mybody

לא התכוונתי שהיום הזה יוקדש רק לתזות ואג'נדות, אבל המאמר הזה, שעלה באתר "העוקץ" ב-30 באוגוסט, נשלח אלי במייל ופשוט לא יכולתי להתאפק. גם אני הייתי באקדמיה, ואני בטוחה שחלק מהקוראות כאן אקדמאיות אף הן. נראה אתכן מכחישות את התופעה הזאת, שתמיד תמיד מתרחשת - אבל רק לכאורה - במסווה של "דרכי נועם".

אגב, שימו לב כמה דומים דבריה לדבריו של רם, גבר שלימד גם באקדמיה וגם בבית הספר.  

אופיים הדינמי ורב הפנים של יחסי גבר/אישה מקשה עיתים קרובות על הצופה מן הצד לאתר את הנקודה, שבה הופכים פלירטוט ורומן או יחסי מין בהסכמה בין אנשים בוגרים, להטרדה מינית וליחסי ניצול. הקושי גובר כאשר יחסים אלה מתקיימים במוסדות יוקרתיים כגון : מוסד הנשיאות, הכנסת והאקדמיה, שכן הנמנים עליהם נהנים מיוקרה ציבורית, שכפי הנראה מאפשרת להם להשיג כל מה שיחפצו. הרמז האפשרי היחיד לקיומו האפשרי של ניצול, הוא הפערים הבלתי נתפסים בין גברים לנשים במוסדות אלה. שכן, הנהנים העיקריים מיוקרתם הם גברים סביב גיל החמישים, רובם אשכנזים ממשפחות הקרויות "מלח הארץ" ומיעוט של גברים מזרחים - אליטה גברית הנהנית מיחסי ציבור מעולים. מן הצד האחר ("האחר" - תרתיי משמע), נמצאות נשים, בעיקר נשים צעירות : מזכירות, פקידות, עוזרות פרלמנטריות, ובאקדמיה - סטודנטיות לתארים ראשונים ולתארים מתקדמים ועוזרות מחקר - רובן בגילאי העשרים והשלושים.  

רבות יותר ממה שנהוג לחשוב, הוטרדו ונוצלו מינית במוסדות הללו על ידי גברים מבוגרים מהן הנמצאים בעמדות כח, במסווה של רומן. התהייה הכה מתבקשת בסיטואציות אחרות – מדוע כה רבות הנשים הצעירות, שאין להן תסביך אב מודחק, המוכנות לקיים קשר רומנטי/מיני עם גברים המבוגרים מהן בחמש עשרה עד שלושים שנה, היא בלתי רלוונטית. שכן במקומות התחרותיים והפטריארכליים הללו שם המשחק הוא לא אהבה ולא תשוקה, שם המשחק הוא כח. כח שמאפשר לגברים לנצל ולגעת בנשים שיכולות להיות הבנות שלהם. נשים שבסיטואציות אחרות, שוויוניות יותר, הם לא היו מעזים להתקרב אליהן. נלוזה לא פחות היא שיטת ההסוואה של האלימות – על ידי נרטיב מתוחכם של התאהבות הדדית, חוצת מעמדות. ההוכחה שאין מדובר כאן באהבה נמצאת בתיאור המופתי שנתנה  אחת המתלוננות שכפי הנראה לא נכנעה להטרדות המיניות מצד הנשיא משה קצב :

 "העניין הנורא לא היה ההטרדות המיניות עצמן שנהג משה קצב לבצע. בחורה ליברלית יכולה לעבור את זה באמירת 'לא' תקיפה ובהתנערות פיזית. הנורא היה הנבזות, ההשפלה והנידוי אחרי שהעזת לומר לו לא".

שימו לב! מדובר בבחורות ליברליות, דהיינו לא נשים שנמנעות מיחסי מין מתוך מחוייבות מסורתית או דתית המקדשת למשל את בתולין האישה עבור גבר אחד. מדובר בנשים שהצרכים שלהן, ככל הנראה, נמצאים בדרגת חשיבות עליונה על זו של צרכי גבר. נשים כאלה מערערות את המבנה הפטריארכלי של החברה, על פיו הגבר וצרכיו עומדים במרכזה. על כן לא יפלא בעיניי איש, שאישה ליברלית ועצמאית בסיטואציות כגון אלו, תושפל עד עפר.

