mybody

לא מעניין אותי כל הסוטים האלה. אפשר להסתדר גם בלי החדשות האלה. נושאים כאלה יכולים להשאר חסויים, אף אחד לא ימות אם הוא לא ידע את זה.

התגובה הזו הופיעה בטוקבקים של כתבה המדברת על תקיפה קבוצתית של נערה. יכול להיות שהייתי מתעלמת ממנה, אלמלא השיח החשוב שמתגלגל לאחרונה גם כאן וגם בבלוג של deep ocean על הלגיטימיות שבפרסום סיפורים מינוריים שאינם גורמים בהכרח לטראומה. מצד אחד של הויכוח, יש הטוענים כי פרסום של סיפורים קטנים ו"קטנוניים" גורמים לאינפלציה של מושג האונס, להעצמה ומלודרמטיזציה של ארועים סתמיים שהתגובה ה"נכונה" וה"נורמלית" אליהם היא התעלמות, יוצרים תחושה של פרנויה וקורבניות בקרב המין הנשי, שקופץ לראות בכל פעולה סתמית תקיפה, וגם יוצרים אווירה של שנאת גברים. מן הצד השני של הויכוח, שבו, אודה ולא אבוש, אנוכי עומדת, נטען כי הטרדות מיניות הן רצף של מקרים, מהקל ביותר ועד לקשה ביותר, שלכולם מרכיב משותף - כל המקרים מבוססים על תפיסת עולם לפיה נשים פחות שוות מגברים, ולכן "מותר" לנצל אותן ולפגוע בזכויותיהן. זהו מקרה פרטי של גזענות - הפחתה בערכם של קבוצת מיעוטים, השפלתם ורמיסת זכויותיהם, בין אם הם כושים, נכים, ערבים, עולים חדשים וכו'. מכיוון שכל אותם מקרים נכנסים לאותה קטגוריה, קשה להציב גבול ברור בין המקרים ה"רלוונטיים" למקרים ש"אינם רלוונטיים", ומכיוון שכולם קשורים למטרת הבלוג, כולם ראויים להתפרסם מעל במה זו של מייבודי.

סביר להניח שהאמת, כמו בהרבה מאוד מקרים בחיים, נמצאת כנראה איפה שהוא באמצע, אבל הבעיה הגדולה של הצבת הגבול בעינה עומדת. ההגדרה של מקרה כ"רלוונטי" לפרסום היא סובייקטיבית לגמרי, ותלויה לחלוטין בהשקפת עולמו של כל אדם - דיפ אושן, אם הבנתי נכון, מעוניין להציב את הגבול בין מקרים מילוליים למקרים פיזיים, סביר להניח שמ' לא תאשר לפרסום כל מקרה שהוא פחות ערך מאונס מלא, ואילו אני מאמינה שהגבול עובר במקום שבו אחד הצדדים מתחיל להרגיש שלא בנוח עם הסיטואציה. הגבר שכתב את אותה תגובה בוויינט מאמין שאף מקרה שכזה, קל או קשה, לא צריך להתפרסם. אז איפה עובר הגבול? ולמי יש את הסמכות להחליט היכן הגבול יעבור? אני, באופן אישי, לא מוכנה לקחת על עצמי את האחריות הזאת. אני לא חושבת שיש לי את הסמכות לקבוע, למרות שאני נחשבת לחצי מצוות ניהול הבלוג. אני בכלל לא מאמינה, כהשקפת עולם, שיש תשובה אחת נכונה. מהותה של בחירה היא ויתור על דבר אחד לטובת דבר אחר. השאלה היא איפה הפגיעה תהיה יותר קשה. אני מאמינה שהעובדה שלמייבודי אין סף קבלה חשובה יותר מכל אינפלציה או יצירת אוירה פרנואידית ושונאת גברים. אני מאמינה ביכולת הדיון בתגובות לפתור את מרבית הבעיות הללו ולהבהיר אותן. אני מאמינה שבשביל להנחיל פה שינוי חברתי חייבים לעקור את תופעת האלימות והגזענות המינית מהשורש, כלומר להטיל סנקציות על כל הפעולות שנובעות מאותה דרך מחשבה אלימה וגזענית - קלות כחמורות.

אותה תגובה מווינט נראית לי כשלט אזהרה - עד לאן אפשר למתוח את הגבול? האם ייתכן שכל הסיפורים יחשבו כ"בלתי רלוונטיים"? לדעתי, ברגע שיוצרים חלוקה בין סיפורים "רלוונטיים" ו"לא רלוונטיים", יוצרים לגיטימציה לעצם צורת המחשבה שיש סיפורים שאינם רלוונטים לדיון הציבורי על גזענות מינית, ומכאן ועד למתיחת הגבול עד לאותה צורת מחשבה של אותו כותב מוויינט, הדרך קצרה. לכן, נכון לעכשיו, הבלוג לא יכיר במידת החומרה של המקרה כתנאי סף לפרסום הסיפור.  אבל הנושא הזה, בדיוק כמו כמעט כל נושא אחר בבלוג הזה, נתון לדיון.

ענבר