'ד ק ה דומיה' נאנסה.
לפעמים אני חושבת שזה הוא, הוא שרצה אותי... אבל... אבל... בתוך תוכי אני אשמה...!!! כשהוא נגע אני שתקתי... כשהוא נישק אני שתקתי... כשהוא ליטף אני שתקתי.... כשהוא שכב עלי כאב לי ושתקתי...?!
איך לא הגבתי לעזעזל?...
ידיו חובטות בידי ובאכזריות מרים אותן כלפי מעלה... הוא מסתער עליי כמו חיה רעבה... והופ.....הדמעה מתחילה לרדת לה.
שערותיי מזדקפות וידי קצת רועדות, ריחו דוחה ומגעיל, ופיו מלקק את גופי.
דם... דם... דם... זורם כמו נחל... מאיפה לעזאזל?
אני מקיאה... לידו, הוא מחזיק אותי, מקופלת באכזריות, מרגישה את הגלים שמציפים לי את הגוף... מרגישה איך לאט לאט מתרוקנת...
אני מתחילה להזיל עוד דמעה...
ובתוך תוכי אומרת: "למה זה לא נרגע... למה?..."
התחלתי לבכות... בעצם כל הזמן בכיתי... מבלי שהוא יידע... זה כאילו אני בחלום או יותר נכון...סיוט!!!!
אני מנסה לנקות את הדם, מנסה לראות מאיפה זה מוביל...
מעבירה את ידי על גופי באיטיות ומגיעה לאיזור התחתון שבי...
"שיט זה משם בא.... למה?..."
פחדתי... לא ידעתי מה קורה לגוף שלי אבל... אבל...
מאותו רגע כבר לא היה לי אכפת מכלום...
אין לי תחושה הפחד מרוקן אותי, הפחד מגרש את הכוחות שבי!
אבל למה?!
ומפיו נודפת ריח של עששת נוראית, חסרה לו שן ושיניו שחורות... ורקובות...
זיעתו נימרחת על גופי שלעולם לא יתנקה!
ואני שוכבת, לא מעניין אותי כלום!
לא מעניין מה קורה עוד מסביב, לא מביטה לאן הוא הולך, לא מביטה מה הוא עושה, ולא מתלוננת על כאב... כי אני בעצם כבר אין לי תחושה, כלום!...
ובעצם?... מה אני מתלוננת בכלל?...
הרי כל זה, זה אני... הרי כל זה לא התנגדתי...
אני טיפשה!!
כן...
כן...
ט י פ ש ה !!!
אני קמה ולובשת את מכנסי הג'ינס הקרועים...
כזה באיטיות... כאילו העולם עוד מחכה לי... כאילו הזמן נעצר ולא ידוע לי מה בעצם עכשיו... לילה?.. יום?... שישי?.. שבת ???...
לא מודעת לכלום...
ואני עם נעל אחת ביד...
ודמעה עדיין מרטיבה את הלחי... ואולי זה בכלל הגשם...
פתאום כשאני מצליחה להבין... שקרה לי משהו... שעשו לי משהו... כל הכחשה שזה אונס! לא חשבתי בכלל שזה אונס...
אבל למרות שהרגשתי שידיו משוחררות ממנו... אבל... למרות הכל... אין בי ת'חופש...
לקח לי זמן לקלוט את זה, הגוף שלי היה גוש עמום של כאב ופחד רטוב, מכל! זיעה, עששת, פלאשים מזיעים, ואני... אני... כמעט לא אני!!...
נעמדת שוב:
הזרועות שלו מונחות על האדמה ואני מביטה לשמיים בלי שום היגיון, פוקחת עיניים, הירח פורץ בין העננים ומשהו פתאום מבצבץ לו.
מנערת את הראש שלי... וקולטת שבעצם זה הפלאש הראשון שלי.
מנסה למצוא דרך מילוט...
הצלחתי להגיע ליציאה, הלב שלי פועם בחוזק רב, כמו מטורפת,
שוב נעמדתי:
אני שוכבת רגליי מפושקות, הוא אוחז במותניי, מתעסק בחזה שלי, מתענג!...
"דיי ל-אאא!!!"
יצאה הצעקה מפי משומקום מבלי מחשבה...
הורדתי מבא משפלי כאילו שאסור לי!
לא התכוונתי לצעוק, פחדתי...
הוא הוריד סיגריה מפיו, חבט אותה על רגלי...
"אווץ...", אמרתי בקול מחניק...
קימטתי את עורי בעדינות.
צעד לא נכון ואני... אני... מ ת ה !!
הוא צוחק לי...
מה מצחיק אותו איך שהוא מכבה את הסיגריה עלי?...
על העור שלי?...
לא... לא!!!!!!!!!
לי אין כבר כוח בגוף לא יהיה, פעם הייתי נטענת בתקוות וכמה תפילות, אבל...
היום... היום.............................................
להילחם זה מילה חזקה, כוח זה מילה חזקה!!
אני מתכווצתץץץ ומתכווצת...
כמו גברת פלפלת!
אני פצועה!!...
עמוק מאוד בתוכי, ועדיין שותקת, ועדיין אותן תחושות,
עוצמת עיניים מנסה לשקוע, מנערת שוב את הראש
והכל... הכל ניראה שחור ומפחיד,
אני סורקת את הרחוב שהיה מפחיד ושמום, וריק!!
מרחוק מתקרבים בני זוג חובקים ידיים,
והצחוק שוב מתגלגל לו...
מנסה שוב לחזור למציאות
אין לי כוח למלחמה!
הגוף שלי חש ת'כאב, יותר טוב מהראש (המוח כבר לא חושב לי), כל פעם יש בי מכת חשמל שנותנת מין ברק ומצעד אחד קדימה מחזירה אותי 10 אחרו, תמיד ההתנגדות שבי שותקת ומתבטלת, מול עיניים שמנצחות אותי.
ואז אני נאטמת...
ואני לא יכולה לזוז, נסגרת מבפנים ופוחדת.
למה יש דבר כזה פחד?...
איך הכל התחיל? ואיך הכל נגמר?... איך זה שלא ראיתי מה קרה?
ובכל זאת אני יודעת?...
יש זמן שאי אפשר לנצח
יש זמן שאי אפשר לתאר
וזה... זה הזמן שלי!.....
מ י ו א ש ת!! <<זה המילה! הכוחות שלי לכתוב כאן את זה ממש חלשים, אני כותבת את כל זה בהיסטריה חסרת כיוון ובכי מטורף...
בושי על ההתבכיינות...
בכל זאת אני אשמה!!
לסיפורים (לא לשכוח ניק):
[email protected]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
