Kler חשפה בבלוגה את האונס שביצע בה האקס שלה. חבריה עזרו לה, אבל, להסגיר אותו למשטרה "בזמן אמת".
כי רק פה אני יכולה לפרוק הכל, גם מה שקשור באותו אונס שעבר עלי.
זה היה באיזה ערב באמצע השבוע.
קראתי "צופן דוינצ'י".
ספר עמוק, ארוך.
עצרתי באמצע וחשבתי מה אני אקרא אחריו.
המממ "רודף העפיפונים", אני חושבת.
הפכתי דף.
לא הספקתי להתחיל לקרוא אותו, הטלפון צלצל.
"אני רוצה לראות אותך"
ענה קול הבס הגברי מהצד השני של הטלפון.
שתקתי.
"אני יודע שאת שם, אבל את לא עונה לי."
הוא המשיך.
"מה אתה רוצה ממני? הא?"
שאלתי אותו, בתמימות דעים מוחלטת.
"אני רוצה אותך"
הוא ענה.
- טו... טו... טו... –
הוא ניתק.
הנחתי את הטלפון במקומו בחזרה.
חזרתי לספר שלי.
נרדמתי באמצע הקריאה, עם הספר מונח עלי.
התעוררתי בסביבות 6 בבוקר.
כוונתי את השעון המעורר ל6 וחצי.
נרדמתי כעבור חמש דקות בערך.
בשעה המבוקשת, צלצל השעון.
התחלתי להתארגן.
לבשתי ג'ינס ארוך עם קרעים,
את האולסטאר הירוקות שלי,
חולצה של ביטלס וסוואצ'רט של הבצפר.
לקחתי את התיק, דחפתי לתוכו סנדוויצ' ויצאתי החוצה.
נעלתי את הדלת והלכתי לכיוון השער.
שניה לפני שיצאתי מהחצר נזכרתי ששכחתי טמפונים למקרה חירום וכדורים.
נכנסתי הבייתה חזרה, לקחתי הכל, ויצאתי החוצה.
היום עבר כרגיל.
חזרתי הבייתה, סיימתי את השיעורים וישבתי טיפה על המחשב.
אחרי זה, כשהתחיל לשעמם, התעמקתי שוב בספר שלי.
לקראת תשע בערב צלצל הטלפון.
"עוד לא ראיתי אותך.."
ענה אותו הקול מאתמול.
"תפסיק."
עניתי לו.
"אני רוצה לראות אותך, ואני אראה אותך.."
הוא ענה בתוקפנות.
"אתה לא תראה אותי, אני לא אתן לך."
טו...טו...טו..
הוא שוב ניתק.
למחרת עבר עלי היום בערך באותה צורה, חוץ מהחלק של הדברים ששכחתי בבית.
בערך באותה שעה,
ישבתי עם הספר שלי, קראתי בו שוב.
הטלפון שוב צילצל.
"אל תסתתרי מפני.."
ענה אותו הקול.
"אם לא תפסיק עם זה, אני אטלפן עכשיו למשטרה!"
איימתי, כולי מפוחדת.
"אל תאיימי עלי, אני מסוגל לפגוע בך."
הוא איים בחזרה, והוא נשמע בטוח בעצמו.
"תפסיק עם זה, בבקשה תפסיק!"
התחננתי בפניו.
"אני רוצה לראות אותך. אני לא אפסיק עד שאראה אותך."
הוא שמר על הטון שלו בטוח ויציב.
"בסדר, אם זה יגרום לך להפסיק."
הובסתי.
"אני אראה אותך..?"
הוא שאל, בשביל לאמת את תשובתי.
"כן, אבל אני באה עם עידן, דימה ושגיא."
הוספתי.
"לא, את לא. את באה לבד."
בשלב הזה של השיחה כבר התחלתי לרעוד.
"אני לא, אני לא אסתכן."
ניסיתי לשמור על הטון שלי, ולא לרעוד.
"תסתכני? זה אני. את מכירה אותי. את אוהבת אותי."
