אדם זר הצליח להפחיד למוות את 'הילדה עם הפלאפון', כשביקש ממנה לסור לשירותים באמצע השיעור כדי שיוכל להתחרמן איתה.
הסיפור שלי לא נורא כמו הדברים שמתפרסמים בבלוג, אבל גם הטרדה מילולית נחשבת לדעתי. זה היה בכיתה ה', באמצע שיעור היסטוריה. אף אחד לא הקשיב למורה והיה בלגן בכיתה. פתאום צלצל לי הפלאפון. נלחצתי, כי בכל זאת זה היה שיעור, ואני הייתי תלמידה טובה, אז כיביתי את הטלפון. כעבור כמה דקות הפלאפון צלצל שוב, למרות שחשבתי שהוא סגור. המספר היה "מספר חסום". מי?
עניתי. זה היה קול של גבר, בסביבות גיל ה-20.
אני: הלו? מי זה?
*שתיקה*
אני: מי זה?
*שתיקה*
לא חשבתי שהאדם הזה פשוט לא רצה לענות לי, חשבתי שהוא לא שמע בגלל כל הרעש בכיתה.
"אני בשיעור", אמרתי.
"צאי החוצה", הוא ביקש. לא ידעתי מה לעשות. משום מה הייתי די לחוצה. ביקשתי מהמורה רשות לצאת וחזרתי אל הטלפון.
"איך בבית הספר?"
אני מכירה אותו? לא היה לי נעים לשאול, בכל זאת, אם אני מכירה אותו, בושות.
"הכל טוב".
"באיזה שיעור את??
"הסטוריה".
"מעניין?"
"כן..."
הכל נראה היה לי קצת מוזר. למה שאדם יוציא אותי מהשיעור כדי לשאול מה דעתי על השיעור? ואז הכל התברר:
"אולי תבואי לשירותים, אני אחרמן אותך". ניתקתי את הטלפון. בכיתי. הייתי בת 9 וחצי, והייתי לחוצה, ונגעלת. כל כך נגעלת. המורה יצא אחרי ושאל מה קרה. לא רציתי לומר לו. סיפרתי לכמה חברות, אבל זו לא הייתה השיחה שהטרידה אותי. הוא אמר "בואי לשירותים". פחדתי שהוא באמת שם, בבית הספר. שהוא יעשה משהו, אם לא לי - אז למישהו אחר.
פניתי אל השומר בכניסה ושאלתי אותו אם אדם בסביבות גיל העשרים נכנס לבית הספר בשעתיים האחרונות. הוא לא רצה לענות, לא הבין למה. ידעתי שכדי להיות בטוחה בעצמי אני חייבת לפנות למורה. אז סיפרתי לו, ולא הרגשתי יותר טוב. בכלל לא. גם כשאמרו לי שאין שם אף אחד ושהכל בסדר, לא נרגעתי. הלכתי לשירותים וחיכיתי שם ליד הדלת חצי שעה. לא היה שם אף גבר, רק ילדים קטנים. הצלחתי להירגע. לא היה שם אף אחד.
הכל עבר, והיום יש לי חבר ואני אוהבת אותו. אין צלקת אין חותם. לא נזכרתי בסיפור הזה כבר 6 שנים, ורק כשקראתי פה נזכרתי בו. זה באמת לא כל כך חשוב, רק עוד סיפור אחד קטנטן של ילדה שצלצל לה הפלאפון.
לסיפורים (אנא ציינו ניק):
[email protected]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
