mybody

זהירות - טריגר!!!

ש' נאנסה באכזריות כשהיתה בת 19. כשפנתה לעזרתו של הקב"ן הצבאי, הוא הציע להמשיך מאיפה שהאנס הפסיק. שנים רבות לקח לה להתגבר גם עליו, לחדש את האמון בבני אדם ולטפל בעצמה.

קוראים לי ש' ואני בת 29. עברתי אונס לפני עשר שנים ולא התלוננתי במשטרה. מעט מאוד אנשים יודעים על זה - בן זוגי היום שגם אז הכיר אותי, ומעט חברות... הסיפור שלי הוא כזה:

זה קרה ביום שבת בערב. בשעה עשר בלילה הלכתי לראות חברה. לבשתי טרנינג לבן, גופיה סגולה, נעלי ספורט, שום דבר שיכול להיראות פרובוקטיבי. בדרכי חזרה הביתה ממנה, כשאני הולכת לי בסבבה הביתה (לא היה אז טלפון נייד), מישהו צץ משום מקום. הוא חנק אותי חזק וגרר אותי אל פחי האשפה מאחורי בניין, כשהוא חונק ומחזיק סכין על גרוני וגורר אותי. נתקעתי בשער חשמלי שהיה בגובה המותן שלי. נאבקתי להשתחרר ולא הצלחתי. קיבלתי מכה חזקה במותן, דבר שכבר לקח ממני הרבה כוחות על ההתחלה. הבחור הצליח לגרור אותי אל מאחורי פחי האשפה, העמיד אותי ואחז בי חזק בצמוד לקיר. הוא התחיל לנשק אותי בכל הגוף. התנגדתי, ניסיתי לשרוט אותו בפנים, אפילו ירקתי עליו - לפחות בהתחלה. אבל זאת הייתה טעות, כי הוא אהב את הקטע שמתנגדים לו והוא היה חזק ממני בהרבה, ככל שהתנגדתי - ככה הוא היה חזק יותר. באיזשהו שלב הוא נתן לי בעיטה חזקה בבטן והתקפלתי. התחלתי להקיא אבל הוא המשיך להחזיק אותי מקופלת באכזריות, זה לא עניין אותו. הוא המשיך בשלו ובעט בי. כשהייתי על הרצפה הוא דחף אותי לכיוון חדר פחי האשפה. התחלתי להרגיש את הגלים שהציפו אותי בתוך הגןף, הרגשתי איך אני מתחילה להתרוקן מעצמי... הוא הסתער עליי כמו חיה רעבה, והופ... הדמעה החלה לרדת לה... הידיים שלי התחילו לרעוד, הרגשתי שאין לי אוויר לנשום. הריח שלו היה מגעיל ודוחה והוא המשיך ללקק לי את כל הגוף, להפשיט אותי להכאיב לי.

הוא חדר אליי... דם התחיל לרדת... כן, זו היתה הפעם הראשונה שלי, שמרתי על עצמי כל כך, הייתי כזאת חתיכה ויפה אבל אפחד לא הצליח לקחת ממני את זה בלי שאסכים, שמרתי את זה לרגע מיוחד, לרגע שזה יהיה מאהבה, והוא הצליח... דם, דם זורם כמו  נהר... מאיפה לעזאזל? אני שואלת את עצמי... בתוך תוכי שואלת למה זה לא נרגע? מתחילה להזיל עוד דמעה, התחלתי לבכות... בעצם בכיתי כל הזמן מבלי שהוא יידע, חשבתי שאני באיזה חלום, חלום רע, סיוט. אני מנסה לנקות את הדם, מנסה לראות מאיפה זה מוביל, מעבירה את ידיי על גופי ומגיעה לאיזור התחתון שבי... זה מגיע משם. "שיט, מה הבן זונה הזה עושה לי"... למה... פחדתי, לא ידעתי מה קורה לי, מה יהיה איתי, מה קורה לגוף שלי... אמרתי לו שיפסיק, התחננתי. ככל שביקשתי יותר הוא הכאיב לי יותר. הוא שם לי אזיקים על הידיים כשראה שאני מתנגדת, וזה כאב לי נורא. עד היום, כשאני נזכרת בפגיעה עצמה, הכאב ביד לא עוזב אותי. הוא עישן לי בפרצוף וכיבה עליי את הסיגריות על הגוף כשראה שאני בוכה או כשביקשתי שיפסיק... כאב לי כל כך. הבנתי שמאותו הרגע אני צריכה לסתום כי הוא יכאיב לי יותר... אבל מאותו הרגע קלטתי שלא אכפת לי מכלום, אין לי תחושה, הפחד שנמצא בי מרוקן אותי נפשית, הפחד משתלט על כל הכוחות שבי... ואני שואלת את עצמי למה......???? זיעתו נמרחת עליי, על גופי הטהור, גופי שלעולם לא יצליח להתנקות מהגועל, ואני שוכבת ולא מעניין אותי כלום... לא מעניין אותי מה הוא עושה, מה קורה סביבי, לא מביטה למה שהוא עושה וכבר לא מתלוננת בפניו על הכאב, כי בעצם אין לי תחושה לכלום...