הוא ענה, והיה נדמה שהוא מתחיל להשבר.
"אני לא אוהבת אותך! תפסיק! זה נגמר, מה אתה לא מבין?
אני אוהבת את עידן, רק את עידן."
כבר התחלתי להרים את הקול.
"אם ככה, את תצטרכי לפגוש אותי, או שעידן ייפגע."
ברקע נשמע עידן, ממלמל דברים לא מובנים.
התחלתי לבכות.
"אל תפגע בו! אל תפגע בעידן!"
הייתי שטופת דמעות.
"הנה, תשמעי אותו.."
ענה לי הקול מהעבר השני של הטלפון.
"הלו?! הלו?! קלר! תקשיבי לי! אל תסכימי לו, אל תסכימי לו!!"
הטלפון נלקחת, נשמעות קטיעות בקו.
"קלריסה... אם את רוצה לראות את עידן בחיים, את תפגשי איתי. הבנת?"
לא עניתי לו, רק בכיתי.
"את שותקת שוב.. את תפגשי איתי, ולא תגידי על זה לאף אחד... חבל... יש לי אקדח."
התחלתי לבכות בקול.
"שוב את בוכה... בכיינית אחת. מחר בשעה הזאת בדיוק. אחרת תגידי שלום לעידן שלך. ותבואי לבד!"
טו... טו... טו...
הוא ניתק, שוב.
לקחתי את הסכין החד ביותר שמצאתי במטבח, והתחלתי לחתוך את הידיים.
כמה יותר חתכים - יותר טוב.
עם כל חתך השמעתי צעקה איומה,
והידיים?
דיממו.
לא רציתי להגיע לכף/גב היד.
עד שם חתכתי.
אחרי זה עברתי לרגליים.
לא עשיתי שם הרבה, רק קצת.
לפני שהספקתי להזיז את הסכין, התעלפתי.
כשהתעוררתי, שכבתי על המיטה שלי.
הידיים היו חבושות, על הרגליים היו מונחות כריות חמות.
התיישבתי.
דימה נכנס לחדר, עם כוס תה חם.
"קחי... זה יעזור לך.."
הבטתי בו ושתקתי.
לקחתי את הכוס בעדינות, ושתיתי.
שגיב נכנס לחדר, הוא הביא כמה מגבות רטובות.
הנחתי את הספל בצד, בקושי השארתי תה.
שכבתי, התכסתי בפוך.
שגיב הניח על המצח שלי מגבת רטובה אחת.
"מה אתה עושה?.."
דימה מלמל.
הוא לקח את המגבת, קיפל אותה ל-4, והחזיר אותה למצח שלי.
שגיב לקח שני כיסאות שהיו מונחים ליד השולחן שלי, והניח אותם ליד המיטה.
הוא ודימה התיישבו לידי.
שכבתי, מכוסה בפוך, עם המגבת על המצח ועיינים עצומות.
הם הביטו בי.
דממה.
התחלתי לבכות, לא ידעתי מה לעשות.
הם חיבקו אותי, שניהם.
ובכו ביחד איתי.
"למה את עושה את זה לעצמך?"
שגיב שאל.
"עזוב אותה.."
מלמל לעברו דימה.
"בגלל... שאני לא מתאימה לפה.. לעולם הזה... יש יותר מדי עלי... יותר מדי.."
בכיתי, והסברתי את עצמי.
"הוא לקח את עידן... יש לו אקדח... הוא רוצה לראות אותי... לבד. אחרת הוא אומר שעידן יישא בתוצאות.."
שגיב ודימה הביטו בי, משתוממים.
"מה אני אעשה עכשיו? הא? הבנאדם שאני הכי אוהבת בעולם בסכנה, ההורים שלי לא בארץ בכלל, והחיים שלי זה סיבוך אחד גדול!"
הגיע הערב.
בערך בשש צלצל הטלפון.
"אני רק מזכיר לך, בתשע וחצי, אצלי. תבואי לבד."
