ידידה הקרוב של numik הכריח אותה לבצע בו מין אוראלי כשהיתה בת 16.
אני גרה בישוב קטן... מאוד קטן... שבו כולם מכירים את כולם... ורוב בני גילי גדלו כאן כולם ביחד... מהתינוקיה ועד בית ספר תיכון...
זה קרה לפני כמעט 3 שנים, כשהייתי בת 16... בסוכות 2004... לידיד שלי היה בית ריק כל הסוכות... וכולם היו אצלו כל הזמן... אני באותו חג הייתי עסוקה או לא הייתי בבית, אני לא בדיוק זוכרת, אבל לא היתה לי הזדמנות להגיע גם, רק ביום הלפני אחרון של החופש... זה היה יום ששי... כ-ו-ל-ם היו אצלו... כל השכבה שלו כמעט (הוא היה שנה מעלי...) וחצי מהשכבה שלי... היה נורא נחמד, צחוקים ושמח ונשארנו עד השעות הקטנות מאוד של הלילה... ואז כולם התחילו להתפזר... באיזשהו שלב נשארנו רק אני וחברה שלי, והוא הציע להקפיץ אותנו עם האוטו הביתה... כי היה כבר איזה 5 בבוקר והיה נורא קר בחוץ...
הוא הקפיץ את שתינו הביתה (אנחנו גרות באותו רחוב, היא - כמה בתים לפני) ואחרי שהוא הוריד אותה הוא התחיל להגיד שממש מבאס, זה היום האחרון ודווקא היום לא ישן אצלו אף אחד, כל החופש היו כמה אנשים שישנו אצלו וזה... ואני לא חשבתי שום דבר בכיוון... זה לא שלא היה לי נסיון וזה לא שלא שמעתי על דברים כאלה... אבל רבאק, אני מכירה את הבחור מאז שאני זוכרת את עצמי ועוד לפני... המשפחות שלנו ביחסים ממש טובים ולמה שיהיה לי סיבה לחשוש?... אז הצעתי שאני אבוא לישון אצלו... בשיא התמימות שבעולם... רק עצרנו אצלי בבית, הבאתי את המיכל של העדשות שלי וכתבתי פתק לאמא שאני ישנה אצלו - ועלינו אליו הביתה.
הייתי הרוגה מעייפות אז ישר הלכנו לישון... כבר היה אור בחוץ וניסיתי להירדם... (ישנו יחד במיטה שלו...) והרגשתי שהוא מתחיל ללטף לי את הרגל... אז הסתובבתי אליו ואמרתי לו שאני לא חושבת שזה מתאים... ושדי ואני רוצה לישון... הוא הפסיק... אבל אחרי איזה דקה שתיים הוא התחיל שוב... נגע לי ברגל. ושוב אמרתי די ושאני לא רוצה. והוא שוב הפסיק ואחרי כמה זמן - פעם שלישית... ושוב אמרתי לא... קצת יותר באסרטיביות... אבל הפעם הוא בחר להתעלם ממני לחלוטין... והוא עלה עלי... הייתי בשוק טוטאלי ומשום מה הגבתי בצחוק... חבטתי בו קלות, צחקתי ואמרתי שירד ממני כי אני רוצה לישון... ואז הוא ניסה לנשק אותי... וממש נלחצתי אבל לא עשיתי כלום... רק ניסיתי לסגור את השפתיים ולהדוף אותו ממני... הוא נגע בי ונישק אותי בכל הגוף וכל הזמן צעקתי עליו שדי ושאני לא רוצה שאני שונאת אותו... הוא היה הרבה יותר חזק ממני מן הסתם...
ואז הוא התחיל "לעשות לי ביד" מעל המכנס ונורא כאב לי... כבר התייאשתי מלהיאבק פיזית, כי זה לא הזיז לו בכלל ולא ידעתי יותר מה לעשות... חשבתי שאולי כדאי שאני אשתף פעולה ואז הוא יתרצה וירד ממני כבר... אז התחלתי לגנוח כאילו... והוא עושה לי ביד חזק יותר ויותר, וכואב לי ממש, אבל אני גונחת כאילו כיף לי... באיזשהו שלב הוא ממשיך רק לגעת בי וללטף אותי ואז הוא נשכב על הגב ואומר לי לרדת לו... כאן כבר היה הגבול... התווכחנו... אמרתי לו שאין סיכוי... (אלוהים ישמור אותי למה לא הלכתי משם... אני פשוט לא יודעת... לא מצליחה להסביר...). הוא התעקש והתעקש ואיכשהו הוא לא השאיר לי שום ברירה אלא לעשות את זה... אבל אני לא הסכמתי וממש התנגדתי בכל הכוח המנטלי שעוד נשאר בי... אחרי 5 דקות של ויכוח נמאס לו. הוא תפס לי את הראש ודחף לי אותו בחוזקה... לא נתן לי להתרומם לנשום אפילו... מצאתי את עצמי... ללא שום יכולת להתנגד, יורדת לו, רק שיגמור כברררר...
