אמש פורסם בנענע הפוסט של מ', שנאנסה שלוש פעמים על ידי אנשים שקרובים אליה. כמעט כמו פה, אבל רק כמעט - טרחו עשרות מגיבים להודיע לה שהיא אשמה, "הזמינה את זה", "מגיע לה", שלא תשתה אלכוהול ולא תסתובב עם בנים יותר מבוגרים ובכלל - איפה היו ההורים שלה.
מעבר לשמרנות המופלגת שהביעו הטוקבקיסטים, עלו כאן כמה נקודות מעניינות ששופכות אור על האופן שבו הציבור מתייחס למקרי אונס:
1. נערה ששותה - דינה להיאנס.
2. נערה שיוצאת עם בחורים שמבוגרים ממנה - צריכה לצפות לכך שתיאנס.
3. נערה ש"לא נזהרת" (דהיינו - יוצאת מהבית, חיה את החיים, שותה לפרקים ואפילו מקיימת קשרי חברות) - אשמה לפחות כמו האנס, אם לא יותר (פיתתה אותו, משהו כזה).
4. נערים בני 19 הם אנסים פוטנציאלים (משטרת ישראל - אנא התייחסותך).
5. אם יש "נסיבות" - אין אונס. וזה לא מפתיע שגם נערות הפנימו את העובדה שהן אשמות לא פחות מהאנס אם שתו/התיידדו/חיו את החיים, כמו למשל זאת: אל תפגעי או משהו כזה אבל במקרים המדוברים יש בך אשמה ילדונת....יכול להיות שהיום את מצטערת ומחפשת אשמים אבל מי אשם בזה שבחורה בת 13 או 14 שותה עד לשיכרון מוחלט... ואני באמת מבינה אותך כי עברתי חוויה דומה אבל בגיל 17... ולא הלוננתי כי ידעתי שגם בי יש אשמה... מי שמשתכרת או מתמסטלת לא יכולה אח"כ לבוא ולהפיל את זה שעבר על החוק כשהיא בעצמה עברה על החוק. אני לא נגדך אבל...
יותר מ-180 טוקבקיסטים הביעו את העמדה הזאת. כולם, ללא יוצא מן הכלל, טענו שהם מתנגדים לאונס (כאילו דא?) ובכך הוכיחו פעם נוספת את הפרדוקס: כולם כולם כולם מתנגדים לאונס, אבל כשזה מגיע למקרה ספציפי - כולם כולם כולם מתייצבים נגד הנאנסת. הכתם הוא עליה, לא עליו. האנס? נו באמת, כמעט "מצפים ממנו" לאנוס.
וזה הציבור. אלא שגם במשטרה וגם במערכת המשפט חושבים כך. אחר כך כולם מתפלאים, כמובן, "למה היא לא מתלוננת".
אז מ' ענתה להם:
קראתי את כל התגובות מהראשונה ועד לאחרונה, וקודם כל אני רוצה להודות לכל המגיבים שתמכו והבינו אותי ואת המצב שבו הייתי. לכל שאר המגיבים - יש לי כמה דברים להגיד. החלטתי לענות ככה, משום שזה הרבה יותר נוח ואמין מאשר לענות לכל אחד בנפרד; לכולכם, שלא ממש חשבתם לפני שהגבתם. זה מאוד מצער שאתם מוכיחים שוב כמה החברה הישראלית סוגרת עיניים בפני מקרים שקורים כל יום, וכבר הפכו למין שגרה שבה הנאנסת היא האשמה. למי שענה בשמי בתגובות - זה באמת לא מתחשב מצדך.
קודם כל הסבר קצר לכל מי שלא ממש קרא לעומק אלא רק בין השורות ועוד העז להאשים אותי: במקרה הראשון התנגדתי, ולא רק פעם אחת אלא במשך הרבה זמן. בסופו של דבר, הוא היה ידיד טוב שלי - אתם מצפים מאנשים שקרובים אליכם לכאלה דברים? במקרה השני זה היה חבר של חברה שלי! לא שלי! לא קורה שאתם לא מקשיבים לקול הפנימי, שאתם עושים טעות? לא חשבתי שהוא יעשה דבר כזה, לא חשבתי שבן אדם יכול להיות כזה חולני. בסך הכול נסעתי איתו "לחנות" או שלפחות לשם היינו אמורים לנסוע. במקרה השלישי זה היה חבר שלי - לא אהבתי אותו אבל מאוד חיבבתי אותו והיה לי טוב איתו. לא הכרתי אותו לאבא שלי, הוא הכיר אותי לאבא שלו! אם אבא שלי היה יודע, לא הייתי יוצאת מהבית! היה לי טוב איתו ולא רציתי לאבד אותו. לא יכולתי לדעת שהוא יעשה לי כזה דבר!
