זאת שלא ידעה לאן לפנות הותקפה ברחוב על ידי אדם שעקב אחריה. לפני כן הוא חשף את עצמו בפניה ובפני חברתה במגרש שמתחת לביתה.
קצת קשה להתחיל לספר את מה שקרה אבל זה הולך בערך ככה:
אני לא זוכרת אם זה היה בכיתה א' או בגן חובה, אני רק זוכרת שיצאתי עם כמה שכנים למטה למגרש שנמצא ממש מתחת לחלון הבית שלי. היינו אני, חברה שלי וידיד. כשהגענו למגרש ישב שם אדם מבוגר, בסביבות ה-35. אני זוכרת את פניו - עיניו היו שקועות והוא היה חסון וגדול. אני מניחה שדי הסתכלנו עליו בהערצה, אני לא מבינה מדוע אבל רצינו להשאר שם. זה היה בימים האלה שמחשיך מוקדם, וככה ישבנו איתו והוא החל לדבר איתנו - הוא היה נורא חברותי. כל 10 דקות אמא שלי הציצה מהחלון וצעקה לי לעלות בחזרה הביתה. כל מה שהייתי צריכה לעשות זה לעלות הביתה וכל זה לא היה קורה, אבל אני לא עליתי הביתה. ביקשתי ממנה עוד קצת זמן והיא חזרה לבית. אחרי כמה דקות ידיד שלי הלך והשאיר אותי ואת חברתי לבד.
פתאום האיש נעמד ושאל אותי ואת חברתי אם נרצה לראות משהו מעניין. אמרו שכן. אוווי, איזה נאיביות, אבל בסך הכל הייתי ילדה בת 6! פתאום הוא הוריד את מכנסיו והראה לנו את איבר מינו. דבר ראשון שעשינו היה להסתובב ולהתחיל להקרע מצחוק. הוא הציע לנו לגעת בו אבל אנחנו לא רצינו, אז הוא הכניס אותו בחזרה למכנס. אחרי זה חברה שלי הייתה צריכה ללכת והיא הלכה בדרך המנוגדת לדרך שלי. כשהתחלתי להתקדם לכיוון הבית שלי ראיתי שהוא הולך אחרי. פתאום הרגשתי זרועות עוטפות אותי ומרימות אותי לאוויר. הרגשתי את איבר מינו בחוץ, נוגע לי בבטן. הוא התחיל לנשק אותי. התחלתי לבעוט בו ולצרוח לא הפסקתי, צבטתי אותו, הכאבתי לו כמה שיכולתי, אני עדיין לא מאמינה שכל זה התרחש מתחת לבית שלי. כנראה שהכאבתי לו מספיק כי הוא עזב אותי ונפלתי על הקרקע. זה כאב אבל ישר קמתי ורצתי לבית.
כשנכנסתי לבית ישר רציתי לאמא שלי. היא הייתה במיטה שלה. אמרתי לה שהוא נגע בי והיא אמרה לי שזה מה שקורה לבנות שנשארות מאוחר בחוץ. להגיד את האמת - היא פשוט לא האמינה לי. התחלתי לחלום עליו, כל הזמן ראיתי את הפרצוף שלו רודף אחרי, עד עכשיו הוא רודף אחרי, רק שעכשיו, כשאני בת 15, אמא שלי מאמינה לי. סיפרתי לה הכל מחדש, היא חיבקה אותי ואמרה לי שהכל יהיה בסדר.
מה שמפחיד זה שראיתי אותו עוד כמה פעמים, זאת אומרת במציאות, ברחוב. אני כל כך מפחדת ממנו, כל פעם שראיתי אותו הוא היה ליד הרחוב שלי. אני מפחדת שהוא עוקב אחרי אבל זהו, עברו כבר 3 שנים מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו. אני מניחה שתפסו אותו או שהוא פשוט מצא מישהי אחרת.
כולם מכירים אותי כילדה אמיצה שלא מפחדת מכלום אבל אף אחד לא מתאר לעצמו שאני מפחדת להכנס לכניסה של הבית שלי, שאני מפחדת מהחושך ברמה חולנית, שאני לא יכולה להסתובב במקומות שבהם יש פינות כי אני מפחדת שהוא יצוץ לי מאיזשהי פינה. אני עדיין מרגישה כאילו יש עלי עול כבד, אני עדיין לא השתחררתי מזה. אולי ציפיתי שלכתוב לכאן ישחרר אותי במידה מסוימת. אתם לא מבינים איזה פחד עובר לי בגוף כאשר אני רואה גבר ברחוב, אני לא יכולה להרדם בלילות. לפעמים, כשהפרצוף שלו עולה לי למחשבה, אני רק אומרת לעצמי שזה בסדר, שזה עבר כבר ושזה לא אמיתי. אני תמיד מתארת לעצמי אותו מטפס לחלון שלי ונכנס לחדר שלי ואני צועקת המון וההורים שלי שישנים בחדר הסמוך פשוט לא שומעים אותי.
אני באמת לא יודעת לאן לפנות יותר, אני מרגישה כל כך חסרת אונים... נורא חשוב לי שהמכתב שלי יתפרסם, שמישהו שמה יקשיב לי ואולי ילמד מהטעויות שלי.
פורסם בנענע.
לסיפורים (אנא ציינו ניק):
[email protected]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
