חסויה הוטרדה על ידיד שממש לא התייחס ל"לא" שלה וגם לא להתנגדויותיה.
אני כל כך מפחדת עכשיו כשאני כותבת את זה, אני לא יודעת למה אני עושה את זה דווקא עכשיו, ביקרתי בבלוג הזה כבר הרבה פעמים, ותמיד רציתי לשלוח ובסוף התחרטתי, פחדתי אפילו לכתוב את הסיפור...
הסיפור שלי קרה לפני שנתיים וחצי. הייתי בכיתה י' וזה היה חופש גדול, הסתובבתי עם חבורה של אנשים שהכרתי רק באותו חופש, חוץ מאחד מהם, שאותו הכרתי שנתיים לפני כן. הוא היה גדול מאיתנו בשנתיים והצטייר כאדם מאוד מתחשב ואחראי... יום אחד, במהלך אותו חופש, הלכנו אליו הביתה, ראינו סרטים אכלנו דיברנו. בשלב מסויים רוב האנשים הלכו - נשארנו רק אני ועוד שתי חברות. נכנסנו לאיזה חדר ענק שהיו בו מלא מזרנים. כל אחת מאיתנו נשכבה על מזרן ואני לקחתי גם שמיכה. ראינו קצת טלוויזיה ושתיהן נרדמו, גם אני הייתי מנומנמת.
פתאום אני קולטת שהוא נשכב לידי, נכנס איתי לשמיכה ומתחיל לגעת בי... בהתחלה אמרתי לו "לא", שהתלווה לגיחוך מהמבוכה, והוא אמר לי "למה לא?"... לא אכחיש שחשבתי שהוא נראה טוב ואני לא יודעת מה עבר לי בראש אבל באותו הרגע הוא פשוט הגעיל אותי... כמובן שהוא לא הפסיק ואז הייתי כבר צריכה לתפוס לו את היד, אבל אז הוא פשוט השתמש ביד השניה ונגע במקומות אחרים... בערך 20 דקות: הוא ליטף אותי בכל מיני מקומות, תפסתי לו את הידיים לכמה שניות, עזבתי והוא ניסה שוב - לפעמים בשינוי מקום... לא ידעתי מה לעשות או להגיד ופחדתי לעשות מזה עניין גדול מידי. בשלב מסויים נמאס לי ממש והחלטתי להיות תקיפה, אז אזרתי את כל הכוחות הנפשיים שהיו לי ואמרתי די בשקט אבל בטון תקיף "די, תפסיק, זה ממש מציק לי!". הוא עשה את עצמו נעלב ונפגע, הלך ונשכב על מזרן אחר. המשכתי לראות טלוויזיה, כשמזווית העין ראיתי אותו מסתכל עליי ועושה לי מבט מתחנן או משהו כזה - אז עשיתי את עצמי ישנה. לא עברו 20 שניות והוא שוב היה איתי בשמיכה, שוב נוגע בי... ניסיתי להכאיב לו, לתפוס אותו, לזוז ממנו - אבל הוא כנראה לא ממש הבין מה הוא עושה.
בשלבים האלה כבר נמאס לי, נגעלתי ממנו וגם מעצמי. קמתי, הלכתי להעיר את חברה שלי ואמרתי לה בשקט כדי שלא ישמע "קומי מהר חייבים ללכת עכשיו הביתה". היא הייתה מתוך שינה ולא טרחה ללחוש לכן הוא שמע את התשובה שלה, היא אמרה "עוד מעט, אני עייפה". לחשבתי לה "לא עוד מעט, עכשיו" - כשעכשיו אני יודעת שהוא מאזין לנו ויודע מה אני אומרת, ובפחד. היא אמרה לי שהאוטובוסים מתחילים עוד 40 דקות (זה היה ברבע ל-6 בבוקר) אז שאני אחכה קצת. הלכתי והתיישבתי על המזרן הכי רחוק ממנו - מתכווצת בתוך עצמי...
הוא בא והתיישב לידי. תפסתי את עצמי חזק וניסיתי להפוך לדבר הכי מכווץ שיכולתי. כשהבנתי שהוא לא מפסיק ואני לא הצלחתי לשכנע אותה שנלך, החלטתי לשכנע אותו ללכת... אז ביקשתי מים. הוא עשה לי מסע שכנועים כדי שאבוא איתו והוא יכין לנו קפה ונשב ונשתה ביחד. זה הדבר האחרון שהייתי צריכה, להיות איתו לגמרי לבד...