ועכשיו תשובות לכל השאלות:
דבר ראשון, לכל המגיבים שלא הבינו מה עשיתי עם אנשים שמבוגרים ממני בכמה שנים: אז כן, הם היו חברים שלי, הייתי מדברת איתם על הבעיות שלי ולא ציפיתי לכזה דבר מהם. ממתי אנשים מעל גיל 19 הם אנסים פוטנציאלים עבור בנות בגיל שבו הייתי? ואיך בכלל קשור הגיל שלהם לעובדה שהם אנסו אותי באכזריות בלי להתחשב באי-ההסכמה שלי, שהייתה מאוד ברורה וחד משמעית? ואיך הפרש הגילאים מספק להם הצדקה לעשות כזה דבר בכלל למישהי? הם התחשבו אך ורק ברצון שלהם לסיפוק ולא יותר מזה. ואם הייתי צעירה מהם בשנה והם היו עושים את זה – מה אז הייתם אומרים?
דבר שני, האלכוהול: זה לא משהו חדש שמתבגרים שותים, ואם לכמה מהמגיבים זה נשמע הזוי אז ברוכים הבאים למציאות הכואבת. זה לא שכל יום הייתי מתעוררת בבוקר ומתחילה את היום עם בירה, ממשיכה עם וודקה בצהריים וכך הלאה. הייתי שותה מדי פעם, אולי פעם בחצי שנה ואולי יותר מחצי שנה. אבל כמובן - זה ששתיתי עדיין לא נתן להם את הזכות להשתמש במצב שבו הייתי; מה בעצם ניסיתם להגיד, שבכל פעם שאחד מכם שיכור, לכל אחד אחר יש את הזכות לעשות בו כרצונו?
דבר שלישי: לא התלבשתי חשוף, ובטח שלא ניסיתי לפתות מישהו או לגרום לו איכשהו להבין שאני רוצה אותו באותו הרגע שהתנגדתי לכך. אבל גם אם הייתי הולכת ערומה ברחוב לא הייתה להם שום זכות לעשות משהו נגד רצוני, בטח לא כשאמרתי את זה ברור מאוד ויותר מפעם אחת. עכשיו, כל פעם שמישהי מתלבשת חשוף זה אומר שהיא מזמינה אונס?
דבר רביעי, ההורים: באיזו זכות אתם יכולים להאשים את ההורים שלי במה שקרה? ההורים שלי לא אמרו לאותם בחורים שיש להם את הזכות לאנוס אותי. איך בדיוק ההורים שלי טעו? בכך שהם נתנו לי לצאת החוצה לטייל ולא סגרו אותי בבית? אתם בגילאים 13-15 לא יצאתם מהבית? ואיך בכלל הגעתם למסקנה שטיילתי עד השעות המאוחרות של הלילה? הייתי חוזרת כל יום עד השעה 10 בערב הביתה ואם לא - הייתי מקבלת עונש יום למחרת. חוץ מהמקרה השלישי שבו באמת חזרתי בבוקר יום שבת, אחרי "שישנתי אצל חברה". אתם תמיד אומרים את כל האמת להורים? ועכשיו תאשימו אותם שהם לא בדקו אם באמת ישנתי אצל חברה... ההורים שלכם בדקו?
דבר חמישי, לכל אלה שאמרו לי להתלונן: רציתי, אבל פשוט אין לי את הכוחות להתמודד מולם, אני לא רוצה לזרות מלח על פצעים שבחיים לא יתרפאו, והתגובות שלכם רק המחישו עד כמה זה באמת קשה ועד כמה באמת אף אחד לא מבין. בסופו של דבר רוב האנשים מאשימים את הנאנסת, ולא רק במקרה שלי אלא גם במקרים אחרים, מה ששוב מוכיח כמה החברה בארצנו לא מנסה להבין את הצד השני, הצד הכואב יותר, אלא מעדיפה מיד להאשים אותו ובכך לסגור את הסיפור. בגלל זה גם נפתח הבלוג שבו פרסמתי את הסיפור שלי, כדי לעלות מודעות לנושא הכל כך רגיש הזה. מסיבות אלו הרבה נאנסות/ים מעדיפות/ים לשמור הכול לעצמן/ם. וזה נורא עצוב שכשסוף סוף פותחים את הלב ומשחררים טיפה ממה שעוברים, כדי שלפחות את תשמרו על עצמכם ותלמדו מטעויות של אחרים. אפילו טיפת אמפתיה אתם לא יכולים להראות... (לא כולם כמובן).
מקווה שתסיקו מסקנות ובפעם הבאה תנסו פחות להאשים ויותר להבין. זה מאוד פוגע כל מה שכתבתם והגבתם, אבל ציפיתי לזה. להבא תדעו שאם אין לכם משהו חכם לכתוב, עדיף שלא תגיבו. בשבילכם זאת שניה של מחשבה ודקה של הקלדה, אבל לכותב - כל תגובה כזאת זה מלח על פצע שבחיים לא יתרפא וזיכרונות שבחיים לא יעזבו...
שוב תודה רבה לאנשים שנתנו במה לסיפור שלי. אני מאוד מקווה שלפחות כמה אנשים הסיקו מסקנות מהסיפור שלי, ובאמת מכל הלב - מאחלת לכם רק טוב, שבחיים לא תפגשו רוע ואכזריות כזו, שבחיים לא תרגישו את הזוועה והכאב הכל כך נוראי הזה...
עדיין אוהבת ומחבקת...
לסיפורים (אנא ציינו ניק):
[email protected]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