ובעצם מה אני מתלוננת, בכלל הרי כל זה אני, אני אשמה, לא הצלחתי להתנגד, אני טיפשה... כן... כן, טיפשה. כשהוא נגע בי אני שתקתי, כשהוא ליטף אותי  שתקתי, כשהוא שכב עליי שתקתי - איך לא הגבתי?? למה קפאתי?? למה לא המשכתי להלחם, למה????? והוא... הוא ממשיך לגעת. בועט בי, מרביץ עם ידיו הגדולות והמטונפות. וכשאני מנסה להתנגד בכוחותיי האחרונים הוא אומר לי "ככל שתתנגדי ככה יכאב יותר...". וזה באמת כואבב, כואבב מאוד, הידיים שלו כל כך חזקות ומאיימות והגוף שלו כבד עליי. הוא שולף שוב סיגריה ומדליק אותה. אני מתחננת "די, עזוב אותי, זו פעם ראשונה שלי, תרחם עליי... " בתמורה אני זוכה לקבל כוויה בגוף מהסיגריות  ו"עוד פעם אני אשמע אותך ותזהרי שלא ארצח אותך", הוא שולף שוב את הסכין המאיימת, הסכין שמצליחה להפחיד אותי... ומטייל לי איתה על הגוף, דוקר אותי, על הגוף, וזה כואב, כואב, מתי זה יסתיים ???? אני זוכרת שאיבדתי לסירוגין את הכרה והוא העיר אותי על ידי כיבוי סיגריות והסכין הכואבת. הוא דפק לי את הראש על הרצפה, כל הגוף כאב לי, ועכשיו כשאני רושמת את זה הכל מתמוטט לי בגוף בפנים...

אחרי שהוא סיים את הכל הוא מדליק שוב סיגריה, יושב בפינה וצוחק וצוחק... כמה שהוא צחק... עד היום אני לא מצליחה להבין על מה הוא צחק... ואני מנסה לקום בכוחותי האחרונים, ללבוש את הטרנינג שכל כך אהבתי... הטרנינג הלבן שלי... שהוא כבר לא לבן... אני לובשת אותו באיטיות, כאילו שהכל ימשיך לחכות לי, אולי העולם מחכה לי, כאילו שהזמן נעצר ולא ידוע לי, מה בעצם עכשיו, לילה? יום? שישי? שבת? מה קורה לי??? לא מודעת לכלום... והוא ממשיך לצחוק "אל תגידי שלא נהנית, את טובה, שווה דפיקה, כוסית אמיתית, איך אני אוהב שאני עושה למישהי פעם ראשונה... אולי נפגש עוד כמה שנים, נמשיך מאיפה שהפסקנו"... ואני... אני עם נעל אחת ביד, מנסה להבין/לקלוט מה קרה לי. ולמרות שידיו כבר לא עליי, למרות הכל אין בי תחושה. בשארית הכוחות האחרונים שלי קמתי וברחתי מהר, מהר הביתה...

לקח לי זמן לקלוט את זה, הגוף שלי היה גוש של פחד וכאב. אני נעמדת ליד הדלת בבית לאחר ריצה מטורפת, שאני לא יודעת מאיפה היו לי הכוחות אליה, מביטה למעלה, פוקחת ת'עיניים, משהו מבצבץ לו. מנערת את הראש שלי וקולטת תחושה שלא... לא תעזוב אותי, זה... הזיעה, הריח, הסכין, הכאב הכל כך מוחשי אצלי, והלב שלי פועם בחוזק רב כמו מטורפת. אני נכנסת הביתה, אף אחד לא נמצא, מגיעה לאמבטיה ובוככה... בוכהה... בוכהה... מקיאה את הנשמה... וכלום לא עוזר... שוטפת את עצמי במים רותחים שאפילו הם לא כואבים, מהכאב הנוראי שעברתי ושואלת את עצמי מה קרה לי? מה הוא עשה לי? למה?????? איך אני אתגבר על דבר כזה??? הבטחתי לעצמי שמפה זה לא ייצא לשום מקום, זה כאילו פצע שיש לשים עליו פלסטר ולשכוח מהכל (בדיעבד זו הייתה החלטה גרועה לחשוב ככה)... ואז אני נזכרת איך הוא מתעסק לי בגוף, הוא חודר אליי, אונס אותי באכזריות כזו, הוא מכבה עליי סיגריה כל פעם שאני שוקעת/ נרדמת למקום אחר, הוא צוחק עליי? מה מצחיק?? אין לי כוח בגוף... ואני מתכווצת, מתכווצת וזה כואב... והצחוק שלו ממשיך להתגלגל, מנסה לחזור למציאות. אין לי כוח למלחמה הזו...