ברקע נשמעו צעקות של עידן.
ושקט.
טו...טו...טו...
נותק.
שגיב התקשר.
"יש חדש?"
הוא שאל.
"כן, הוא התקשר. הוא אמר שהוא מזכיר לי לבוא אליו בתשע וחצי. לבד."
עניתי לו.
"זה הכל?"
הוא שאל בספק.
"בערך, שמעתי את עידן ברקע, לא הבנתי מה הוא ניסה להגיד."
-דממה-
"בסדר, נפעל לפי התוכנית."
הוא ענה לאחר זמן ממושך של שתיקה.
"בסדר...בסדר. אבל אל תשכח אותי, אחרת זה יכול להיות מסוכן!"
עניתי לו.
"בסדר בסדר, בפעמם האלף, אל תדאגי. דימה עזר לי לחשוב על זה, הבנאדם גאון."
הוא ניסה להרגיע את הרוחות.
"מבטיח?"
שאלתי.
"מבטיח."
הוא ענה.
- טוק טוק טוק -
הדלת נפתחה.
"הגעת..."
שתקתי.
"תכנסי, תכנסי.."
החדר היה חשוך.
לא ראיתי כלום.
הוא תפס בזרוע שלי בחוזקה, הרגשתי את אני מתחילה לאבד שם את התחושה.
"די, כואב לי."
ניסיתי להזיז את היד טיפה.
"סליחה, אני פשוט לא רוצה שתברחי לי"
הוא הרפה טיפה מהאחיזה.
הוא הוביל אותי למיטה.
"תשכבי"
הוא הצביע על המיטה.
"מה?!"
צעקתי.
"מה מה? מה חשבת שיהיה פה, הא? חשבת שאני מביא אותך בשביל לדבר על הא ועל דה?"
השפלתי את ראשי.
הוא דחף אותי על המיטה.
"תתפשטי"
הוא הורה לי.
הורדתי את המעיל והסוואצ'רט.
נותרתי בג'ינס, בחולצה קצרה ובמה שמתחת.
"קר לי.."
גמגמתי.
"תשתקי ואל תדברי. עכשיו אני הבוס, עושים מה שאני אומר, מובן לך?"
הוא הסתובב סביבי על ברכיו ודיבר בטון נמוך.
הבטתי במצעים הכחולים שכיסו את המיטה.
הוא תפס בשתי ידיי בחוזקה, וקשר כל אחת מהן לצד אחר במיטה.
המיטה אמנם זוגית, אבל יש עמודים שמחוברים ל'ראש' המיטה, והיה ניתן לחבר אליהם את זה.
שכבתי שם, בלי להגיד דבר.
נשכתי את שפתי התחתונה.
הוא התחיל לקרוע לי א החולצה מלפנים.
לאט לאט.
מכיוון שהוא לא יכל להוריד אותה, כי הידיים שלי היו הרי קשורות למיטה בחזקה.
נותרתי בחזייה.
החלק התחתון לא היה חשוף.
"רזית..."
הוא מלמל, בעודו מעביר את ידו בין החזה שלי.
הוא המשיך לטייל עם היד שלו על הבטן שלי, מטה ומטה.
הוא הגיע לכפתור של הג'ינס.
הוא פתח אותו לאט.
לאחר מכן גם את הריצ'רץ'.
הוא משך את המכנס מעליי.
נותרתי קפואה.
בתחתונים ובחזייה בלבד.
הוא הלך הצידה, סידר את הבגדים שלי על הכיסא בצורה יפה, ונעלם לרגע.
הוא חזר כעבור מספר דקות, והיה עליו רק בוקסר שחור.
הוא התיישב מעליי.
"אני רוצה שתורידי אותו עם הפה שלך"
נשכתי את שפתיי עוד יותר חזק.
הוא התיישב כמעט מעל ראשי.
סובבתי את הראש שלי לצד.
"את לא מתכוונת להוריד אותו, הא?"
הוא נעמד מעליי, והוריד את הבוקסר.
הוא נותר עירום.
