עכשיו תורי. עניתי להן שהן עשו את זה מתוך בחירה, ואני לא הכרחתי אותן, ואני לא רוצה. הן עמדו אחת ליד השנייה והן הביטו בעיניים האחת של השנייה, במין מבט זדוני ומרושע כזה, ואז בי. לא ידעתי מה הקטע שלהן, וכן, יש להן את השטויות שלהן, ומשחקים קטנים ומטופשים שלפעמים עולים לי על העצבים, וחשבתי שהן הולכות עכשיו להציק לי. אבל לא ידעתי מה יהיה. הן התקרבו אליי לאט, עדיין עם המבט הזה.

עוד קטע של זמן שאני לא זוכרת מה היה בו, ואז אני חושבת שהן התחילו לנסות להוריד לי את המכנס (עמדתי) ואמרתי להן שאני לא רוצה. המשכתי להגיד להן שהן עשו את זה כי הן רצו ואני לא ושוב שלא הכרחתי אף אחת מהן. הן פשוט לא הקשיבו לי, הן אפילו לא אמרו כלום. זה בכלל יותר מרגיז, ולא נעים. המשכתי להתנגד, והן היו נחושות, אז באיזשהו שלב הן השכיבו אותי על הגב, באיזשהו מקום על הגג עצמו, לא על המשטח המתון, כשהגן נוטה למטה. קצת דאגתי שאני עלולה ליפול, אבל זה הלחיץ אותי פחות באותם הרגעים. כאב לי קצת הגב מהחבטה, אבל אז משהו הסיח את דעתי מהכאב; אחת טיפלה בנסיון הורדת המכנסיים, והשנייה אז עברה לחולצה. איך עברנו מלהראות ישבנים להפשטת הבגדים שלי? הן כמעט הצליחו עם המכנס ועם החולצה, אבל לא כל כך. המשכתי להתנגד, וצרחתי להן שיפסיקו, שאני לא רוצה וכל הזמן "די" וכבר מזמן הפסקתי לצחוק.

הן לא.

בשלב מסוים נשבר לי ולא יכולתי לסבול יותר, העפתי את הרגל השמאלית לראש של אחת הבנות (אני גם זוכרת בדיוק מי זו הייתה) ונתתי לה חתיכת מכה בראש. זה לא הפריע לה להמשיך. צעקתי עוד כמה פעמים "די" ממש חזק, ובעודן ממשיכות לחייך, הן הלכו אחורנית והפסיקו. אני לא זוכרת מה היה ההמשך, אבל ירדתי מהגג, לדעתי לקחתי את ספרי הלימוד שלי, והלכתי לחדר של בעלת הבית. אני חושבת שה"חברה" השנייה באה אליי אחר כך ואמרה "בואי נדגדג את ***" ואמרתי לא. היא כאילו ניסתה לגרום לזה להיות פחות מביך, בשבילה. בשביל שתיהן. אני חושבת שהן דגדגו אותי קצת ואמרתי להן שיפסיקו. וזה נגמר. הלכתי הביתה ולא בכיתי ולא אמרתי כלום ולא ידעתי בכלל מה לחשוב.

זה היה ביום שבת אם אני לא טועה, כי אני זוכרת שלמחרת הלכתי לבית הספר, וביום ראשון אחרי שחזרנו מהלימודים הלכתי לכיוון הבית שלי, ואנחנו שלושתנו כמעט תמיד גרנו בשכנות, כל כך קרובות (יותר מדי קרובות). הן כתבו על הביתן מעץ (איפה שהאוטובוס של בית הספר תמיד מוריד אותנו - איפה שהתחנה שלנו נמצאת) "*** לחוצה כמו טמפון" ואני לא זוכרת בכלל מה היה ההקשר. זה הרגיז אותי, הן תמיד אמרו לי שאני כל כך לחוצה, ושאני עצבנית והורסת שמחות. האצתי את הקצב שלי, והן אחריי. שתיהן. כשזו שהיינו יום לפני כן בבית שלה הייתה אמורה בכלל לעשות אחורה פנה כדי להגיע לבית שלה. לדעתי הן התחילו לדקור אותי עם עפרונות סתם ככה למשחק, אני חושבת שלא היה שום מניע מסוים. אמרתי מקודם, המשחקים הדביליים שלהן. אמרתי להן די, ושנשבר לי מהן. וצעקתי על השנייה (לא ההיא שהיינו אצלה) "אני שונאת אותך יא בת ****" ואז ראיתי בפינת הרחוב שלה, שמול הרחוב שלי, את אחותה הגדולה רואה את זה. לא היה לי נעים ממה שצעקתי, אבל לא הבנתי גם למה היא לא אמרה להן להפסיק לדקור אותי.