אחרי נצח הוא הסתובב לגמור על הרצפה, קם ויצא מהחדר...
ישבתי שם בשוק מוחלט... הלכתי לשירותים... שטפתי את הפה ואת הידיים, בלעתי בערך חצי שפופרת משחת שיניים והתכוונתי ללכת... כשהוא חיכה במטבח ואמר שהכין לנו קפה... לא יודעת למה... באמת שלא... ואני מתביישת בזה עד היום, נשארתי לשתות איתו קפה... כל האזור האינטימי שלי כואב (היה לי אחר כך חודש וחצי כחול באזור הדגדגן) והנשמה שלי פצועה... אבל שתינו קפה... והכל היה כאילו שום דבר לא קרה והכל בסדר...
אחרי זה הלכתי הביתה... נכנסתי למיטה שלי וישנתי 32 שעות ברציפות... לא רציתי להתעורר... לא רציתי שייגמר החופש ואני אראה אותו בביצפר... לא רציתי כלום... מלא זמן אחר כך הוא בא ונתן לי את המיכל של העדשות ואמר ששכחתי אצלו... לקחתי את המיכל וזרקתי לפח... אם הייתי יכולה הייתי גם שורפת אותו...
אחרי שנה בערך סיפרתי לחבר הכי טוב שלי... שהיום הוא החבר שלי... והוא הכי מדהים בעולם... הוא עזר לי להתגבר על הסלידה מלהעניק לגבר מין אוראלי... ולאט לאט הוא אפילו הצליח לשים את היד שלו על הראש שלי בעדינות בלי שאני אתחרפן... והוא עוזר לי להתגבר על הטראומה ועל הפלשבקים שבאים מדי פעם... הוא מבין ותומך ומחבק, וגם מאד מאד רוצה שאני אגיש תלונה... אבל אני מפחדת מהאונס החברתי החוזר שיעשו לי בישוב, אני מפחדת מהשפיטה והמבטים והלחשושים והכל... ואני גם עדיין מרגישה קצת אשמה... לא משנה מה יגידו לי... אשמה כי יכולתי למנוע... לפני ובזמן... אשמה כי יכולתי לקום וללכת... ומי יאמין לי?... הרי אני זאת שלא הלכתי... אחרי זה גם סיפרתי לאמא ואבא...
מאד מאד קשה לי להעלות את זה על הכתב... למרות שכבר "פתחתי" וסיפרתי... יש בי איזו תקווה שאם אני אפתח את זה כאן, לעיני רבים, אולי זה יהיה צעד בדרך להתלונן... כי אני כן רוצה... אבל מתה מפחד...
אני יודעת שאני מרגישה אשמה בעצמי... אני מבקשת שתשקלו מילים כשאתם מגיבים לדברים... ראיתי פה כמה תגובות שאם אני הייתי מקבלת לא הייתי מסוגלת לחיות עם עצמי... מה גם, ואני אומרת את זה ליותר מדי אנשים לאחרונה... מי שלא עבר חוויה כזאת לא יכול לשפוט את מי שכן חווה... גם אם זה נורא קל לחשוב שאם היו עושים את זה לי – ישר הייתי בורחת או צורחת או מחטיפה לו איזה סטירה כזאת... ואי אפשר לדעת עד שלא נמצאים בסיטואציה... (לא מאחלת את זה גם לאויביי השנואים ביותר...).
תוספת מאוחרת - נומיק חזרה לענות לתגובות ולהוסיף הבהרות:
טוב... קראתי כאן את הדברים כמה פעמים... ועם כמה שקשה לי... לאור התגובות שביקשתי במפורש שישקלו מראש, מדובר בי ואני מרגישה צורך לענות... ו"להגן" על עצמי, לצערי, מול חלק מהמגיבים. מצער אותי מאד מאד שישנם אנשים שקוראים בבלוג הזה שעדיין מצליחים להוציא מעצמם תגובות כאלו. אין לי יותר מדי מה להתייחס אליהן, מן הסתם אני היחידה שיכולה בדיוק לדעת אם זה אמיתי או לא, אני חוויתי את זה ומן הסתם אני יכולה גם לבדות את הכל מליבי... (פשוט נורא כיף להיות חלק מהסטטיסטיקה...מרגש משהו) ולאף אחד מכם אין את הידיעה הברורה שזה קרה... אבל כמו שאני יודעת - זה קרה, וזה קרה לי וזה הכאיב לי וזה השאיר בי חותם, וחתך לי בברוטליות את היכולת המלאה להאמין באנשים שאני מכירה, ובמקומה השאיר צלקות וכאב... אז נכון, אף אחד מקוראי הסיפור שלי לא חייב להאמין לי, אבל אני יודעת את זה, והאנשים שאני מכירה ואוהבת מאמינים לי - וזה מספיק לי לעת עתה.