יחסים מעוותים באקדמיה

מאחר שהאקדמיה היא המוסד היוקרתי היחיד שבאתי בשעריו, ברצוני להדגים את האופן שבו מנצלים מרצים מסויימים (בהחלט לא כולם) את כוחם לרעה על סטודנטיות, מסטרנטיות ודוקטורנטיות. מדובר ב"מצליחנים", גברים  שופעי כח וקסם, רחוקים מאוד מהדימוי הציבורי של אנסים ומטרידי מין. למען היושר, אציין שבין כתלי האוניברסיטה מצויים גם אנשים הגונים המקיימים ביניהם מערכות יחסים מכובדות גם כאשר יחסי הכח ביניהם, מבחינה מוסדית, אינם שווים. אלא שמערכות יחסים מכובדות אלה הן מיעוט שבמיעוט, ביחס למספרן של מערכות היחסים הרומנטיות לכאורה והמעוותות למעשה, המתפתחות בתנאים של תלות טוטאלית - כזאת שקיימת במערכת האקדמית בישראל, למשל בין מונחה המצויה בשלב כתיבת המאסטר או הדוקטורט, לבין המנחה.

יחסים מעוותים כאלה מקבלים הד ציבורי קלוש בכנסים וימי עיון, כאשר מסטרנטית/דוקטורנטית צעירה שלא מפגינה ברק אינטלקטואלי מזהיר מקבלת תמיכה בלתי מסוייגת מפיגורה אקדמית רבת רושם ששימעה יצא למרחוק ולא רק בשל הישגים אינטלקטואלים ראויים לציון, אלא גם בשם פרשיות שונות של הטרדה מינית ויחסי מין עם סטודנטיות. המעשים נרמזים בחילופי מבט משמעותיים וחצאי חיוכים, בהפסקות סיגריה, בשרותי נשים תוך בדיקה שהתאים ריקים ובמכונית בנסיעה הביתה. זהו מעמד מבזה מאוד עבור חוקרת הנמצאת בתחילת דרכה האקדמית, אבל נראה שלא תמיד היא מודעת לנזק שנגרם לתדמית המקצועית שלה.

תלותה של המסטרנטית והדוקטורנטית מבחינה אקדמית וכלכלית במנחה, מתגברת כאשר מדובר בקהילה מצומצמת, מהסוג שקיים בישראל. תלות כזאת מבטיחה שהדברים לא ייאמרו באופן ישיר, אבל יובנו כמו מאליהם.

להקת המעריצות של שנה א'

בבסיסה של הדינמיקה של יחסי ניצול בין מנחה למונחית עומדת מה שאפשר לכנות "תסמונת שנה א'" – התאהבות לא מזיקה של סטודנטית במרצה. זה קורה בעיקר בשנה א' וזה נמשך סמסטר או שנה אקדמית אחת בדיוק; סוג של מחלת ילדות אקדמית שכולן מחלימות או אמורות להחלים ממנה בשנה ב', או לפחות לשים אותה בפרופורציות. אלא שלא כולן מחלימות מן התיסמונת הזאת. אני חוששת שדווקא השקטות והשקדניות יותר, שאין להן חיי חברה פעילים במיוחד, מתקשות להיפטר מאותה תיסמונת, במיוחד כאשר הן נמצאות מספר שנים במערכת האקדמית המאלילה גברים בעלי תארים למדרגת גאוני-על, וכאשר הן מעודדות על ידי גבר רהוט, מתוחכם ובעל נסיון רב, בניהול וניצול מצבים כאלה.

נשים צעירות כאלו ייהנו לפתע פתאום מחיי חברה סוערים, שכן מרצים מסוג זה בדרך כלל לא מסתפקים במעריצה נלהבת אחת, אלא מטפחים מעין להקה של מעריצות הנשרכת מאחוריהם. להקה זו מורכבת ברוב חוכמה לא רק מנשים צעירות המקיימות עמם יחסי אישות וחברותיהן, אלא גם מנשים שלהן מועידים גברים אלה את תפקיד הכשרת השרץ – נשים חכמות ומבריקות המסוות, בלא יודעין, ניצול מיני והטרדות מיניות של נשים אחרות. על ידן של נשים אלו שהתמזל מזלן להיות מקודמות ולא מוטרדות, הם יכולים להציג את עצמם כמי שמקדמים נשים ולא על בסיס טובות הנאה מיניות. 

הרשת החברתית הלוכדת את הקרבן היא אותה להקת מעריצות. להקת מעריצות שמכוננת את נחשקותו של הריבון ונחשקותה של הקורבן בהתאם ליחסו של הריבון אליה. בתחילה היא נהנית מתשומת לב גברית בלתי מסוייגת. היא מוחמאת על הופעתה ועל כשרונותיה, היא גם מעוררת קנאה מצד נשים, שברגע זה אינן זוכות לתשומת לב מיוחדת, או נשים ש"סר חינן" בעיניהם של אותם "גאוני-על". רגשות אלה המעודדים בצורה מתוחכמת על ידי חבורה מסואבת ותאבת כח של גברים בגיל העמידה, יעודדו נידוי והשפלה של אישה שלא תיעתר להם, לא רק מצד הגברים אלא גם מצד להקת הנשים הכמהה לאישורו של הריבון.