עשר שנים שתקתי ולא טיפלתי בעצמי. ניסיתי טיפול פסיכולוגי בצבא, אבל נפלתי על קב"ן  חולה נפש שאמר לי "הסיפור שלך מרגש אותי, לדעתי אחת כוסית כמוך יכולה רק ליהנות. אני יכול להציע לך כדורים, או  שיש לי עוד אופציה - אולי נעשה חוויה מתקנת, תראי לי איפה הוא נגע בך וננסה להפוך את זה למשהו מעניין יותר?" ואני... אני נשארתי בהלם, לא הבנתי לרגע מה הוא אומר לי... קלטתי שיש לי עסק עם עוד דפוק, אז אמרתי לו "תקשיב לי יא בן זונה, הפכתי לו ת'ניירות מהשולחן, המציאות לא תשתנה אם אתה חי בבועה, מי אני שאפוצץ לך אותה, אתה פשוט בן זונה!". אני זוכרת  שהרהרתי עם עצמי כמה רגעים, ושתקתי. הבנתי שכל מה אגיד לא יועיל, אבל לפני שיצאתי אמרתי לו "אתה יכול להאמין או לא, אבל המציאות לא תשתנה בגלל שהחלטת שזה לא בא לך טוב. בגלל אנשים דפוקים כמוך קורים דברים כאלה... ". הוא תפס לי את היד לפני שיצאתי ואמר לי: "אם השיחה הזאת תצא מכאן... אני אדאג שיאשפזו אותך..." ואני – כן, האמנתי לבן זונה הזה...

מאז פחדתי לסמוך על אנשים. לא טיפלתי בעצמי, עד שלפני כמעט שנה החלטתי לטפל בעצמי - העליתי הרבה במשקל, בעצם ההרס העצמי שלי התבטא בהפרעות אכילה כל השנים האלו, שנים שהייתי צמה, שנים שהייתי אוכלת ומקיאה... לפני שלוש שנים ילדתי והעליתי הרבה במשקל מכיוון שלא הקאתי ולא פגעתי בעצמי בתקופת ההיריון. העליתי מלא במשקל ולא הצלחתי להוריד את זה. בשנה האחרונה החלטתי עם עצמי, שזה הזמן שלי לטפל בעצמי... ואני רוצה לחזור להיות כמו שהייתי. התחלתי ללכת לתזונאי טבעי "נאטורופט", התחלתי ניקוי רעלים של הגוף, אבל... ופה האבל...

השבוע פגשתי את הבחור שאנס אותי באופן אקראי ברחוב. כמו שאמרתי, לא הכרתי אותו לפני זה, שנים שלא זכרתי אותו, ופתאום הכל חזר לי בחזרה. התמוטטתי, נפשית גופנית, חזרתי לימים של סיוטים, פלאשים, הקאות, חוסר רצון לאכול, לחיות... התזונאי שלי שמר עליי כל התקופה הזו, בחור מדהים שבזכותו אני חיה היום. הוא גרם לי לרצות להמשיך לחיות, טיפל בי, לא איבד בי לרגע תקווה. עם כל הקשיים שאני עוברת, הוא הצליח לגרום לי להגיע לטיפול פסיכולוגי... שמאז הקב"ן לא הסכמתי לסמוך על אפחד. והיום אני בטיפול כבר כמעט חצי שנה... ואני מודה לו על כך. היום אני מצליחה  להתעלות מעט מאיפה שנפלתי. הדרך שלי ארוכה, ארוכה וקשה מאוד, אבל בעזרת אנשים טובים שאני פוגשת בדרך להחלמה הזאת שאני עוברת, ועל מעט מאוד אני מצליחה גם לסמוך, אני מאמינה שאמצא את הדרך להתמודד עם כל הקשיים. מצאתי גם חבר קרוב שעוזר לי להתעלות בימים קשים, חבר שההכרות איתו התחילה מכוונה שלו לעזור מבלי שהכיר אותי אישית, ומבחינתי עברה לשלב שבו אני סומכת רק על עצמי ומנסה לקום באמצעות הכוחות שהוא מעביר לי. היום  אני מצליחה להתרומם למעלה גם בימים הכי קשים שלי, הרבה מכל זה אפשר להגיד שבעיקר בזכותו של הפסיכולוג, אני רואה אור בקצה המנהרה. הוא תומך, מבין, אכפתי, בחור מיוחד, מלמד אותי להסתכל על הדברים בצורה שונה, לדעת לקבל את עצמי מחדש ולצמוח מכאן לדרך חדשה. הוא מלמד אותי לראות שיש גם אנשים טובים... שלא כולם חרא... והיום... אני מקווה ללמוד להסתכל אחורה וללמוד לחיות לצד זה, לצד הפגיעה, לא סביב הפגיעה כל היום. אני מבינה שיש דברים יפים בחיים, שאני רוצה ללמוד לאהוב אותם ולרצות אותם גם כי זה מגיע לי. היום זה הזמן שלי לדרוש את כל מה שמגיע לי בחזרה וזה האושר..............!!!!!!!! שאבד לי. אני רוצה להגיד שגם אם הדרך רצופה בכשלונות וכאבים והרבה נפילות בדרך, אני בטוחה שאנצח במלחמה היומיומית הזאת, ומהיום אני מכריזה על מלחמה מחודשת, על כל הפגיעות שיצרתי בעצמי. ועד שלא אחלים לא אפסיק להלחם. תודה לכל מי שקרא את זה...

