mybody

טריגר!

הטקסט ששלח בחור אנונימי מאד חשוב לנושא של הבלוג, לראות גם את הצד השני ולנסות להבין מה גורם לאדם לאנוס. חשוב מאוד להזכיר לכל הקוראים כי אין בבלוג הזה מקום לשיפוט, בטח שלא אדם ש"מתוודה". נא לשמור על דיון ענייני, הודעות משמיצות ימחקו.

אין לי מושג איך להתחיל, באמת. אני ידעתי על הבלוג כמה זמן אבל לא הגבתי בשום פוסט בגלל שאני יודע שאני אחד מהם, ופשוט אין לי את האומץ להגיב. אני החלטתי לכתוב על זה בגלל שקראתי סיפור שנורא דומה למה ש..... למה שאני עשיתי ואני לא יכול לחיות עם עצמי יותר. האמת שאני החלתי את המכתב הזה מזמן אבל רק עכשיו סיימתי אותו, והנה זה... כמו שזה, אולי כדי להפטר מזה, אבל אני יודע שאני לא אפטר מזה לעולם... וגם היא לא. ואני מצטער אם זה לא יצא מובן... יש חלקים שאני לא יודע מה חשבתי...

אני אנסתי אותה. היא הייתה צעירה ממני בשנתיים, ואני פשוט עשיתי מה שרציתי. ככה, בלי להתחשב בה, בלי לחשוב אפילו. אני אנסתי אותה. ואני שלחתי לה מכתבים, וצלצלתי, ולא מספיק שהרסתי לה ת'חיים בהדרגתיות, אני עוד התעללתי בה. אני ראוי למות.

יצאנו, היינו ביחד, היא הייתה כל כך יפה מבחוץ, ועוד יותר יפה מבפנים. ואני הייתי כל כך גאה שהשגתי את הנערה הזאת, הרגשתי בשמיים. סיפרתי להורים, לחברים, הלכתי איתה ביחד, הכל היה מדהים, כי היא הייתה החברה שלי. היינו כמה שבועות ביחד, או ימים או חודשים, אני אפילו לא זוכר, כי אני לא רוצה לזכור אחרי כמה זמן עשיתי את מה שעשיתי, ואני אהבתי אותה יותר מכל בחורה שאהבתי בחיי. כשנפגשתי רק עם החברים, הם כל הזמן שיבחו אותי, ושאלו. ואני? אני הרגשתי שאני חייב לעשות משהו, כי הרי כולם כאלה "מתקדמים" והם כולם מטפטפים לי על המוח שאני אלך לעשות את זה איתה. וידעתי שעוד מוקדם, וידעתי שאני צריך לחכות, אבל לא אמרתי לחברים שלי, והם כל הזמן לחצו עליי, ושאלו, "נו... למה אתה מחכה, גבר? לך על זה!". עכשיו אני יודע שאלה לא חברים אמיתיים.

ואני כמו מפגר הלכתי על זה. שאלתי אותה, דיברנו, היא אמרה שהיא עוד לא רוצה. ואני אמרתי לה שאני אוהב אותה, שאני אחכה כמה זמן שהיא תרצה והיא הבטיחה שהיא תגיד לי כשתהייה מוכנה. אני אמרתי דבר אחד וחשבתי דבר אחר. אני כל הזמן חשבתי מה הם יגידו לי ומה יקרה, במקום לחשוב מה יקרה לה, ואיך היא תרגיש.

ואז כל פעם שנפגשנו דיברתי על זה יותר ויותר (אני מצטער על השפה הגסה קצת אבל אין דרך אחרת להגיד את זה) ניסיתי לחרמן אותה, נגעתי בה למרות שהיא זזה וניסתה לגרום לי להפסיק. ואני רק חשבתי למה היא לא אומרת לי בפנים שהיא לא רוצה, ולמה היא רק זזה קצת ומביטה בי בגועל, אז חשבתי שאולי היא רוצה אבל היא מתביישת, אז המשכתי. תמיד ידעתי מתי להפסיק, איפה הגבול, לפחות חשבתי שידעתי. פעם אחת נשכבתי עליה וניסיתי לגרום לה לזרום, היא כמעט לא זזה, ועצמה את העיניים. אז קיבלתי את זה כ-"נעים לי, תמשיך..." אז המשכתי. במבט לאחור, אני מפגר. קמתי ממנה, ופתאום שאלתי למה היא לא זזה. היא פקחה ת'עיניים, ואז ראיתי שהיא בוכה. ישר התקרבתי אליה עם מבט מודאג לשאול מה קרה, והיא קפצה מהמיטה בבהלה והתחילה לצעוק עליי. ישבתי המום, סופג את מטח הקללות, העצבים ואת כל המשפטים המאשימים שצעקה לעברי. ואז צרחה שהיא לא רוצה לראות אותי יותר ויצאה מהחדר כשהיא בוכה בקול רם. הכל קרה כל כך מהר שלא הספקתי להתגונן או לפחות להגיב. ואז התחלתי לחשוב. מה לעזאזל עשיתי?! למה היא בכתה?