רצתי הביתה בוכייה, אמא שאלה מה קרה, לא אמרתי כלום. אבל לא יכולתי להחזיק את זה יותר, ואמרתי לה מה היה ביום שבת. היא שאלה למה לא אמרתי לה ישר כשחזרתי הביתה. לא יודעת אם עניתי או לא, זה דבר שאף פעם לא זכרתי. היא דיברה עם אבי מאחוריי הגב (הם כבר היו גרושים עד אז, והוא היה רק בתחילת הקשר עם אשתו היום) וכשגיליתי (ואיך שגיליתי) – כל כך כעסתי על שניהם. כי אבא שלי ידוע כאדם עצבני עם פתיל קצר מאוד. כן, זה נחמד לפעמים כשיש אבא מגונן, אבל זה לא היה בכלל נחמד.

הוא התקשר לבית של אחת מהן ואמר לאמא שלה שאם הן יתקרבו אליי או יעשו לי משהו הוא פונה למשטרה. והיא אמרה לי שאבא שלי התקשר ואיים, ולא ידעתי איפה לקבור את עצמי. אם אני לא טועה, במשך חצי שנה הן רק הציקו לי. סיפרתי לכמה בנות, וכמה "ידידות" מהשכבה שדווקא היו לצדי, שאני צודקת והן לא היו בסדר. אבל עד היום אני בכלל לא יודעת אם לא נסחפתי עם התגובה שלי. הן הרי חברות שלי, ואולי הן חשבו שזה משחק ושאני כל הזמן, גם כשכעסתי, צוחקת.

אחרי חצי השנה הזו לא יכולתי יותר. הן הרי היו החברות הכי טובות שלי א י - פ ע ם! לא יכולתי בלעדיהן, והסתכלתי על כל מיני דברים שהן כתבו לי, מכתבים שעשו בשיעור וכל מיני "חברות לנצח" שעושים בתור ילדים קטנים. היה לי עצוב נורא, וביקשתי שנחזור להיות חברות. גם בנות מהצד, אותן ה"ידידות" (עלאק) אמרו שמוזר להן שאנחנו רבות, כי אנחנו היינו בלתי נפרדות. ירדתי על הברכיים, וה**** האלה הציבו לי תנאים. "את מבטיחה שאם קורה דבר כזה שוב את באה אלינו לדבר על זה ולא הולכת ומתבכיינת להורים שלך על כל דבר". ואמרו לי שהן צריכות לשקול את זה, לראות מה יש לי להגיד ולהחליט אם מתאים להן.

לפעמים אני רוצה להרוג אותן על זה, לבוא, לצעוק ולהגיד להן "מי את חושבות שאתן?! אני נפגעתי! למה בכלל הייתן צריכות לשקול משהו? אני הייתי צריכה לשקול!" אבל עד היום, זה כואב לי כי אנחנו כבר לא מה שהיינו, ואני מרגישה אשמה משום מה.

פעם אחת, אחרי המקרה, כשאחת מהן הזמינה את שתינו אליה לערב בנות, היא הכינה לנו דברים יפים. היא כתבה לי ב"מגילה" שכתבה לשתינו (בין היתר) הערה על מה שהיה אז, ושזה לא יחזור על עצמו. והכל ברוח טובה כאילו, בתוך מילים נחמדות והילולי  שמי.

מה שאבא שלי אמר לבנות האלה, זה הרס את הקשר, אבל אני חושבת שאני בכלל אשמה. אם לא הייתי פותחת את הפה שלי לא היה קורה כלום.

אני בכלל לא יודעת אם זה מתאים לכאן, יכול להיות שאני מגזימה. בגלל זה לא פתחתי את זה במפגשים שיש לי עם עוד כמה בנות, כשנושא ה"אונס" עלה. אני לא יודעת איך להגדיר את זה. אני רק חושבת שיכול להיות שאני נסחפת, ואין לי הזכות להיות כתובה בין שורות של בנות שבאמת נוצר להן כתם, וצלקת ענקית, ואני סתם מתבכיינת כי אני לא מכירה בעובדה שבין חברות דברים כאלה קורים.