"אני לא רוצה קפה אני רוצה מים, אני ממש צמאה, בבקשה תביא לי!"
יש - הוא הלך...
מהר מאוד נעלתי את הדלת, אני לא יודעת מה חשבתי שזה יתן לי - הרי אנחנו בבית שלו ואנחנו גם צריכות לצאת משם איכשהו... ישבתי שם וניסיתי להרגע, הסתכלתי בשעון כל כמה שניות, ניסיתי למצוא תעסוקה או דרך לברוח, להעיר את חברות שלי...
פתאום הוא חוזר, הוא דופק בדלת והוא נשמע עצבני. חברה שלי, בדיוק כשניסיתי להעיר אותה, צוחקת - "למה נעלת אותו? נו תני לו להכנס".
"אני לא רוצה שהוא יכנס, אני אסביר לך אחר כך...".
היא מסתכלת עליי במבט תמוה וחוזרת לישון.
בינתיים הוא דופק בדלת ואומר לי לפתוח...
בסוף פתחתי...
רגשות אשמה:
"אההה אני הולך להביא לך מים וככה את נועלת אותי. בסדר, לא צריך..."
רציתי את המים, רציתי תעסוקה, שיהיה לי משהו לעשות כדי לא להיות לידו, גם פחדתי באותו רגע מהכל.
"אני מצטערת פשוט עשיתי משהו שניה..."
בסוף הגענו להסכמה, הוא כבר הביא לי את המים אבל אז...
"לא מגיע לי משהו על זה?"
"כן, תודה".
"זהו?"
הוא ממש ממש נמרח עליי, נגע בי וניסה לנשק אותי. עכשיו יד אחת שלי עם כוס מלאה מים, אז יותר נוח לתפוס לי את שתי הידיים וללטף אותי בכוח, בכל מקום אפשרי...
ניסיתי לשחרר את הידיים אבל הוא היה חזק מדי, הרבה יותר מדי.
נכנעתי.
אז נלחצתי, בכיתי והחלטתי שאני לא נכנעת!
צעקתי שמספיק, שאני מאחרת הביתה ואנחנו חייבים ללכת. שתי החברות שלי התעוררו - כאן הוא כבר התרחק ממני, הן התארגנו והלכנו.
בכניסה לבית הוא נתן לכל אחת מהן נשיקה (בלחי) וחיבוק. אני ניסיתי להתחמק ואמרתי "ביי" וברחתי, אבל הוא תפס לי את היד ואמר "ככה נפרדים?". אז חזרתי שני צעדים, הוא חיבק אותי ומישש לי את התחת ונתן לי נשיקה. את המישוש הן לא ראו (פשוט כי הן עמדו בצד השני) והשאר היה כדי שהכל יראה נורמלי. עשיתי לו את המבט הכי רע שהצלחתי להוציא, והוא חייך – "שיהיה לכן יום טוב..."
מאז היו לי תקופות איומות - תקופות שפשוט בכיתי כל היום ולא יכולתי להפסיק, תקופות שלא יכולתי לדבר עם אף אחד, שהייתי מתנתקת ומתכנסת בתוך עצמי... השמנתי מאז באופן דרסטי והייתי מתלבשת בבגדים מכוערים ולא מחמיאים כי החלטתי שככה אף אחד לא יתקרב אליי. המון פעמים שאלו אותי אם מישהו הטריד אותי אבל אמרתי לעצמי בראש "זו לא הטרדה, הוא ניסה להתחיל איתי - זה הכל". וכשלא האמנתי לעצמי והתחלתי לבכות, פשוט הייתי מתחמקת מהשאלה בצורה אלגנטית. לפני שבועיים אמא שלי החליטה שאני לא בסדר וכשלא הסכמתי לספר לה מה קרה היא שלחה אותי לפסיכולוג. אני באמת רוצה שהטיפול הזה יצליח אבל אני פשוט לא יכולה להוציא את הסיפור הזה מהפה. גם עכשיו כשאני רק כותבת אותו ואפילו בעילום שם - אני לא מצליחה להפסיק לבכות...
אף פעם לא סיפרתי את זה לאף אחד ואני מקווה שאולי זה שהוצאתי את זה עכשיו או תגובות של אנשים יוכלו לעזור לי להתגבר...
לסיפורים (אנא ציינו ניק):
[email protected]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
