הבלוגרית בובה על חוטים היתה בת 14 כשהמורה הנערץ עליה התחיל איתה. זה נמשך שלוש שנים.
זהו מכתב שכתבתי היום לכבוד הפרויקט של איריס - המכתב שלא נשלח. כתיבתו החזירה אותי יותר מעשר שנים אחורה. אומרים שהצפת כאבים על פני השטח, התעסקות עם צלקות ישנות, משחררת ועוזרת לעכל, אבל אני הרגשתי שלי זה סתם כואב. כלום לא השתחרר, אפילו לא הדמעות, ואני כמו קופסא ריקה מרגשות, יושבת מול המחשב וכותבת, כמו נרקומנית, לא יכולה להפסיק, למרות שמרגישה שרע לי.
אני נזכרת בך עכשיו, כשאני כותבת לך את המכתב הזה, וחושבת איך אתה היום. לפי חישוב שלי אתה בסביבות גיל 55, בטח רוב השער הג'ינג'י שלך כבר הפך לבן, מעניין אם אתה בכלל זוכר אותי, אם אני עוד עולה מידי פעם בין מחשבותיך. לא ראיתי אותך אולי עשר שנים.
לפני 12 שנים, כשהייתי בת 14, זה התחיל. היינו בטיול לסיני של חוג הסיירים שלנו. עבדנו בשביל הטיול הזה אולי שנה, אני זוכרת כמה שהתרגשנו מהנסיעה. זה היה טיול מדהים, 7 ימים בהר הגבוה בסיני, ועוד 3 בטראבין, אם אני זוכרת נכון. אתה כבר ליווית אותנו באיספור טיולים קודם לכן, היית מכיתה ד' המורה שלי לטבע, או איך שאתה קראת לזה "חינוך סביבתי". הכיתה שלנו הייתה הכיתה הכי מטיילת בבית הספר, יצאנו לטיול בערך כל שבועיים, עברו כמה שנים עד שהבנו שזה בגלל שהיה לך רומן עם המחנכת שלנו - כמה ילדים ראו אתכם יחד... היית המורה הכי נערץ, לימדת אותנו ערכים אמיתיים. יחד, כל הכיתה, היינו אוספים אשפה שמטיילים אחרים השאירו לפנינו, היינו מנקים מסלולי טיול שלמים, ומסיימים כל מסלול עם שקיות זבל רבות מלאות. כן, הערצתי אותך, כמו כולם, עד היום קשה לי לכעוס עליך כי אני עוד קצת מעריצה.
בטיול לסיני, ערב אחד בתחילת הטיול, נכנסנו יחד למערה חצובה בסלע, זה היה אחרי ששאלתי אותך אם באמת אפשר לגור שם. נכנסנו למערה רק אתה ואני. נשכבת, אז נשכבתי לידך. התחלת ללטף אותי, בערתי. לא ידעתי מה לעשות. הרגשתי שמשהו לא בסדר, אני לא באמת רוצה, אבל היית כל כך רגוע, ואני כל כך הערצתי אותך, כל כך סמכתי עליך, הרי רק זמן קצר קודם לכן השתלשלתי מחבל בין שמיים לארץ, ואתה זה שכיוון והדריך, עזר לי לרדת לאדמה הבטוחה. ברגעים האלו לא הרגשתי כלל על אדמה בטוחה, אבל סמכתי עליך, כל כך בטחתי בך, שתשמור עלי. בגיל הזה, הסתכלתי על העולם בעיניים של ילדה, בצבעים של שחור ולבן, היו בו טובים והיו בו רעים, ואתה היית מהטובים.
לאחר זמן מה שליטפת אותי, קשה לי להעריך כמה זמן זה היה, קמת, "רגעים כאלו לא חוזרים", אמרת, ואני הבנתי מכך שבזה זה נגמר. איזה תמימה הייתי, פתיה טיפשה. כבר באותו הערב חיכית שאהיה לבד לרגע, ולקחת אותי לטייל לאורך הוואדי שלידו חנינו ללילה. כשהתרחקנו מספיק עד שקולות המוזיקה מהמחנה כבר לא נשמעו, והיינו עטופים רק בחשיכה מסביבנו, עצרת. שוב התחלת לגעת בי. קפאתי. לא ידעתי אפילו איך לגעת בגבר. אמנם הייתי כבר נערה בגופי, אך עוד חשבתי כמו ילדה. נישקת אותי הורדת את חולצתי. ממש כואב לי לכתוב את הדברים האלו, לא שיערתי שארגיש ככה. מיותר להמשיך בתיאורים, רק אומר שלא בעלת אותי, נשארתי בתולה עוד כמעט שלוש שנים אחר כך, אבל בעלת את נפשי.
פעם אחר פעם, טיול אחר טיול, היית מוצא זמן להתייחד איתי. בטיול לכנרת נכנסנו שנינו למים ערומים, כשסבך השיחים ליד המים מסתיר אותנו. היית יורד לי, ומבקש שארד לך. עשיתי זאת, כמובן, צייתנית כבר מאז. נגעת בכל המקומות הכי רגישים, ואני נשארתי קפואה, הייתי כל כך נוקשה שהמגע הרך שלך כמעט והכאיב לי. מעולם לא סירבתי לדבר שביקשת, תמיד סמכתי עליך כל כך. אמרת לי תמיד לא לומר לאף אחד, ושנים ארוכות לא אמרתי לאיש. נשארתי עם הסוד מנקר בתוכי. היית מעל גיל 40, הייתה לך בת קטנה ממני בשנתיים בלבד, ועוד תינוקת שנולדה פחות מחודש לפני הטיול לסיני.
פעם התקשרתי אליך, אשתך ענתה, ושמעתי את התינוקת בוכה ברקע, פתאום הבנתי מה עשיתי. הייתי עמוסת רגשות אשם, כעסתי על עצמי כל כך, ואפילו לא העליתי בדעתי לכעוס עליך. אחרי כמה שנים שמעתי מרכילות שהתגרשת, אמרו שהיית פרפר ולאשתך נמאס, ריחמתי עליך. עד היום לא התגברתי עליך, לפעמים אני אפילו חושבת לנסות לפגוש אותך. הכאבת לי כל כך ואני חושבת עליך בהערצה. אני מטורפת.
אני כותבת לך בשביל לבקש משהו שלא תוכל לתת לי: צא לי מהראש, עזוב אותי, תחזיר לי את מה שלקחת. לך! לך ממני כבר!
הסיפור פורסם לראשונה בבלוגה.
הסיפור עלה גם לפוליטינט, הצביעו שם.
לסיפורים (אנא ציינו ניק):
[email protected]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