היחס הג'נטלמני והמלכותי שהקורבן "זוכה" לו, יתחלף במהירות כאשר היא "תעז" להעמיד את צרכיה לפני צרכיהם של אותם גברים, ותעדיף כל דבר שהוא לא "אינטלקטואל" מסואב, מתוסבך ומבוגר ממנה בשנים רבות. הוא וחבריו יתיחסו אליה בקרירות ובבוז כאשר היא תנסה לבקש את תשומת ליבם מתוך תפישה מוטעית ותמימה, שלא רק הצורך שלהם לזיין אותה עמד בבסיס היחס הנפלא שלהם כלפיה בעבר, אלא כשרונותיה. יקח  לה קצת זמן, אבל בסוף היא תבין שהם מעולם לא היו שם בשבילה, אלא רק בשביל עצמם. לעיתים אחרי זמן מה, נדמה יהיה להם ש"היא למדה את הלקח" והם ירמזו לה שהדלת עדיין פתוחה. הם יעשו זאת בארשת נלבבת, במחמאה הנאמרת בחצי פה, בנגיעה קלה במותן. הדלת אל ההרמון נפתחת שוב, ברוכה השבה.

***

ומיוחדת מאוד היא דלת ההרמון, זוהי דלת דו צדדית, שנפתחת אל שני עולמות שונים בתכלית זה מזה. דלת ההרמון היא אופציה תמידית, לא רק באקדמיה, אלא גם במקומות עבודה, ביחסי עבודה וביחסי זוגיות. זאת הניצבת מולה, חייבת להחליט במהירות היכן היא עומדת ולאן היא שייכת והאם היא מסוגלת לפלס דרך משלה, או האם היא זקוקה לקורת גג מעל לראשה בכל מחיר. 

גם אני בחרתי ובחרתי; אחזתי בידית הדלת ופתחתי אותה לרווחה בכל כוחי רק לכיון הפוך מזה שתיכננו האדריכלים של הבניין הנוראי והמכוער הזה. קרעתי אותה מציריה והשלכתי אותה הצידה לפני שיהיה מאוחר מדי, פתחתי אותה אל החוץ באופן סופי. כולי תקווה עכשיו שאת הדלת הזאת לא יצליחו לתקן לעולם, גם הבנאים צחי הלשון והמוכשרים ביותר שעמלו על חזיתו המפוארת, על מנת להסתיר את מימדיו הצרים והעלובים של ההרמון ביחס למידותיה של כל אישה ולמידותיו של כל גבר המכירים בערך עצמם.

ישראלית העלתה שלושה סיפורים. הראשון - בנים דוחים שניסו לנצל את שיכרותה. השני - נהג שאסף אותה כטרמפיסטית אונן בפניה. השלישי - סטודנט מהאקדמיה חשף את עצמו בפניה. משטרה? לא.

מקרה מספר 1

גיל 15, יצאתי עם חברה לשתות בפאב. לפני שהלכנו לפאב, עברנו בבניין של תנועת הנוער שחברה שלי השתייכה אליה – אני הייתי נגד תנועות נוער. פגשנו שם כמה בנים לפני גיוס, שבעייני היו די דוחים וכל הזמן רק רציתי לעוף משם. הם אמרו שנבוא לאיזה מקום אחר כך - ליד איזה גן אירועים, מעין שדה נטוש במרחק של כ- 10 דקות הליכה מהעיר.

שתיתי טקילה ובירה, וחברה שלי שכנעה אותי ללכת אתה לשדה ההוא להגיד להם שלום, אחרת היא תלך לבד או משהו. הלכתי איתה. היתה להם שם מדורה ועוד אלכוהול. שתיתי וודקה ועוד טקילה. בשלב מסוים נשכבתי על הגב. הייתה לי סחרחורת ממש רצינית ופחדתי שאני אפול. באו שני בנים שקודם נראו לי דוחים ונשכבו לידי ושאלו אותי כמה שתיתי. אני מלמלתי משהו, והם צחקו. אחד מהם התחיל לגעת בי, לנשק אותי, להכניס ידיים מתחת לחולצה שלי. הסתובבתי הצידה בקושי, שם היה השני, שהסביר לי שחבר שלו עוד מעט בן 18 והולך להתגייס, והוא עדיין בתול, ואני לא יכולה לתת לו להישאר בתול. השני סובב אותי אליו והמשיך את מה שהוא עשה קודם.