הוא התכופף.
הוא הכניס את השמוק שלו בין החזה שלי.
בעטתי במיטה בחוזקה ברגליי, והסתובבתי לכל הצדדים.
"אני אוהב שאת משתוללת. משחקת אותה קשה, נכון?"
הוא פתח את החזייה שלי, וזרק אותה הצידה.
לאחר מכן הוא הוריד את התחתון לאט.
הנה. את מוכנה.
הוא זרק את התחתון ליד החזייה, וירד מהמיטה.
אני אוהב שאת עצבנית.
מאוד...
את פראית, תוקפנית, ככה אני אוהב אותך.
יש לי משהו שיעזור טיפה.
הוא תפס בחזייה שלי, ונעלם מהחדר החשוך.
"כבר חוזר"
שמעתי אותו צועק לי מהעבר השני של הדירה שלו.
לאחר מספר דקות, התחלתי לשמוע צלילים רועשים.
כמו רהיטים שנופלים, ודברים כבדים שזזים.
וצעקות.
הוא עלה למעלה במהירות.
מחזיק בחזייה שלי בידיו.
"מצטער, רק הראיתי אותה לעידן שלך...
הוא פה, למטה, את יודעת.
הוא דיי השתגע כשראה אותה פה.
הוא צעק דברים כמו "אל תגע בה!" או כמו "אם תעשה לה משהו אני אהרוג אותך!!"
חחח, אבל אל תדאגי, שטויות כאלו לא תשמעי ממני."
הוא גיחך.
"אתה משוגע!"
צעקתי עליו.
"נכון, משוגע. משוגע עליך.."
הוא ענה.
הוא קפץ על המיטה וחדר לתוכי.
התחלתי לבכות.
צעקתי.
הרעשים מאיזור המרתף ששמעתי קודם, נשמעו שוב.
עידן כנראה ניסה לזוז, אבל הוא בטח היה קשור למשהו שם, אז לא יכל.
צרחתי כמו שלא צרחתי בחיים.
בעטתי וזזתי לכל הכיוונים, ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
"די.. בבקשה, בבקשה תפסיק."
הוא המשיך, וזה רק נהיה כואב יותר ויותר מרגע לרגע.
"למה אתה עושה לי את זה?"
הוא הפסיק.
הוא קם ממני, ונשכב ליידי.
הוא התחיל ללטף לי את החלק העליון של הגוף.
"כי את עזבת אותי. את עזבת אותי לטובת השמוק הזה.."
הוא ענה בטון רגוע.
"למה?! הא?!"
הוא התחיל לצעוק.
"מה יש בו שאין בי?! אני אהבתי אותך!! איך העזת בכלל לעזוב אותי?!"
הוא צעק כל מני דברים כאלו.
אני כבר לא ממש זוכרת את הכל.
"אבל.. אני לא אוהבת אותך."
לחשתי.
"אני אוהבת אותו."
הרמתי את הגב שלי, כמה שיכולתי, ולאחר מכן צנחתי עליו בחזרה.
לפתע נשמעה אזעקה מבחוץ.
הוא התעלם ממנה, כי הוא היה בטוח שזה לא קשור אליו.
"את עזבת אותי, ועכשיו תשלמי על זה! עכשיו את תשלמי על זה!"
הוא המשיך.
"בסדר.."
עניתי לו.
" רק בקשה אחת, אפשר?"
שאלתי אותו.
"בשבילך הכל.."
הוא ענה וחייך בזדוניות.
"תכסה אותי. תכסה אותי קודם כל, ורק כשאני אומרת לך תמשיך."
עניתי לו.
"מה?.. בשביל מה זה?!"
הוא שאל בתדהמה.
"זה משחק כזה, שאני בטוחה שתאהב."
בסדר...
הוא כיסה אוית עד מעל החזה.
הידיים שלי היו מחוץ לשמיכה, קשורות.
הסטתי את מבטי שמאלה.
על כוננית קטנה, היה מונח אקדח.
נשמתי לרווחה.
