לvenus יש "חורים שחורים" בזכרון, אבל היא מתקשה לשכוח את הרגעים שבהם הפכה להצגת מין עבור אחיו הגדול של ילד מהגן שלה.
המקרה שלא מרפה ממני התרחש כשהייתי בסביבות חמש או שש. הסיפור הזה מלא בחורים שלא אוכל להיזכר בהם, ואולי כך אפילו עדיף. יש דברים שעדיף לשכוח ולעולם לא להיזכר בהם שוב - כי הם מותירים בך חלל.
הכרתי אותו בגן שאליו הלכתי והוא התגורר לא רחוק ממקום העבודה של אימא שלי. כך יצא מצב שיכולתי לבלות איתו גם כשהייתי בגן וגם אחר כך, כשהלכתי לאימא לבלות אצלה את אחר הצהריים עד שתסיים את העבודה ונחזור יחד הביתה. היה לו אח שהיה יותר גדול ממנו בכמה שנים ( אולי בן 11 או 12 אז... אם זכרוני אינו מטעה אותי) והיה להם רועה גרמני ענק. היינו ידידים נורא טובים שלושתנו, תמיד היינו משחקים יחד. ואני בתור טומבויית, אהבתי לבלות איתם. לא משנה כמה אנסה להיזכר - אף פעם לא אוכל לזכור מתי כל זה החל להשתבש, מתי הוא גזל ממני את התמימות. חתיכות הפאזל שאני זוכרת מרכיבות תמונה נורא מטושטשת וחסרה בחלקים- אבל זה כל מה שיש לי.
באחד מן הימים בהם אימא התעכבה בעבודה, נשארתי בבית שלהם. כרגיל, הם ריסנו את הכלב שלהם שכה פחדתי ממנו ונכנסתי לבית כשאני מוכנה לצאת ולקרוע אותם בכדורגל. אבל הפעם התסריט היה שונה לחלוטין. האח הבכור הגיש לי דף נייר שעליו, אני עוד זוכרת, היו מקושקשים דברים לא ברורים - ממש קשקושים ולא אותיות. "תחתמי", הוא אמר לי והושיט עט. "מה זה?" שאלתי אותו בגיחוך. "תחתמי", היה הדבר שחזר עליו כל הזמן. אחיו הקטן עמד כל אותו הזמן ופשוט התבונן בי בעיניו הירוקות כמשכנע אותי שזה בסדר. חתמתי על הדף המקושקש מבלי לתת לזה יותר מדי משמעות. האח הבכור הצהיר בחגיגיות שמעכשיו אני ואחיו נשואים. אני זוכרת שניסיתי להתנגד ואמרתי שזה לא הוגן כי לא היה כתוב שם דבר כזה, אבל הוא רק ביקש שעכשיו נתנשק כי אנחנו נשואים. מכאן אני לא זוכרת דבר. אני רק זוכרת את ה"סצנה" הבאה שחוזרת אליי כל פעם ומכאיבה לי מחדש. פותחת פצעים ישנים שלא יירפאו כנראה לעולם.
ישבנו באוטו וחיכינו למבוגרים שיסיימו את העבודה ויצאו כדי שאני אוכל לנסוע הביתה. ישבנו שם והוא לחץ עלינו. האח הבכור ישב במושב ממולנו ואנחנו ישבנו על אותו ספסל מושבים. הוא ציווה על אח שלו להוריד את מכנסיו ושיוריד את מכנסיי. אני לא זוכרת אם התנגדתי, או צעקתי, או אמרתי משהו. הייתי קטנה למרות הכל. לא הבנתי. בשבילי ייתכן והיה זה עוד משחק. חור בזכרון.
הוא שוכב עליי עכשיו. מכניס את איבר המין שלו לשלי. נדחק אליי. זז עליי. והאח הבכור רק יושב וצופה בכל מה שקורה. צופה בתמימות שלי מתקלפת ממני, צופה בכאב, צופה בילדה שכנראה לא תשוב עוד. חור בזיכרון. הוא הופך אותי על גבי ומשחק עם איברו הפצפון מעל ישבני. זז עליי. צוחק. נוגע בי. והאח הבכור רק יושב וצופה בזה. כאילו שזאת הצגה, מופע מיוחד שנעשה אך ורק עבורו.
והנה אני, היום. בת 17 כמעט, עדיין עם התמונות האלה בראש, רצות כמו סרט אילם. עוצרות, מתמקדות וממשיכות לרוץ. אז אולי לא הבנתי את כל המשמעות של זה. אך היום אני מבינה, וזה גורם לי להיגעל מעצמי, להיגעל ממגע. ניסיתי להוציא את הכאב החוצה. כתבתי, ציירתי, חתכתי, שברתי, חייכתי, בכיתי, צרחתי. אבל שום דבר לא יוציא כנראה את הכתם השחור הזה, את ההרגשה של התמימות המתוקה שנלקחה ממני, את האהבה לגוף שלי וההרגשה של שלמות. אל תתנו לאף אחד לקחת את האור שלכן, את התמימות והאהבה לחיים. אף לא אחד.
לסיפורים (אנא ציינו ניק):
[email protected]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