כתבתי גם שאני לא יודעת למה עשיתי הרבה דברים שעשיתי... אחד מהם היה להישאר לשתות איתו קפה (ולהישאר בכלל). נכון, בדיעבד זה היה מטומטם, אבל אפילו אני - במבט לאחור - לא יכולה לשפוט את עצמי על איך שהתנהגתי... ותאמינו לי, אני הרבה יותר ביקורתית מכם כלפי עצמי. אני לא יכולה לשפוט את עצמי כי הייתי ילדה, ילדה שהאמינה בבנאדם שהיא הכירה כל החיים שלה, ילדה שהייתה צריכה לעכל בבת אחת שהבנאדם הזה עובר גבול שאף אחד לא צריך לעבור בלי רשותה... ילדה שסירבה להאמין, ילדה בשוק. אני לא מנסה להצטדק וכואב לי שלא התנהגתי אחרת... אבל למרות כל ההתנגדות ולמרות שצעקתי והרבצתי - התחלתי לעכל את מה שקרה רק בדרך הביתה... אני חושבת שזה משהו שאנשים ששופטים בכזאת חומרה צריכים לחשוב עליו. נכון, הרבה מהמקרים יכולים להימנע או להיות שונים אם הקורבן היה נוהג אחרת, אבל אי אפשר להאשים אותו בשום מקרה. התוקף הוא לא בסדר. רק התוקף ואת המעשים של התוקפים, החברה צריכה לגנות - ולא את איך שהמותקפת התנהגה באותו רגע מכריע. אפשר רק לדמיין מה הייתם עושים בכל מקרה שלא יהיה, אבל עד שלא חווים משהו - לא יודעים בדיוק. מי יתן ואף אחד לא יצטרך לחוות כדי לדעת.
לא פרסמתי את הסיפור שלי רק כדי לקבל אמפתיה והשתתפות ב"צערי", למרות שזה מחמם את הלב... פרסמתי אותו כדי להוריד אבן מהלב, כדי להתווסף למאגר הסיפורים שרק גדל לצערי... כדי לשנות משהו אפילו בצורה הכי קטנה... ובקשר לשפשוף ולכחול והכל - נכון, זה רק בד... זה אמור להיות נעים ונחמד... אבל הכל תלוי בצורה שבה זה נעשה. ברוטליות ואלימות זה לא נעים. והבד לא חוסם את הכאב או את החוזק שבה נעשו הדברים. אז בגלל שהוא עשה את זה כל כך חזק וכל כך להיפך מנעים ועדין... יצא כאב וכחול.
אני חייבת לציין משהו שמאד מאד חשוב לי: אני לא בעד לסרס אנשים ואני לא אוהבת את ההערות האלה. אם הייתם נותנים לי את המילה אם לסרס אותו - את אותו אחד שפגע בי והשאיר חור שצלקותיו ישארו תמיד גם אם הוא יתאחה - הייתי אומרת שלא. זה לא הפתרון. הפתרון לדעתי הוא למנוע. בחינוך, במודעות ובהכרת החברה כי הנאשמת לעולם לא אשמה, לא "מזמינה את זה", לא"רוצה את זה", לא "מבקשת את זה", לא "מתלבשת בצורה מגרה מדי" ולא כלום. ענישה -אבל לא בלתי הפיכה. עם כמה שקשה לנו לקבל, האנס הוא גם בנאדם. הוא גם עושה טעויות והוא בהחלט צריך להיענש עליהן בחומרה! אבל לא בצורה בלתי הפיכה. בנאדם שעשה טעות, חמורה ככל שתהיה, צריך את ההזדמנות להתחרט להשתקם ולצמוח מכך לחיים בוגרים יותר, חכמים יותר, מודעים יותר. אנשים צריכים להתחנך לשלוט בצורכיהם ולכבד את פרטיותו של האחר ואת המילה שלו. להתחנך חברתית... זה מה שלדעתי אנחנו צריכים...
בכל מקרה, תודה לכל אלו שהגיבו. תודה על התגובות התומכות ותודה גם אלה שפחות תמכו - זה רק מאפשר לשנות עוד דעה, או ללמוד שיש עוד מה לשנות. בכל מקרה... תודה (= על האוזן הקשבת והאפשרות בכלל לפרוק ולשתף.
מכל הלב, נומיק
ותודה לך, נומיק
אנא התאזרו בסבלנות, יש תקלה קלה במייל, מבטיחה לחזור לכולם.
לסיפורים (אנא ציינו ניק):
[email protected]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