אם הוא לא עליו, הכל בסדר.
"אז איך משחקים במשחק הזה?"
הוא שאל.
"להסביר לך?"
"כן."
"בסדר.."
התחלתי.
"אז אני צריכה קודם כל שתרד מהמיטה."
הוא ירד מהמיטה.
"עכשיו תתרחק אל עבר הקיר שמול דלת הכניסה."
הוא התרחק אליו.
"עכשיו תסתובב אליו עם הפנים, כאילו אתה מחבק אותו.."
הוא עשה כדברי.
"בסדר... איך קוראים למשחק הזה?"
הוא שאל.
גמגמתי.
"קוראים לו.. קוראים לו.."
אמצתי את מחשבותיי.
"קוראים לו, 'בואו נתפוס את המשוגע השמן'."
עניתי.
"למה?"
הוא שאל.
"כי... כי ככה."
הדלת נפתחה בעוצמה.
לחדר פרצו המון שוטרים, אני אפילו לא זוכרת כמה עמדו שם.
בערך 10 רובים כוונו אליו.
(לא היה צורך בהרבה, בגלל המקום הסגור).
"ידיים למעלה, מיד."
צעק עליו איזה שוטר.
שני שוטרים אחרים התקרבו אליו ותפסו בו, בצורה שנראתה ממש כואבת.
"יש לך את הזכות לקרוא לעורך דין, ולשמור על שתיקה".
אמר אחד מהם.
"שיקרת לי... בוגדת.."
הוא סינן לעברי.
שכבתי במיטה, מתקשה לעכל את מה שעברתי.
שכבתי במיטה שלו, ובכיתי.
שגיב ודימה נכנסו במהירות אל תוך הדירה הקטנה.
הם חיבקו אותי.
"שמיכה?.."
שאל דימה.
"כן, לא הייתי נותנת לכם לראות אותי ערומה".
הם צחקקו.
כמה שוטרים ניתקו אותי מהאזיקים שקשרו אוית למיטה, עם מפתח מאסטר.
מערב לקיר אחר הגיחו שני שוטרים, כשביניהם עומד עידן.
הם תמכו בו ועזרו לו, כיוון שהוא היה חבול ופצוע.
הבטתי בו.
התחלתי לבכות.
הוא רץ לעברי, נשכב עלי וחיבק אותי.
"עידן... עידן..."
גמגמתי.
"מה? מה יפה שלי?"
הוא שאל.
"תרד... כואב לי... מאוד..."
עניתי לו.
כאב לי, גם מהמכות שחטפתי 'על הדרך' מהבנאדם ההוא,
וגם ממה שחתכתי את עצמי.
הוא קם,
נשכב לידי,
וחיבק אותי חזק.
אני אוהב אותך, ובחיים לא אעזוב אותך.
וזהו בערך... זה מה שקרה, פחות או יותר.
למי מיכם שישאל את עצמו אם זה באמת קרה, אז כן. זה אמיתי.
ואני בכוונה לא אומרת את השם של אותו אחד שאנס אותי.
ועידן, שגיב ודימה יודעים שאני מפרסמת את זה פה.
והם לגמרי איתי בכל הקטע הזה.
ההורים? הגישו כתב אישום כמובן.
המשפט? אין לי מושג. אני גם לא אתעסק בזה הרבה,
חוץ מלבוא אליו כמובן.
אני נפגשת עם פסיכולוג, וזה עוזר לי מאוד.
וכרגע?
כרגע אני ממשיכה את החיים שלי כרגיל.
וזהו, בערך.
עכשיו אני רק שמחה שפרקתי את זה. והוקל לי.
עידן, אני אוהבת אותך.
אתה בכלל לא מבין כמה.
ושגיב ודימה - תודה, אני אוהבת אתכם המון...
ובכלל, תודה לכל מי שעזר לי ועוזר לי גם עכשיו.
ושיהיה לכולם סוף שבוע מקסים.
לסיפורים (אנא ציינו ניק):
[email protected]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
