יהודיה גאה אך מאוכזבת הגיבה כאן:
בסיעתא דשמיא שלום.
אני קוראת את התגובות של כולם בהקשר לאוטובוס - שלא קל לקום ולצעוק. אבל ת'אמת - לי קרה בדיוק אותו מקרה ואני נהגתי אחרת. נכנסתי לאוטובוס, התיישבתי, וכמה תחנות אחר כך נכנס אדם בן 30 בערך. הוא היה נראה סתם ערסאווט מתלהב ולא התרגשתי. אבל עברה לי מחשבה בראש שאני צריכה להיזהר, אז הנחתי את התיק שהיה עליי על המושב שלידי. הוא, בעקשנותו הרבה, הגיע אלי ושאל אם הוא יכול לשבת (אני מדגישה, זה היה אוטובוס חצי ריק - היו מושבים פנויים לגמרי).
אחר כך הוא התחיל לדחוף ידיים וללטף. בשניות הראשונות לא קלטתי מה קורה. מכיוון שאני דתיה, הייתי כמובן עם חצאית והוא התחיל לדחוף ידיים מתחתיה. אני לא יכולה לתאר לכם איזו הרגשה נוראה זאת... כאילו כל נקודה שהוא נגע היא כבר שלו ולא שלי (אני מספרת באריכות, אבל כל העניין נמשך בסך הכל איזה דקה על השעון). כשקלטתי למה נקלעתי, תפסתי לו במהירות את היד והרמתי אותה... צעקתי בקול "של מי היד הזאת?? של מי היד הזאת?? היא לא שמה לב מה היא עושה!!! בעל היד - תעיף אותה ממני!". והוא, נבוך ממש, שמט את ידו ממני וירד בתחנה הראשונה שבה עצר הנהג.
עוד כמה נקודות שחשוב לי להעלות...
- כשאני נזכרת בזה עכשיו, אני מתפקעת מצחוק. אבל אז - הייתי מזועזעת עד עמקי נשמתי, ממש בכיתי.
- לא כתבתי על הנוסעים באוטובוס! הם ממש צרחו עליו וקיללו אותו עד שהוא ירד... כשהוא ירד, הם שיבחו אותי וחזרו על כך שוב ושוב שהם לא חשבו שיש אנשים חולים עד כדי כך... ואני אומרת: אנשים לא מודעים לדברים האלה. אם אנחנו נגביר את המודעות, אני מאמינה שההטרדות יפחתו (לא שאני חושבת שעברתי הטרדה ממש - אבל בכל זאת...).
אבקשכם לפרסם את התגובה, כדי שבנות אחרות שחס וחלילה יעברו מקרה דומה, יקבלו מוטיבציה וידעו שבכל זאת – אפשר, צריך ואפילו חובה לצעוק ולהסב את תשומת לבם של אחרים! עדיפה דקה אחת של אי נעימות מאשר חיים שלמים של אשמה בגלל שלא הערנו לו...
הפוסט פורסם גם בנענע.
אצל ולווט.
לסיפורים (אנא ציינו ניק) - אנא התאזרו בסבלנות:
[email protected]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