אני זוכרת שחשבתי לעצמי, את חייבת לקום, לקום עכשיו, ותוך כדי זה חשבתי על חברה שלי שאני לא יכולה להשאיר אותה לבד. תוך כדי המחשבות, ובמאמץ שקשה לי לתאר, קמתי בבת אחת והתחלתי לרוץ משם, לכיוון העיר.

חברה שלי צעקה אחרי, "היי לאן את הולכת? חכי לי!" לא חיכיתי לה. היא רצה והדביקה אותי. חזרנו לעיר בלי לדבר. היא ישנה אצלי. לא דיברנו על זה.

אני, שלא כמו כמה סיפורים ששמעתי פה, לא הרגשתי גועל מהגוף שלי. הרגשתי כעס. זעם. במשך כמה חודשים לא יכולתי להסתכל לבנים בעיניים, וכל יום בדרך מבית ספר, חיכיתי, קיוויתי, שאני אראה אחד מהם, כדי שאני אוכל להרביץ לו. דמיינתי איך אני אכניס לו אגרוף לפרצוף. איך אני אראה אותו בוכה ומושפל.

לא ראיתי אף אחד מהם יותר, ואני אפילו לא זוכרת איך הם נראים.

מקרה מספר 2

גיל 17. זה מקרה פחות גרוע. תפסתי טרמפ למקום העבודה של - גן אירועים אחר, שלא היו לשם אוטובוסים, והעובדים נדרשו לדאוג לעצמם לדרך הגעה, שהייתה בעיקר לתפוס טרמפים. (בחתונה שלי – לא יהיו מלצרים). הייתי עולה עם כל אחד, כיוון שלא היו הרבה מכוניות, והייתי צריכה להגיע בזמן. כשהגענו לשער של הגן, הוא לקח ימינה לשדה, עצר כ-20 מטר מהכביש, והתחיל לעשות ביד. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי זין. פתחתי את הדלת וברחתי.

מקרה מספר 3

גיל 22. הייתי בדרך למוסד האקדמי בו למדתי לתואר ראשון, בסביבות 14:00, יום קיצי ונעים, אני לבשתי ג'ינס וגופיה. בכניסה למוסד, נופף לי לשלום רוכב טוסטוס עם קסדה. חשבתי שזה מישהו מהלימודים, עצרתי וחיכיתי והוא התקרב אלי עם הטוסטוס. חייכתי וחיכיתי שהוא יוריד את הקסדה, אבל הוא אמר לי "מה את אומרת על איזו מציצה?" והפנה אלי את הזין שלו מתוך הבוקסר הפתוח שלו. הסתכלתי אליו בטפשות ולא הבנתי כל כך מה הולך. פשוט לא נקלט אצלי שזה קורה לאור יום בשער של המקום שבו אני לומדת. לקחתי צעד אחורה. הוא הסתובב ונסע לאיטו במורד הרחוב. כשהוא יצא מטווח הראיה שלי התעוררתי. "הוא היה לידי!! הוא ישב על האופנוע ! הייתי יכולה לדחוף אותו והוא היה נופל! ולא היה לו מה לעשות! הייתי בועטת בו ומעיפה לו את הקסדה וקוראת למשטרה!!"

משטרה. התקשרתי. אחרי שסיימתי להסביר איפה אני ומה קרה, ואחרי שהיא סיימה לצחוק לי באוזן, היא אמרה בלי צחוקים בכלל: "מה את רוצה שאני אעשה". לא יודעת, יש גם ילדות שמסתובבות ברחוב, זה לא חוקי נכון? "שתיקה" לכי להזדיין!.

חזרתי לדירה במעונות וכל השותפות היו בסלון, סיפרתי להן מה קרה והתחלתי לבכות. אחת חיבקה אותי והשתיקה את השאר שהתחילו לצחוק. 

התקשרתי לחבר שלי שאמר שאין מה לצפות מהמשטרה לעשות וכיוון שהבן אדם הגיע מכיוון השער, סביר להניח שזה מישהו מהלימודים.

חשדתי בכולם. איכס.

אחר כך פשוט שכחתי מזה.

עד הפעם הבאה...

[email protected]

מיכל הניו יורקרית פגשה באוניברסיטה סטודנט שפיתה אותה להגיע לחדרו באמתלות שונות. אז הוא נעל את הדלת ותקף אותה.