בעקבות שאלותיו של שחר, התפתח פה דיון לא רע בסוגיות הנורמות החברתיות וחופש הרצון והפעולה על פיו - דיון שהוביל לכתיבת סוג של אג'נדה באדיבות רם. לא כולם יסכימו איתו, כולל ענבר - שגם ענתה לו. כמובן שהעמדה הזאת אינה מחייבת אף אחת ואף אחד, אבל אני מצדדת בכל מילה שכתב, וחשוב היה לי שהדברים יקבלו במה ראויה. לא הייתי יכולה לכתוב את זה טוב יותר ממנו. להלן הדברים, בעריכה ותמצות הכרחיים (הגדלות טקסט - שלי):

אלכס חשב שהחבר שלו שקיבל מציצה יצא גבר-גבר. אחרי כמה שנים הפך אלכס לידיד של הבחורה שהיתה שם, והבין שמהצד שלה מדובר בסיפור לגמרי אחר.  

אני לא עברתי הטרדה מינית ראויה לציון. אולי בגלל שאני גבר, וב-24 שנותי זכור לי משפט אחד שהטון שלו לא מצא חן בעיני באותו רגע, אבל ידעתי שלא נשקפת לי סכנה וזה עבר. ואולי זה גם שונה בגלל התפיסה שלי את מה שאני מוכן לקבל ומה לא. אבל את המייל הזה אני כותב בתור הכאה על חטא. על סיפור שמישהו, שהיה חבר טוב שלי (להלן: ש', אות בדויה, קיצור של שמוק), סיפר לי, ואני - במקום לבעוט לו בביצים ולגרום לו לא לחשוב על מין יותר בחיים, חייכתי ואפילו הרגשתי שהוא יצא די גבר-גבר. והוא עשה את זה למישהי שאחרי זה נהייתה חברה קרובה שלי (להלן, ק', גם אות בדויה).

את ש' אני מכיר מהיסודי, ועברנו ביחד הרבה עד הצבא. יום אחד, בצבא, כשדיברנו, כמו הרבה בני 18, על מין, הוא סיפר לי שהוא קיבל מציצה. נורא הלהיב אותי לשמוע ממי ואיך ולמה, במיוחד שידעתי שלא הייתה לו חברה מעולם.

אז הוא סיפר לי.

עשינו מסיבת גיוס משותפת בבית של חבר, שגם הוא התגייס איתנו. באותה מסיבה, כמו בכל מסיבה של בני 18, היה הרבה אלכוהול, כי זה 'מגניב' להשתכר, ואנחנו הרי כאלה 'מגניבים'. בקיצור, הוא סיפר לי שבאותו ערב הוא הציע לק' לגשת איתו לשירותים, להתמזמז איתו. כשדיברתי איתה על זה, הסתבר שזאת בערך הנקודה האחרונה שיש ביניהם הסכמה על אירועי הערב ההוא.

על פי גרסתו של ש', שניהם היו שיכורים, והיא הסכימה. הם הלכו לאחד מחדרי השירותים בבית, ושם הוא אמר לה שהיא תרד לו והוא ירד לה. והיא ירדה לו. לטענתו המתרברבת, היא מצצה גרוע וממש לא עשתה לו כלום, אז הוא ביקש ממנה להביא לו ביד. אני חושב שהוא ציין שהוא גם אונן לה תוך כדי. בשלב מסויים הוא התייאש ולקח פיקוד על האיבר שלו. כשהוא התקרב לגמור, היא אמרה לו שלא יגמור לה על הפנים, והוא אמר בסדר, אבל אז הוא אמר לה 'תסתובבי רגע', וגמר לה על הפנים.

הוא סיפר את זה בכזאת גאווה, איך דפקתי את המגעילה הקטנה, איך עשיתי לה את זה ואני כזה גבר-גבר. והיא כזאת מושפלת ומכוערת, ומי יגע בה בכלל. ואני הסכמתי איתו. כן, באמת איך נגעת בה וזה, ואיכס ופה ושם. ולא נראה לי כלום לא בסדר. היא הרי הסכימה, היא רצתה את זה, והיא הייתה מטומטמת והאמינה לו, בעיה שלה.

ואז דיברתי איתה, כמה זמן אחר כך. סיפרתי לה שהוא סיפר לי את הסיפור, ושאלתי אותה למה היא הסכימה. תגובתה המדוייקת (ואני רואה את הפרצוף שלה כשהיא אומרת את זה, מין גועל מעורב בשנאה, בעצבות ובהשפלה) - 'הוא אמר שהסכמתי? בן זונה!'. אז הבנתי מה הוא עשה. וכן, באותה תקופה, אחרי שפרצופו האמיתי התגלה לי בעוד כמה תחומים, הבנתי שהייתי מטומטם שהאמנתי לו. שכנראה שום דבר לא נעשה בהסכמה, מקסימום הכניסה לשירותים. מעבר לזה, זה אונס. משהו שהיא לא רצתה שנכפה עליה. או שהיה ניצול של מצבהּ (שיכורה, ופה אין ספק, הייתי שם) לשם ביצוע מעשה סדום, לא יותר טוב.

ניסיתי לשכנע אותה להתלונן. היא לא רצתה. רצתה לשכוח מכל העניין. והאבסורד הוא שחברה שלה התחילה לצאת עם השמוק, והיא לא רצתה שזה יגיע אליה, כי היא לא רצתה לפגוע בה, כי החברה מאוד אוהבת את הבחור. הם עדיין ביחד. חמש וחצי שנים.

