שלום, הכינוי שלי הוא ר'.
לדעתי הבלוג הזה הוא דבר נפלא ומעלה מודעות שזאת, לאחר הסיוט שלי, הפכה למטרת חיי.
אני לא זוכרת הרבה ממה שהלך שם, רק איך זה התחיל. הייתי בת 5, אמי ואמו של ש' היו חברות קרובות. ש' היה מבוגר ממני ב-7 שנים. אמי ואמו הלכו לקניות והשאירו את ש' "לשמור" עלי. לבשתי אז שמלה חדשה שאמא קנתה לי וישבתי על הספה. הוא התיישב לידי ופשוט הכניס לי יד מתחת לחצאית. הוא שאל אם זה נעים ואני זוכרת בברור שעניתי כן. שנים האשמתי את עצמי על ה"כן" הזה, אבל כיום כבר הבנתי שבגיל ההוא לא יכולתי לדעת מה המשמעות האמיתית שלו. הוא הוציא את האיבר שלו ונופף אותו מולי "פשוט תכניסי אותו לפה - כמו סוכריה", הוא אמר ודחף את הזין שלו לפה שלי.
ההטרדות האלה נמשכו כל יום במשך חמש שנים. פעם אחת כשרק יצאה סידרת הסרטים של פרדי קרוגר, הייתי בערך בת 7, הוא נעל אותי בחדר שלו בחושך עם פלקטים של פרדי קרוגר, שם כפפה שלו והתחיל למשש אותי בחושך. הרבה מאד זמן אחרי זה פחדתי מהחושך ועד היום לא צפיתי בסרט אחד מהסדרה הזאת - כששואלים אותי למה, אני תמיד עונה בכנות: "כי פרדי שלי הוא אמיתי".
פעם נוספת הוא הביא חבורה של חברים שלו, שוב נעל אותי בחדר ורצה שהם יכנסו לחדר אחד אחד. אבל אמא שלי חזרה מוקדם ו"הצילה" אותי מהם. באותו יום ספרתי לה שהוא נוגע בי, אבל היא לא עשתה עם זה כלום. היא ספרה לאבא שלי והתגובה שלו הייתה "היא בטח מגזימה והוא רק ילד מתבגר בלי אבא". האלימות לא פסקה.
בערך בגיל 10 החלטתי לשים לזה סוף והתחלתי להתחמק מהבייביסיטר שלו בכל צורה אפשרית. הייתי נשארת עד מאוחר בבית הספר, מתחמקת ונעלמת, ברחתי הרבה עם הבן של השכנה שהיה בן 13, והוא הגן עליי גם מפני ש'. אף פעם לא ספרתי לבן של השכנה על ש', אבל מהפחד שלי הוא הבין לבד ודאג לשמור אותי רחוק ממנו ככל האפשר. שתקתי והדחקתי.
בגיל 14 הייתי אדם שבור, הרגשתי צורך מתמיד להרגיש נאהבת ונערצת והכרתי את א', בחור עם בעיה זהה, אבא שלו היה מפוצץ לו את הצורה. אני מניחה שמצאנו ניחומים זה בזה - הוא היה הראשון שספרתי לו את הסיפור ובטחתי בו. אבל התפוח לא נפל רחוק מהעץ וברגע ש-א' גילה את הכל הוא החל לנצל את החולשות שלי. הוא אמר שהוא יספר את זה לכולם. פחדתי ממנו, פחדתי לאבד את מה שחשבתי אז לאהבה שלו שחיפשתי פשוט בכל מקום. הוא הכריח אותי לשכב איתו וכשסירבתי הוא הכה אותי. הסתובבתי בקיץ עם שרוולים ארוכים כדי שלא יראו את הסימנים הכחולים. חברה שלי שהייתה מבוגרת ממני בשנתיים, גילתה את זה ואיימה להגיש עליו תלונה למשטרה - הוא הסתלק מהחיים שלי.
הקיץ נגמר, חזרתי לבית הספר, הייתי יותר שבורה מתמיד ושקלתי ברצינות להתאבד. באותו יום הציל אותי ידיד שלי ד', הוא התקשר אלי ושאל אותי אם הכל בסדר כי אני נראית לו עצובה וכואבת מבפנים. התחלתי לבכות וספרתי לו הכל. הוא תמך בי, הקשיב לי, והפך לבן זוג נאמן. היינו יחד שלוש שנים ועד היום ידידים קרובים מאוד.
עברו מספר שנים והתחלתי לחוות סיוטים ומה שקראו לו "זכרונות מודחקים" שיצאו החוצה. החלטתי ששום גבר לא שווה את החיים שלי, שום גבר לא שווה את הכאב הזה, להיות שבורה או לסבול מסיוטים, הם אלה שבצעו את הפשעים הרדיפות צריכות להיות על המצפון שלהם ולא שלי. התחלתי לספר לכל אדם שהכיר אותי את הסיפור שלי, את האמת עלי, זה חלק ממני, חלק מהאופי שלי, מהחיים שלי. נכון, זה לא הגיע לי אבל בכל זאת - זה קרה, והמעט שאני יכולה לעשות זה לספר את הסיפור שלי ולהעלות מודעות כדי שזה לא יקרה לחברות שלי, לא יקרה לילדים שלי ובכלל לא יקרה!
הסיוט הזה הפך אותי לחזקה יותר מאשר כל אחת אחרת שאני מכירה. ישנן הרבה בנות שפוחדות מיחסים עקב תקיפות וגם בי עמד הפחד הזה אבל התגברתי עליו, לא כל הגברים רעים או מאיימים רובם עדינים ומבינים, וידידי היו מזועזעים מהסיפור הזה. היה לי חשוב לספר את זה אבל המסר העיקרי שלי הוא - להרים את הראש גבוה ככל האפשר ולא לתת לאף אחד את הסיפוק בלשבור אותך.
לסיפורים (אנא ציינו ניק):
[email protected]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