זה היה היום האחרון לשבוע המבחנים של הסימסטר הקודם באוניברסיטה שבה אני לומדת בניו יורק. נכנסתי לקפיטריה לנוח קצת, אבל לא היה איפה לשבת, כשלפתע איזה בחור אומר לי: "בואי שבי פה, אני עוד מעט קם". התיישבתי לידו ואז הוא עשה את עצמו מתקשר למישהו ואומר שהוא לא מבין כלום באיזה פרק בקורס מסוים ושהוא זקוק לעזרה. אני, בהיותי בן אדם נחמד, הצעתי לעזור לו כי לקחתי את הקורס הזה לפני שנה. הוא שאל אותי מאיפה אני ואיך קוראים לי. אמרתי לו שקוראים לי מ' ואני מישראל. שאלתי אותו את אותו הדבר והוא אמר שקוראים לו פ', ושאל אותי אם אני יודעת ספרדית. כשאמרתי שלא, הוא אמר שהוא מארגנטינה. היתה לי תחושה שהוא משקר בנוגע למוצאו, אבל החלטתי להאמין לו.

הלכנו לספריה ועזרתי לו עם הפרק, מסתבר שהוא ידע הכל ורק עשה את עצמו ונתן לי לעשות את העבודה בעוד שהוא עושה קולות של הבנה. ואז הוא שאל אותי אם אחרי המבחן שלי אהיה מוכנה להפגש איתו שוב, כי יש לו איזה שעה הפסקה בין מבחנים. חשבתי לעצמי "איזה בחור נחמד, סופסוף מצאתי ידיד בבית הספר הזה".

אחרי המבחן שלי נפגשנו, הוא אמר שהספרים שלו כבדים ושהוא רוצה לשים אותם בדירה שלו, ושאל אם אני מוכנה ללוות אותו. חשבתי לעצמי שאני יודעת שזה יכול להגמר רע, אבל למה לא לבטוח בבן אדם. עלינו אליו, ואז הבנתי שאנחנו לא הולכים לשום מקום. הדלת ננעלה והוא הדליק טלוויזיה. הוא ביקש שאני אשב לידו וכל הזמן אמר לי: אל תתנהגי כמו זרה (אפילו שאנחנו כן זרים). הוא רצה שאני אשכב על המיטה שלו, למרות שלא רציתי וכל הזמן ביקש לכבות את האור, אבל לא רציתי.

ואז הוא התחיל לנשק אותי. ניסיתי להתנגד, אבל בעיקר התנגדות פסיבית. לא יודעת למה לא השלכתי אותו מעליי והעפתי אותו קיבינימאט. בעיקר פחדתי ממה יקרה אם אתנגד, בייחוד כשהדלת נעולה והמפתח אצלו. ואז הוא ניסה להפשיט אותי. ניסיתי להתנגד, ניסיתי להפסיק את כל העסק והוא הבטיח להרגע והניח לי ולבגדים שלי.

אני מדברת איתו ומנסה לא להסתכל מה הוא עושה שם עם המכנסיים שלו. הוא מתחיל לנשק אותי שוב, ועכשיו אני קולטת שאבר המין שלו על החצאית שלי (בחילה). אני קמה מיד והוא אומר לי: "מה, את אפילו לא רוצה לבחון את הגודל שלי?" אחרי אינספור התנגדויות והתפתלויות שלי הוא שואל אותי אם אני בתולה. ואני חושבת: "תודה לאל על השאלה!!! אולי סופסוף הוא יניח לי!" ובאמת הוא מניח לי.

יצאנו ואיך שהגענו למעלית, הייתה לו שיחת פלאפון, טעות במספר. מישהו דיבר איתו בספרדית והוא אמר שהוא מצטער אבל הוא לא דובר ספרדית. איך ארגנטינאי לא דובר ספרדית? נפל לי האסימון והבנתי שהוא שקרן מנוול שניסה להכניס אותי למיטה וידע שלא אסכים לדבר איתו אם הייתי יודעת את מוצאו. הודיתי לאלוהים שלא קרה משהו באמת נורא אצלו בדירה. הוא ניסה להתקשר אליי פעמיים אחר כך ולא עניתי לו, הוא אשכרה חשב שאהיה מעוניינת במישהו שניסה לאנוס אותי במרמה.

אחרי האירוע, במשך כמה חודשים, הייתי מתחילה להתנשם בכבדות בכל פעם שעברתי ליד הבנבין שלו. הייתי נלחצת, מה אני אעשה אם אראה אותו בקמפוס. סיפרתי לכמה חברים שלי, אבל לא לכולם ובטח לא להורים שלי. אני לא רוצה שיותר מדי אנשים יחשבו שאני טיפשה.

זה קרה בינואר ומאז עדיין לפעמים אני נזכרת ומרגישה כאב בחזה. כואב לי על איך שהוא הרס לי את האמון במין האנושי :\

מיכל הניו יורקרית, מה שחווית לא קשור לטפשות, ממש לא!!! אבל בבקשה אל תאבדי את אמונך במין האנושי או הגברי בגלל הטיפוס הזה. מה שכן, את חייבת לתרגל אסרטיביות, זה לא דבר שלומדים בבית. ממש לא חשוב אם את בתולה או לא, וגם ממש לא צריך להמתין לשאלה כזאת, בוודאי לא מאדם זר. גופך הוא שלך - ואת לא חייבת להסביר לאף אחד למה את לא רוצה.