למזלה, נראה שלק' אין פגיעות נפשיות קשות מהאירוע. היא שכחה. היא לא מתייחסת לזה. היא לא חושבת שזה באשמתה. היא נשואה היום באושר לבח"לה. היא לא פיתחה אף אחד מהסימפטומים ה'ידועים' של נפגעות תקיפה מינית. היא התגברה על הרבה דברים, וגם על זה. היא חזקה, ואני יודע את זה. היא לא תתן לדבר כזה לשבור אותה ולהגשים את החלומות שלה. אבל לדבר איתה על זה שוב אני לא אדבר, אני מכבד את רצונה. לשכוח. אני בספק אם זה יקרה.

זהו, לא שזה מנקה לי את המצפון על ההתנהגות האידיוטית שלי, אבל המממ. הייתי צריך להוציא את זה איכשהו.

ולנימה אחרת - אני לא מצליח להוציא מהראש את המחשבה שלגברים אין מה לעשות בחיים חוץ מלגעת לילדות ולנערות בגוף, או לשבת באוטו ולאונן. אני גבר. יש לי חברים גברים. אף אחד מהם לא עשה, לא עושה ולא יעשה דברים כאלה. האם אנחנו הסוטים?! מה שכן, אני משתדל להיות יותר מודע למה שאני אומר.  שאני לא אגרום למישהי להרגיש את מה שהבנות פה מרגישות. אפילו לא בטעות.

לסיפורים (ניק בבקשה):

[email protected]

שמש: מצטערת שאני ממשיכה… אבל יש משהו כל כך משחרר בלהוציא את זה החוצה שאני לא יכולה להירגע מזה. אז אני ממשיכה עם האירועים מתוך חיי שלי.

סיפור 6:

במהלך הקורס הצבאי שעשיתי בבה"ד 6, חברה שלי ואני רצינו ללכת לשירותים. זה היה בסביבות תשע בערב, באמצע בסיס צבאי. חברתי ואני סיימנו את הפיפי והיינו בדרך חזרה למגורים. מדובר בכברת דרך קצרה ביותר, שומדבר מיוחד. בעוד אנו יוצאות מהשירותים, הופיעה לפנינו לפתע קבוצה של ששה חיילים. הם באו מולנו וחסמו את השביל. "יש לכן סיגריה?" שאל אחד מהם... שתינו קלטנו מיד שהמכנסיים שלו ושל החבר שלו פתוחים, האיבר מין בחוץ והם אוחזים  בו... ארבעת האחרים גיחכו וצחקקו במקביל.

חברתי נבהלה עד מוות, ראו על הפנים שלה שהיא מפוחדת בצורה קיצונית. גם אני פחדתי אבל השתדלתי לשמור על קור רוח... עניתי להם שאין לנו סיגריה... הם המשיכו לסגור עלינו ואחד הבחורים, זה עם הזין ביד שנראה כאילו שהוא מנהיג אותם שאל... "אז יש  לכן אסימון?" בשלב הזה כבר לא יכולנו להמשיך ללכת כי הם ממש חסמו את כל השביל... אז אמרתי בשיא הרוגע שיכולתי לגייס, תוך התעלמות מוחלטת ממה שהוא וחבר שלו עושים תוך כדי, ש"כן, יש לי אסימון ,אבל ממש כאן במגורים, בוא נלך להביא...". התחלתי לעשות צעדים בכיוון המגורים, והם איכשהו איפשרו לי את זה ופשוט השתרכו אחרינו... החברה שלי הייתה דוממת לגמרי.

הגענו למגורים של הבנות, הם לא נכנסו כי אסור להם... חברתי ואני נכנסנו וסיפרנו לבנות שם מה קרה... כולן היו בהלם... הוצאתי את הראש מאולם המגורים וצעקתי להם ש"לא מצאתי אסימון, מצטערת"... הם עמדו שם כמה שניות ואחר כך הלכו.זה סיפור מוזר, אני יודעת - אבל כל מילה אמת.

סיפור 7:

מיד בסיום הקורס בבה"ד 6 נשלחתי להצבה בפיקוד צפון. בצו הסיפוח כתבו לי בטעות אוגדה מסוימת במקום מסויים. יצאתי משם, חסרת ביטחון ומפוחדת ונסעתי לאותו מקום. החיילים בצומת הספציפית ההיא טענו שזו לא האוגדה הנכונה ואני צריכה לנסוע למקום אחר, אז תפסתי טרמפ עם עוד כמה חיילים... ומצאתי את עצמי בשעות אחר הצהריים בצומת קדרים בצפון.

הייתי מאוד חסרת ביטחון, עם מדים לא נוחים וחצאית ענקית. בצומת קדרים שאלתי כמה חיילים והם אמרו לי שוב שאני לא במקום הנכון ושעליי לחזור מהיכן שבאתי ,לצומת הראשונה. מיואשת ומבוהלת למדי חיכיתי עמם לטרמפ. הגיעו שתי מכוניות וראיתי שהחיילים מתחלקים פחות או יותר בין שתיהן... מעולם לא לקחתי טרמפים לפני זה, אז ניגשתי למכונית הראשונה ונכנסתי, ופתאום קלטתי שכל החיילים האחרים עלו על האוטו השני ואני לבד ברכב הזה.

