'כמו כל בחורה' מצאה פתרון להטרדות היומיומיות - גבר. יענו בנזוג.
גם אני, כמו כל בחורה, נתקלת לעתים קרובות מאד בתופעה הזאת, שהגברברים המתחסדים קוראים לה "מחמאות". התחושה הראשונית שלי כאשר אני מקבלת מחמאה שכזו - מבט מפשיט, הערה על חלק כלשהו בגופי, הצעה, הצעת מחיר - היא זעם, הדם עולה לי לראש, אני רואה שחור בעיניים ורק רוצה לקרוע את הזבל הזה לחתיכות בשיניים שלי. אך מכיוון שאני שוקלת רק 50 ק"ג, לא מרימה משקולות על בסיס יומי ולא יודעת קרטה אין באפשרותי לעשות זאת.
כשהייתי צעירה יותר, עכשיו אני בת 24, ה"מחמאות" היו פשוט מתקילות אותי במקום. כמעט אף פעם לא הייתי מצפה להן, ואפילו אם חשבתי שמשהו כזה עומד לבוא, משום מה תמיד הייתי מופתעת, בעיקר בגלל שאף פעם לא ידעתי איך לצאת מזה. בסוף תמיד יצאתי מזה בכבוד, הייתי אומרת "לא." או "לא, תודה" או "לא, לא מעוניינת". כשהייתי מרוחקת מפיק הייתי זורקת איזה "לך תזיין את אמא שלך" ובורחת מהר. ולמרות כל זה, הרגשתי שאני הולכת ומפסידה במשחקי הכוח האלה.
שיא ההטרדה שלימד אותי לקח וגרם לי להיות ערנית יותר, ארע במונית שירות שהסיעה אותי מערב חגיגי יחד עם הוריי לביתנו. ישבו במושב האחורי שנועד ל-5 נוסעים. אני באמצע. הוריי מצד ימין שלי, ומישהו מצדי השמאלי. לאחר כ-10 דקות נסיעה הרגשתי משהו מזדחל על הירך שלי, ומספר שניות אפילו סירבתי להאמין לדבר המתבקש. זמן מה הייתי בהלם, לא ידעתי מה אני אמורה לעשות עכשיו. ניסיתי לזוז כמה שיותר ימינה, ללא הצלחה כלשהי. שקלתי, האם אני צריכה להגיד משהו לאמא חסרת האופי שלי או לאבא חולה הלב בן חמישים ומשהו (אני בת זקונים, והייתי אז בת 16). לבסוף, למרות שבסך הכל זה לא לקח כל כך הרבה זמן, חשבתי על לשים בינינו את השקית עם הספרים שהחזקתי על הברכיים בתור סוג של מחיצה. בלא רצון, ההטרדה פסקה. זה לא עזר לי לנקות את תחושת הלכלוך, הזילות וההשפלה.
אני מניחה שאני בת מזל. בזמנו התגריתי בגורלי, לפעמים לבשתי בגדים חשופים (לא יותר מאחרות אבל) וחצאיות מיני. פעם אחת כשהייתי ילדה קטנה, דוור וירטואלי רצה למסור לי חבילה דרך הדלת הסגורה, כאשר הוריי לא היו בבית. גם כאן שיחק לי המזל. ביקשתי ממנו להשאיר את החבילה ליד הדלת. כמובן לא היה דוור ולא חבילה. למזלי גם למדתי מלקחים של בנות אחרות, שלא נותר לי אלא לכאוב את כאבן.
אני שמחה לבשר כי עכשיו יש לי את מגן ההטרדות האולטימטיבי, גם אם רובכן בטח יגנו את בחירתי. בעלי. אביא כאן שתי דוגמאות, שגרמו לי להתגאות בו ולהרגיש את אותה התחושה לה נזקקתי כל כך בכל הפעמים האלה, תחושה של כוח ונצחון. עבדתי כמנהלת במקום כלשהו, ולאחר שעת סגירת החנות לפתע נכנס נער כבן 16 עם סיגריה דולקת. בנימוס מסרתי לו כי סגרנו וכי בכל מקרה העישון אסור. לא ברור לי בדיוק מה הוא אמר לי בתגובה, אך אמא שלי הייתה מעורבת בזה בגדול. בעלי, אז חבר שלי , בדיוק בא לקחת אותי מהעבודה הביתה. גם הוא לא בדיוק הבין מה בדיוק עשתה אמא שלי, אך שניה וחצי לאחר המשפט, הנער היה בחוץ בפח הזבל הגדול, כשגרונו בתוך כפתו הענקית של האביר על הסוס לבן שלי. הנער התנצל כמו טאטא'לה. חוויה מתקנת בהחלט.
מקרה נוסף שגרם לי לתחושת נצחון שכזו קרה על הכביש, כאשר בתוך פקק עמדו המון רכבים, ביניהם האוטו שלנו, ולידנו רכב עם כמה נערים שיצאו לבילוי. אולי הם כבר היו שיכורים, מפני שאחר מהם התחיל לחלוק עם בעלי את דעתו החיובית עליי. כרגיל, הניסוחים של נערים ישראליים דורשים שיפור עצום וכן, עדיין עומדים ברמזור אדום, ובעלי קופץ מתוך האוטו ורץ אל האוטו השני לברר למה בדיוק הוא התכוון.
מסקנה, בנות. תבחרו בזהירות את הגבר שלכן. תוודאו שהוא בעל תכונות אופי העונות על דרישותיכן. אם יתמזל מזלכן, הוא אפילו יידע להן עליכן מפני מטרידים.
לסיפורים (אנא ציינו ניק):
[email protected]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