הנה המייל, נא לציין ניק אהוב:

[email protected]

KEY היא אשה חזקה. דתיה, פמיניסטית, דעתנית. שום דבר שכתבה כאן לא "כבד", להיפך - אין בנאלי מזה, אפילו בעיניה. כנראה שגם בעיני המשטרה. 

כן, כמו כולן, גם אני חוויתי כמה. אני משתפת את הגולשים בשביל הסטטיסטיקה. המקרים שיתוארו נחשבים סופר קלים. אני מדגישה שהרגש העיקרי שהרגשתי תמיד במקרים כאלה היה זעם. זעם מפעפע. זעם שיכול לגרום לי לצרוח. זעם שבסוף מוביל לדמעות. זעם על החוצפה שלהם. באיזו זכות הם מרשים לעצמם לעשות לי את זה.

אתחיל בקצת רקע בשביל להדגיש את הבנאליות.

אני אשה חזקה. תמיד הייתי כזאת, גם כשהייתי ילדה. דעתנית, וורבלית, לא מפחדת מאף אחד. עוסקת בכל מה שמעניין אותי ורק בדיעבד מגלה שאני "פולשת" לתחומים גבריים במובהק. פעמים רבות אני מוצאת את עצמי בסיטואציות שאנשים מפחדים מפני (לא במובן הפיזי). אגב, בדרך כלל אלו גברים. פמיניסטית מודעת במלוא מובן המילה ומגיל צעיר. אני משפטנית, בעלת תואר שני, שוקלת קריירה אקדמית, שרתתי כקצינה בצבא, דתייה, נשואה ואם לשני ילדים, בת 31.

למרות ההקדמה הזאת - גם אני חלק מהסטטיסטיקה.

זה התחיל כבר בילדות. זיכרון מאד מוקדם וקצת מעורפל, אך מלווה אותי שנים רבות. אני בת שלוש-ארבע, מתארחת עם המשפחה לביקור קצר אצל בת דודתי ושני בני הדודים שלה מהצד השני סוגרים את דלת החדר ואומרים לי שהם רוצים לעשות לי משהו נעים ושאני אגיד להם אם זה נעים לי. הם מכניסים לי פונפון של כובע לתוך התחתונים. אחרי רגע אני מבקשת להפסיק ואומרת שעכשיו תורם ונראה אם זה נעים להם. כמובן שהם מסרבים. התחושה כבר אז היתה שזה משהו שאסור שיקרה.

גן חובה, עכשיו אני בגדר צופה מהצד. אח גדול של חבר מהגן וכמה חברים שלו מכניסים לאחיהם הקטן גזר למכנסים ואומרים שהבולבול שלו עומד. האח הקטן נבוך מאד וגם אני יודעת שזה לא בסדר.

קצת רקע תיאורתי: ילדים קטנים חוקרים את מיניותם בגיל צעיר. הם עושים דברים שעשויים להביך מבוגרים ולהיתפס כבלתי נאותים (להתפשט, לגעת בעצמם ואחד בשני וכו'). כאשר הדבר נעשה בין שני ילדים בני אותו גיל פחות או יותר שהיחסים ביניהם טובים (חברים, אין ביניהם יחסים כוחניים או ניצול) זהו שלב תקין ואף הכרחי. כאשר מעורב בסיטואציה ילד צעיר וילד בוגר מדובר בניצול ובהטרדה מינית. ככל שפער הגילאים גדל הדבר נהייה בעייתי יותר.

בית ספר תיכון דתי איכותי בתל אביב. אני מתלבשת בבגדים גדולים מאד וזרוקים. תמיד בחצאית. חברה של כל הבנים. שמה אותם בכיס הקטן. מלמדת את כולם מתמטיקה ופיזיקה. בטיול השנתי רואים אותי פעם ראשונה במכנסי ג'ינס. חבר טוב שואל אותי למה אני לובשת תמיד בגדים כל כך גדולים, כשבעצם אני כזאת חתיכה. אני עונה לו שזה בכדי שיתייחסו אלי ולא לגוף שלי. זו לא הטרדה, סתם תיאור אבולוציוני.