הבחור שנהג התחיל לשאול אותי כל מיני שאלות, אם יש לי חבר, כמה זמן אני בצבא... הייתי עם חצאית וכל הזמן ניסיתי לכסות את ברכיי השמנות... הוא הסתכל עליי ואמר: "את נורא יפה, למה את מכסה את הרגליים? תורידי את התיק", והושיט יד והוריד לי את התיק מהרגליים והכניס לי את היד קצת מתחת לחצאית.

זה היה נורא, הייתי כל כך מפוחדת... הייתי לבד איתו באוטו במקום שלא הכרתי. למרות הפחד המצמית ניסיתי לשמור על קור רוח, התחלתי לספר לו שיש לי שני אחים במשמר הגבול ושאבא שלי שוטר... הוא אמר לי "את ממציאה את זה כי את מפחדת, נכון?" הוא צחק עלי... אמרתי לו שלא, שזאת האמת. הוא המשיך לשלוח ידיים לרגליים שלי ואני כבר חשבתי לקפוץ מהרכב... כשהגענו לצומת, הוא עצר לי ואני ירדתי משם בהרגשה שאלוהים איתי.

סיפור 8:

הייתי עם חברה שלי בחיפה. טיילנו. באוטובוס בדרך חזרה, בשעות הערב -  עלה אדם ברמת דוד, והתיישב מאחורינו. בשלב מסויים הבחנתי בתנועות משונות מהכיוון שלו. הצצתי אחורה וגיליתי בתדהמה שהוא מאונן במרץ ,ככה באמצע האוטובוס המוחשך.

אני לא יודעת... אבל משהו שיתק אותי לגמרי. במקום להביך אותו ולהסתובב ולצעוק, פשוט חטפתי שיתוק. במגדל העמק הוא ירד מהאוטובוס. הוא היה איש קבע עם מדים של חיל האוויר. הוא ירד מהר מאוד... ממש בסערה... אחרי שירד, חברה שלי הסתכלה עלי ואמרה "את ראית מה שאני ראיתי???" אמרתי לה שכן... כל כך נגעלנו, אבל אז גיליתי שבעצם לא רק אני ראיתי ושתקתי, אלא גם היא. אני עד היום לא יודעת למה.

סיפור 9:

אני נזכרת בכיתה ז'. היה ילד מהשיכבה של כיתה ח', שוב ילד שהאינטואיציות שלי הזהירו אותי להתרחק ממנו. מבט מוזר, משונה, סוטה. יום אחד הייתי עם חברותי במסדרון בית הספר, ופתאום הרגשתי צביטה/ליטוף בישבן. הסתובבתי וזה היה הוא. התרחקתי ממנו בבהלה, משהו במבט שלו היה כל כך חולני... פתאום הוא שוב היה מאחורי ושוב הצביטה והמגע. זה קרה שלוש או ארבע פעמים, עד שפשוט ברחתי משם.

סיפור 10:

הייתי באוטובוס בדרך לבית הספר, כיתה ח'. ישבתי בסוף האוטובוס, לידי התיישב בחור בערך בתחילת שנות העשרים. פתאום הרגשתי את היד שלו מתחת לירך שלי. זזתי באי נוחות בצפיפות האוטובוס, הוא הפסיק. אחר כך החל שוב, למשש , ללטף. קמתי והלכתי משם. סיפור 11:

נסיעה באוטובוס, אני בת 22 בערך. יש מלא מקום, אבל עולה בחור ומתיישב דווקא לידי. הוא פותח את הרגליים. בהתחלה רק קצת, אחר כך עוד ועוד ועוד... אני צמודה כולי לדופן האוטובוס, והוא - כבכול מבלי משים, מועך אותי בעזרת רגלו, נשען עלי עם כל הכובד שלו. שוב השיתוק הזה... עד שהתעשתתי ואמרתי לו בקול רם "אתה מוכן בבקשה לסגור את הרגליים?" הוא עשה כאילו בכלל לא שם לב... סגר את הרגליים והמשיך לקרוא עיתון.

סיפור 12:

ושוב במשמר האזרחי... עשרות אירועים קטנים של חדירה לפרטיות, של פלישה. אני עומדת ליד שולחן, לפתע השוטר שיושב שם מכניס את ידו אל בין רגלי... הייתה לי תחבושת כי הייתי במחזור. הוא תופס את התחבושת דרך החצאית, דוחף את האצבעות שלו מעבר לה. אני קופצת, מזועזעת!! "מה אתה עושה???" הוא מחייך "מה קרה? לא נעים לך??" אני אומרת "לא". הוא עוד מעט בן 30, אני נערת תיכון שעושה שירות קהילתי.

לסיפורים (ניק פליז):

[email protected]

מ' העלתה סיפור על חברתה בת ה-12, ש', שעברה נסיון אונס במהלך טרמפ שלקחה עם חייל.

הסיפור הזה הוא לא שלי. הוא של ילדה הקטנה ממני בשנתיים (היא בת 12), ולמען הסיפור אקרא לה ש'. הילדה הזו, ש', קרובה אלי בכל מיני דרכים (לא משפחתיות) - לא אספר איך - ועל הסיפור שלה אני יודעת הרבה פרטים.

