גבר זר ניצל את "אבודה ותוהה" תחת כיסוי של סדנת חיבוקים
זה קרה בפסטיבל רוחני, מאלו שאמורים להתחבר לעצמך ע"י שקט ומדיטציות. אלו שיגרמו לך להרגיש שלם עם עצמך.
השעה הייתה יחסית מאוחרת והחושך כבר שתף לגמרי את השמיים. זו הייתה סדנא, 'הליכת מלאכים', אחותי ואני היינו שם. אנשים עצמו עיניים, וכל מי שעבר, חיבקנו אותו. לאט לאט אנשים התקדמו והגיע תורנו לצעוד, וכן הלאה. נהיו פערים בין אנשים והטורים התערבבו.
המדריכה הוסיפה ואמרה שחיבוק זה רק חיבוק, ואם קורה משהו אפשר לגשת אליה ישר. האמת שלא ממש הבנתי אז מה המטרה של הדברים האלו, הרי הם בסך הכל אנשים שבאו לסדנא, מדיטציה. לא?
אני זוכרת את הקול החד שלה, את הקשיחות שלה כלפיי המדריכים. היא לא אמורה להיות רגועה?... אבל השתדלתי לא להעסיק את עצמי במחשבות עליה, כי אחרי הכל, באתי ליהנות.
השביל עם שני הטורים שהיה, הלך והתבלגן. התחילו גם דיבורים מכל עבר, צחקוקים. עד שהמדריכה הגיעה לאזור וכולם השתתקו.
אני זוכרת שדיברתי עם גבר גבוה וצנום, עם שיער קצת ארוך ומעופש מחול. לידו הייתה אישה מתולתלת ונמוכת קומה.
פתאום ראיתי את אחותי מוקפת באנשים באותו הטור, אז צעדת אליה בצעדים גדולים, כי הרגשתי טיפה לבד ולא רציתי להשאיר אותה ללא השגחה. לידה היה איש קירח לבוש לבן, שתחילה היה נראה כמו אחד המדריכים. הם דיברו לפני שהגעתי.
"תכיר, זו אחותי" היא אמרה לו, וחייכה
"היי, אני נ'" אמרתי, גם אני חייכתי, הוא היה נראה לי איש חביב
"קוראים לי ג'" הוא הודיע. אני חושבת שהוא שלח יד חיבוק, אבל פשוט רציתי להיות ליד אחותי.
ניהלנו שיחה קטנה, בה אמרתי שאני לומדת, והוא אמר לי שהוא בן 30, ואין לו אישה או ילדים.
האנשים עברו, וחיבקנו אותם. כל חיבוק היה חזק, ומלא כוונה. כל חיבוק.
ראיתי אותו עוצם עיניים באחד החיבוקים. זה העצים את ההערכה המועטה שהספקתי לרכוש כלפיו.
גם אחותי חיבקה של איש אחר איש, למען האמת זה היה קצת מוזר לראות אותה ככה, אבל שוב, לא התעסקתי בזה יותר מידי, התעסקתי בסדנא עצמה.
בין חיבוק לחיבוק החלפנו כמה משפטים, שלושתנו. היו אפילו שלבים שיצאנו קצת מהטור, המשכנו את השיחה, וחזרנו לאחר מכן למקומות שהיינו בהם קודם.
"אני הולכת לישון" היא אמרה לי תוך כדי פיהוק. למרות שלא רציתי שתלך, ידעתי שאני לא יכולה למנוע ממנה דבר שכזה, והנהנתי להסכמה.
אור הפנס הבוהק האיר רק אנשים לבושי לבן, ביניהם היה ג'.
איכשהו החיבוקים נגמרו, והמדריכה שמה מוזיקה שקטה אך מהירה, מאלו שמשמיעים במקומות כאלו. אנשים עברו מהר מאד לריקודים, אבל אנחנו היינו קצת מחוץ לתחום הסדנא.
"אפשר חיבוק?" הוא שאל בתחינה.
מה יכולתי לומר? הרגשתי מתח מסוים במשך כל הזמן, אבל לא היה לי נעים להתחמק. לא רציתי גם לאכזב אותו.
הוא פתח את ידיו לרווחה, ואני הזדחלתי לתוכן, נבלעת בגופו.
הרגשתי את ידיו נעות, אבל מי יודע, אולי ככה הוא רוקד.
החיבוק כבר נהיה ארוך מידי, והוא לא עזב. מכירים את החיבוקים האלו שיש בהם רק את המחשבה על מי יעזוב קודם? אז הוא היה בערך כזה, רק שלא היו יותר מידי חשדות לכוונות אחרות, כי הרי במקומות כאלו, כל מגע נמשך הרבה מאד זמן יחסית. ובכלל, כל מעשה שם נעשה באיטיות ממכרת, ברוגע שלא יאמן.