עוד שנה-שנתיים חולפות. אני בצבא. חיילת צעירה. כבר במכנסיים ומאד חתיכה. לא מתביישת בכלל במה שיש. יום אחד אני רוכנת מעל השולחן וכותבת משהו. לפתע חייל נותן לי טפיחה אדירה על הישבן, ככה, עם שתי הידיים שלו פרושות. אני מסתובבת ומעיפה לו סטירה מצלצלת ומזהירה אותו שזה לא יקרה שוב לא איתי ולא עם משהי אחרת. מאז, בכל פעם שהוא ראה אותי הוא ברח לקצה השני של הבסיס. כיוון שזה היה בסיס קטן מאד הוא רוב הזמן היה עסוק בלהסתתר.

והמקרים של האחרות - הפקידות של הסא"ל שיושבות לו על הברכיים.

"הנדי יגאל" ("Handy Igal"), שמלטף ב"חביבות" את הבנות בלשכת האלוף, ומי יודע עוד כמה אחרות.

קצת אחרי. מונית שירות צפופה מצומת קוקה קולה לירושלים. גבר חרדי יושב לידי ומתחיל ללטף את ירכי. אני אומרת לו בקול שיוריד ממני את הידיים. כולם מסביב נבוכים אבל המעשים נפסקים.

אני כבר נשואה, עושה מילואים עם כיסוי ראש. מכנה את בן זוגי "אישי", כיאה לפמינסטית מוצהרת. כמובן שעבור יצורים ניאנדרטלים זה נושא מרגש. אני נוסעת ברכב רק עם מפקד היחידה בדרגת סא"ל. נסיעה בלב השטחים. אנו ממהרים לפרקליטות. משוחחים שיחה נעימה. אגב השיחה אני מזכירה את "אישי". כמובן שהוא קופץ על ההזדמנות: "את מתכוונת לבעלי". אני עונה: "לא, אני מתכוונת לאישי". " אבל הוא בעלך. זה לא מה שהוא עושה?! בועל אותך?". "לא", אני עונה, "השיחה הזאת לא נעימה לי". הוא ממשיך ומתעקש. מתעסק עם השורש ב.ע.ל. כמו תינוק שגילה את איבר מינו: בעל, בועל, נבעלת, בעלתי. אני אומרת לו בכעס: "למען הסר ספק, אני מבקשת להפסיק את השיחה הזאת!" הוא מופתע אבל נבהל ומשתתק. מה לעשות, גבר קשה תפיסה. לא מבין כשאומרים לו בנימוס.

המבטים - מכירות את המבטים המפשיטים. אני רוצה לספר על אדם אחד. פרופסור למשפטים בפקולטה מכובדת. אלוף בצה"ל. לא מתבייש לנעוץ מבטים ולהעביר אותם מלמעלה למטה הלוך וחזור. לא רק במקרה או בהיחבא. באמצע שיחה שלו עם קולגה בזמן שהם צועדים במסדרון. כולל לסובב את הראש לאחור ולהמשיך ללטוש עיניים. אני נועצת בו מבט קשה בחזרה. במקרה העיניים שלנו נפגשות (ממש במקרה, בדרך כלל המבט שלו לא עולה כל כך גבוה). זה לא מזיז לו. הוא אפילו לא מניד עפעף.

אירוע נוסף נראה לי ממש חשוב בגלל מעורבות המשטרה:

כמה שנים אחרי. אני אמא טרייה. מטיילת עם בני בן החודשיים בימין משה בירושלים, ממש ליד הצומת הגדולה. לפתע בחור צעיר מנופף מולי באיבר מינו ושואל "רוצה?". אני ממהרת להסתלק מהמקום ומתקשרת למשטרה. המוקדנית עונה שהיא שולחת ניידת ושאמתין במקום. אני ממשיכה להסתובב, מזהירה נשים שעוברות בסביבה וממתינה למשטרה. חצי שעה חולפת, אני מתקשרת שוב. "הם בדרך" המוקדנית עונה "תחכי להם שם". אני ממשיכה להסתובב, מחכה. עוד חצי שעה. שוב מתקשרת. הפעם המוקדנית אומרת שהשוטרים לא מוצאים את המקום. אני מסבירה בסבלנות: שכונת ימין משה, טחנת הרוח, גן הפעמון, הצומת הגדולה של קרן היסוד, ז'בוטינסקי ודוד המלך. מה הם לא מוצאים. כל ילד ירושלמי מכיר את המקום. "טוב" היא אומרת, "תחכי". אני תופסת את הראש – את ממשיכה להסתובב כאן, עם תינוק, כשמטריד או אולי אנס מסתובב חופשי – השתגעתי לגמרי?! מתרחקת לבית קפה סמוך וממתינה. עוד חצי שעה. טלפון למוקדנית. "הם בדרך". הבנתי. שעה וחצי משטרת ישראל לא מצליחה למצוא צומת מרכזית בבירה. יש לזה הסבר אחר: אנשים שמטרידים נשים סתם כך באמצע צומת סואן ממש לא מעניינים את משטרת ישראל. חזרתי הביתה.