זה התרחש בתחילת מאי, בישוב קטן בצפון. אמא של ש' עבדה בעיר. ש' רצתה לבוא אליה אך לא היה לה איך. אמא שלה אמרה לה שתתפוס אוטובוס או טרמפ ותבוא אליה לעיר. ש' ירדה בערך בשעה ארבע, וחיכתה לאוטובוס שיבוא. לאחר שעמדה כמה זמן, עצר לידה נהג אחד, לבוש במדי צבא ושאל את ש' אם היא צריכה טרמפ לאותה עיר. כמובן, שש' קפצה על המציאה - הוא בא יותר מוקדם מהאוטובוס וגם היה חייל, מה הוא כבר יכול לעשות? נראה נחמד.

הם נסעו, לאותו כיוון. בדרך החייל אמר לש' שהוא פונה רגע למפעל תעשייה להשתין שם והם ימשיכו בדרך. שם, במפעל תעשייה, מקום שומם, אחר הצהריים, הוא נעל את האוטו וניסה לאנוס אותה. היא ניסתה להתקשר לאמא שלה ולספר לה מה קורה, אך הוא זרק לה את הפלאפון. הוא ניסה להשכיב אותה באוטו, קרע לה את החולצה וניסה. רק ניסה. היא, ש', הרביצה ככל שיכלה, וברחה מהאוטו. החייל לא התעקש, הוא פשוט הסתובב עם האוטו וברח.

עוברי אורח שהיו במקום ראו את ש' בוכה ושאלו מה קרה. היא לא סיפרה. רק ביקשה לצלצל לאמא שלה. היא הלכה לבית חולים לבדיקות, ואז גם למשטרה לחקירות. לפי מה שידוע לי לא מצאו אותו. ברח.

לפי דעתי, החייל לא היה נחוש בדעתו לאנוס אותה. אולי זה סתם רעיון שצץ לו והוא אמר "אם יצליח יצליח, אם לא אז לא". כי אם הוא היה באמת נחוש בדעתו לאנוס אותה הוא יכול היה גם לתת לה מכה חזקה בראש עם הנשק שלו ולשתק אותה.

אבל אני רוצה לומר: למה?!?! למה???.

למה ילדה בת 12 צריכה לעבור את זה? זה כתם לכל החיים. אונס, בית חולים, בדיקות באיבר המין, חקירות במשטרה.

למה?!

לסיפורים (ניק בבקשה):

[email protected]

כך כתבה איילת: אני מרגישה שאני צריכה להתנצל על שאני מכניסה את עצמי לאותה קטגוריה של "מוטרדות מינית", כשבעצם לא קרה לי שום דבר משמעותי וטראומטי. ובכל זאת אני ארשה לעצמי לשתף אנשים בכמה דברים קטנים שקרו לי, אמנם די מזמן אבל בכל זאת.

***

כשהייתי בת 14 [היום אני בת 17] נסעתי ברכבת מחיפה לבנימינה.

עמדתי ליד הדלת וחיכיתי שהרכבת תעצור ואני אוכל לרדת, ופתאום אני רואה חייל מצביע עליי ואומר לחבר שלו "אותה היית מזיין?"

היום אני כבר אחרת, יותר בוגרת ויודעת איך לענות לבנים.

סביר להניח שאם זה היה קורה לי היום הייתי עונה ב"היית מת" או "שתוק הומו".

אבל הייתי קטנה, וברחתי ממש מהר ובכיתי כמו ילדה בת חמש.

זה נשמע מטומטם אבל שנים אחרי זה שנאתי חיילים, בעיקר כי פחדתי מהם.

לקח לי כמה שנים עד שהיו לי ידידים חיילים, שלא לדבר על לשכב עם חייל...

התגברתי והתבגרתי, זה היה צריך לקרות מתישהו.

***

יותר מאוחר, כשהייתי בת 15, התחיל איתי מישהו שקטן ממני בשנה [אין לזה שום קשר למקרה הקודם].

בתור ילד בן 14 הוא נראה לי מאוד מנוסה מינית, אבל זה בטח רק  בגלל שהייתי תמימה באותו זמן.

היינו מדברים קצת מידי פעם, אבל לא רציתי שום קשר מעבר לידידות איתו, והוא ידע את זה.

יום אחד נסעתי לחברה שלי אחרי בצפר בהסעות [כן, יש לנו הסעות הביתה מבצפר, זה בצפר אזורי ולומדים בו אנשים מכל מיני מקומות].

הוא היה באותה הסעה.

ישבתי לידה והוא ישב "לידי" מהעבר השני של המעבר באוטובוס.

הוא ליטף לי את היד ואני לא אמרתי כלום, מידי פעם הזזתי את היד והוא המשיך, אבל לא נתתי לזה יחס מיוחד והמשכתי בשיחה שלי איתה, הנחתי שזאת סתם דרך בשבילו להשיג תשומת לב ולא רציתי לתת לו את התענוג.

כשקמתי לרדת מהאוטובוס הוא שאל "מה, לא תתני לי נשיקה?"

התכופפתי לתת לו נשיקה על הלחי והוא הזיז אותי ודחף את הלשון שלו לפה שלי, הייתי המומה מידי מכדי להגיב ופשוט ירדתי.

הייתי בשוק כל אותו יום, במיוחד בערב, כשהוא העז לשאול איך הוא מנשק.