אחרי לילה שלם שניסיתי להתקשר אליה, ראיתי אותה בבצפר. ניסיתי לדבר איתה אבל היא התחמקה ממני, ואם כבר ענתה לי, אלה היו תשובות קצרות. היא אפילו לא הסתכלה לי בפנים, כל הזמן עם העיניים ברצפה, כאילו היא הולכת לבכות שוב. ה"חברים" שלי ראו שאני כל הזמן הולך אחריה,התעצבנו, וגררו אותי איתם. הם גרמו לי להסביר להם למה אני הולך אחריה, ובמקום להגיד לי משהו נורמלי, הם רק שיבחו אותי. למען השם!! למה כולם כאלה מטומטמים?!

אחרי כמה זמן היא סלחה לי. ואני כולי בשמיים, רק מנסה לפצות אותה על מה שעשיתי. באותו הזמן חשבתי שלא עשיתי שום דבר רציני. הרי היא לא התנגדה... 

שאלתי אותה אם הוא רוצה לצאת ביום שישי, והיא סירבה. האמת, חשבתי שעד יום שישי היא תירגע ואז תצא איתי. אז חיכיתי. הגיע יום שישי וראיתי שטעיתי. לקח לי כמה זמן לשכנע אותה להיות איתי לבד. ובסוף היא הסכימה. ואז במקום לנסות לגרום לה להרגיש בנוח לידי עשיתי תדבר הכי מפגר בעולם, הקשבתי לחברים שלי. "אם היא הסכימה לבוא אליך היא רוצה אותך. והיא גם מחכה שתעשה צעד קדימה". מה צעד קדימה?! מה??

אני לא מאמין. היא באה אליי, עם כל המצב רוח הטוב וכל האהבה ואני פשוט הרסתי את זה. אני לא מאמין. התמזמזנו... והיא הסכימה. ואני כמו מפגר חושב אולי אני אשים שם ת'יד... ואולי לא...? ואני הולך ועושה מה שאני חושב. ואני טועה. ואז אני מפסיק לחשוב. ואני פשוט... המשכתי... אני לא מאמין. אנסתי אותה ועדיין לא הבנתי את זה. היא לא רצתה, היא צעקה עליי, ואני התנתקתי, לא שמתי לב, אז. ופשוט עשיתי את מה שרציתי. פתאום היא הייתה שם ולי היה את החופש לעשות מה שבא לי, והיא לא יכלה לעשות כלום. אני לא מאמין.

ואז קמתי. והיא התלבשה בלי להסתכל עליי. ואני ישבתי חצי מטר לידה ודיברתי איתה והיא פשוט בכתה. ואז היא יצאה מהבית שלי הכי מהר שיכלה, בלי להגיד לי שום דבר שיכולתי להבין. בין כל הקללות לבכי באמת שלא הבנתי כלום. ובאותו שלב אני חושב שאני כבר הבנתי מה עשיתי, ועדיין הדחקתי. "לא עשיתי שום דבר רע...", אמרתי לעצמי. אני מגעיל את עצמי.

ויום אחרי זה אני שוב מוצא את עצמי מבקש ממנה סליחה, ולא מבין למה היא הולכת הצעדים מהירים כל פעם שרואה אותי. אז חשבתי שהיא כועסת בגלל שאולי עשיתי יותר מדיי. עדיין שכנעתי את עצמי שהכל בסדר, בערך. במשך כמה ימים רדפתי אחריה, הבאתי לה דברים, ניסיתי לדבר איתה והיא התעלמה ממני. ובצדק.