הרגשתי את היד שלו במורד גבי, והוא התקמר במהירות. חשבתי שזה מרמז מספיק.
הוא הוריד אותה עוד, לא ממש הרגשתי אותה כי היא הייתה רפויה ורגועה- אבל אני כבר התחלתי להיות בלחץ.
ידו השנייה הועברה מהכתפיים והצוואר התחתון אל צד בין הגב לבטן, והוזזה שם קלות. היא לא חזרה למקומה.
ניסיתי להיחלץ מהחיבוק אבל הרגשתי חנק מסוים. זה רק חיבוק תמים, המשכתי לומר לעצמי. אולי הוא סתם אדם שזקוק לאהבה.
בקושי הרגשתי את היד שלו, אבל משהו דגדג לי בחזה, וזו לא הייתה תחושה נעימה או רצויה. בשלב הזה כבר ידעתי, שהוא יודע מה הוא עושה. אני חושבת שלא הרגשתי אותה בכלל לאחר דקה או שתיים שהיא הייתה שם, אבל ראיתי אותה, ורק רציתי ללכת משם.
היד השנייה כבר מזמן ירדה לכיוון הישבן, וגם ניסתה להזיז אותו לקצב המוזיקה המהירה שהתנגנה שם. בצעד זהיר הוא גם הזיז אותה פנימה, בין הרגליים שלי, ולחץ מעט. הוא התקרב, והרגשתי מעין קשיחות מהמכנסיים שלו, השתדלתי שלא להביט. ניסיתי להתרחק, שוב. אבל לא היה לי נעים, לא היה לי נעים ממנו. הרגשתי מגעילה מהמגע, אבל אגואיסטית במחשבות. כל תזוזה שלי הוא השבית, אבל באמת שלא ניסיתי מספיק.
"אני עייפה" אמרתי לו. היה מוזר לשמוע קול לאחר כל כך הרבה רגעי שתיקה.
"אני הולכת לישון" אמרתי, בתקווה שיבין את הרמז. הוא שיחרר, סוף סוף. הוא הסתכל עליי במבט מתחנן שאשר, אבל לא יכולתי, הרגשתי שאני חייבת ללכת משם.
"לילה טוב" הוא אמר לי, כשהוא עדיין נועץ בי מבט המבקש שאשאר.
"לילה טוב" זרקתי, משפילה מבט. התחלתי ללכת לכיוון האוהל, ותוך כדי הרגליים שלי סחבו אותי בריצה. עמדו לי דמעות בעיניים, אבל אסור לי לבכות עכשיו, אסור. הייתי טיפשה, אבל נגמר, לא קרה כלום. אמרתי לעצמי, כשאיבריי האינטימיים עדיין לא ניתנים להרגשה מסוימת. ניסיתי להעביר יד על החזה, אבל הוא היה כמו משותק. אבל אולי זו בכלל רק מחשבה מעוותת.
ראיתי את האוהל, ובכל הכוחות שהצלחתי לאסוף, רצתי אליו, מתנשפת.
פתחתי את הרוכסן, שמשום מה הזכיר לי רוכסן של מכנסיים, וזחלתי פנימה. בתוך האוהל הייתה אחותי, שהזכירה לי את הרגעים לפני ג'. היא ישנה חזק ושמעו את הנשימות הקצובות שלה.
נשכבתי מעל הריפוד שהיה שם, והתכסיתי בשמיכה. עצמתי את עיניי התשושות ממילא, והתפללתי להתעורר למחרת כשאף קצה זיכרון לא מונח במוחי. נרדמתי באיטיות לצלילי אותן מנגינות מוכרות, ואותם דיבורים וצחוקים ששמעתי במהלך היום.
אף פעם לא סיפרתי את "הסיפור המלא" לאף אחד. אף פעם גם לא התעניינו יותר מידי או חקרו את זה לעומק, כי כמובן שלא אדבר על זה גלויות מתוך רצון, זה פשוט מפחיד מידי.
בערך חודש לאחר מכן, כל חיבוק שקיבלתי, ייחסתי כ'תיקון' למקרה ההוא. מעין ניסיון להוכיח לעצמי שמגע הוא לא רק בכוח או כשאני מתפללת שיעזבו אותי כבר.
אני חושבת שאולי בגלל זה אני כל כך אוהבת חיבוקים, אולי הם בעצם התיקון שלי לאותו מקרה, אולי הם מוכיחים לי שאפשר גם ליהנות מקרבה פיזית. ואולי לא
לסיפורים (נא לצרף כינוי)
[email protected]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