רציתי לגרום לו להבין שזה לא בסדר מבחינתי, ולא כל כך ידעתי איך, אז בטפשות החלטתי  לוותר לו.

יום אחרי זה סיפרתי את זה לידיד שלי, מישהו שהיה דואג לי פעם מאוד, הוא לא הרשה לי להעביר את זה סתם ככה כאילו זה בסדר [זה לא כל כך קשור אבל הוא לא בין החיים יותר].

הוא יעץ לי לבעוט לו בביצים.

פחדתי ולא כל כך ידעתי איך לעשות את זה, אבל אחרי שיחה עם שלוש חברות טובות החלטתי שאני חייבת לגרום לו להבין שזה לא בסדר, ושאם אני לא אעשה עם זה כלום הוא ימשיך עם זה, אם לא כלפיי אז כלפי אחרות.

ישבתי עם חברות שלי על הדשא באחד השיעורים כשמורה אחת לא הגיעה, פתאום הוא הופיע [מסתבר שהוא הבריז או משהו] וביקש ממני לבוא איתו לצד, היום כשאני חושבת על זה, מאוד מצחיק אותי איך שהוא בא לי בדיוק בזמן ונתן לי הזדמנות מצוינת "לנקום" בו.

פחדתי מאוד, אבל החברות שלי נתנו לי מבטים של "תעשי את זה, זה מושלם, זה בדיוק הזמן".

נכנסנו לאחד הבניינים בבצפר, למקום שלא היה בו אף אחד.

הוא התקרב אליי והזיז את הראש שלו לכיווני ובא לנשק אותי, בדיוק בשניה לפני שהוא נגע בי [ואלוהים יודע מאיפה בא לי האומץ הזה] נתתי לו את הסטירה הכי חזקה שיכולתי לתת אי פעם למישהו, אחת כזאת שהראש שלו זז באופן מושלם עם התנועה של היד שלי, אני לא חושבת שאני אי פעם אשכח את זה.

***

עוד מקרה, אחרון, לא קשור לקודמיו, עדיין הייתי בת 15.

הלכתי באיזה גן בחיפה [גן מניה אם אתם מתמצאים] ופתאום פנה אליי איש זקן, שנראה בסביבות שנות הששים פלוס שלו ואמר לי "את כל כך יפה".

הובכתי קצת, הנחתי שזאת סתם מחמאה ולא ייחסתי לזה חשיבות מיוחדת.

"כל פעם שאני רואה אותך את נהיית יותר ויותר יפה"

כאן זה כבר נראה לי מוזר, לא הייתי מסתובבת בחיפה הרבה, אבל לא רציתי להגיד שום דבר כי פחדתי שאולי זה איזה חבר של ההורים שלי ולא רצית לפגוע בו ולא לזהות אותו.

-תודה...-

"איפה את גרה?"

כאן כבר הבנתי לאן זה הולך, ופחדתי מאוד, אמנם זה היה בסביבות שתיים בצהריים אבל לא היה שם אף אחד באיזור.

-רחוק, אני לא מכאן-

ניסיתי להישמע מאוד בטוחה בעצמי ואדישה, אבל אני בטוחה שרעד לי הקול ממש.

"את רוצה ללכת לשתות קפה איפשהו?"

כן בטח, חשבתי לעצמי, הזין שלך משפריץ קפה?

הצעה תמימה לכאורה, אבל אוי ווי, למה שמישהו בן 60 פלוס יזמין מישהי בת חמש עשרה לקפה??

-לא, תודה-

הלכתי משם ממש מהר וכל הדרך הביתה הייתי בפחדים שהוא עוקב אחריי ורואה לאן אני נכנסת.

***

זהו, לא דברים מעניינים במיוחד, סתם דברים קטנים שקרו לי בתור נערה מתבגרת.

לסיפורים (ולא לשכוח ניק):

[email protected]

הבלוגרית רדרל שלחה מבחר סיפורי הטרדות "מינוריות" ושגרתיות, החל מגיל 14 ועד היום. 

בגיל 14 הלכתי בתל אביב. יצאתי מהעבודה של אבא שלי לכיוון ביתה של סבתי ולרגע התבלבלתי איפה תחנת האוטובוס. עצרתי ליד אחד הספסלים לשאול, הייתי ילדה שחיה די בחממה, גדלתי בבית דתי ולא עלה על דעתי שאם ניגשים לספסל בתל אביב רצוי להעיף עוד מבט בבנאדם, לפני ששואלים.

בכל מקרה, שאלתי אם קו חמש נמצא ברחוב הזה, והאדם שישב שם (בדיעבד אני מניחה שהוא היה הומלס או שיכור) תפס לי את היד ושאל בת כמה אני. תמימה ונאיבית חשבתי שגילי הצעיר ישכנע אותו להרפות אז אמרתי לו שאני בת  14, והוא מיד סיפר לי שיש לו בן בגיל 28 ואני אתאים לו בול. אני לא זוכרת כמה זמן היינו ככה - הוא על הספסל, אוחז בידי, ואני עומדת מולו, אבל בסופו של דבר הוא הניח לי. אולי מאז יש לי תיעוב לשאול אנשים זרים על כיוונים, לא בטוחה.