אז מה רציתי להגיד בסיפורים שלי:

החלק הרע - זה קורה לכולן כל הזמן. גם לדתיות, גם לצנועות והחסודות. גם לחזקות ולמפחידות. הם מזלזלים בנו והופכים אותנו לאובייקט. למה? כי זהו אמצעי שליטה גברי. הם מנסים לעשות את זה לכולן. הערת שוליים חשובה: זה לא כל הגברים. לצערי, זה רק הרבה מאד גברים.

החלק הטוב - אל תהססו להגיב ולהעמיד את החצופים במקומם. שיהיה להם לא נעים. אנחנו לא עשינו שום דבר רע.

תודה לך, KEY. כל כך בנאלי, כל כך מקומם, כל כך יומיומי. הלו, מישהו שם למעלה קורא אותנו???

זהו המייל לסיפורים:

[email protected]

any

וכך כתבה תמר:

אני בת 28, בעלת תואר שני, עובדת, נשואה, וחיה בירושלים. גדלתי בהרצליה, במשפחה ישראלית טיפוסית: חמה, תומכת, מלוכדת. בילדותי הייתי ילדה "טובה", שאהבה לקרוא ספרים, לבלות עם חברות, לצייר.

הפעם הראשונה בה עברתי תקיפה מינית הייתה בהיותי בת 11. הלכתי עם חברה לחנות בגדים במרכז העיר בהרצליה, ובשעה שהיא מדדה בגדים בתא ההלבשה הבחנתי בגבר ערום (ממותניו ומטה) שעמד בתא ההלבשה הסמוך (בו הוילון היה פתוח לרווחה). הבחור, כבן 20, עמד בתא, אונן תוך שהוא נועץ בי את עיניו. כמובן, הייתי מבוהלת, נפחדת ולא דיווחתי על כך לאיש. הפעם הראשונה בה סיפרתי על כך למישהו הייתה לפני כחמש שנים.

בהיותי בת 13 היה נער בבית ספרי שנהג לשלוח ידיים לעברי, ללטף את ישבני ולהכניס ידיים לחולצתי נגד רצוני. כאשר התלוננתי על כך בפני המורות הן ביטלו את דברי ולא עשו דבר. בסופו של דבר פניתי למנהלת והודעתי לה שאם הנער לא יפסיק לגעת בי, אגיש נגדו תלונה במשטרה. המנהלת, שחסה על שמו הטוב של בית הספר, שוחחה עמו עוד באותו היום וההטרדה נפסקה.

בהיותי בת 14 התקשר אלי יום אחד גבר זר, שמצא את מספר הטלפון שלי במדור "קחתן" (קונים ומוכרים) במעריב לנוער, והציע לי לעבוד בתור מלכת הסאדו שלו: "הייתי רוצה שתשפילי אותי תמורת 300 ₪" הוא הספיק להגיד לי, לפני שניתקתי בבהלה את הטלפון.

בהיותי בת 18 התגייסתי לצה"ל, ושירתי במודיעין חיל האוויר. במהלך שירותי הצבאי פיקד עלי ראש מדור, רמ"ד (בדרגת רס"ן), שהוחלף לאחר כשנה ברמ"ד אחר. שני הרמד"ים היו גברים בני כשלושים, האחד נשוי והשני רווק, שניהם היו מפקדי הישירים ושניהם הטרידו מינית אותי ואת חברותי החיילות ללא הפסק. פעם אחת עמדתי עם מספר קצינים, שוחחנו וצחקנו. יצא הרמ"ד ממשרדו ושאל אותי: "אז מה, את עושה לקצינים טוב?". אין צורך לציין כמה מושפלת חשתי באותו הרגע. פעם אחת פנה אותו רמ"ד לאחת החיילות ואמר לה: "הייתי רוצה לראות אותך במחוך עור אדום". פעם אחרת יצאה חברתי מהשירותים, וידיה רטובות (לאחר ששטפה אותן). הרמ"ד (השני, הנשוי) פגש אותה מחוץ לשירותים, לחץ את ידה ואמר לה: "אני מקווה ששום דבר אחר לא רטוב אצלך עכשיו". פעם לימד אותי אחד הקצינים בענף איך מנקים נשק. ניגש אותו רמ"ד אלינו ואמר לי: "אני רואה, שיואב מלמד אותך לדחוף אצבעות". כמובן, שלא התלוננתי על ההטרדות (והיום אני מצטערת על כך מאוד). הייתי ילדה בת 18, תמימה מאוד ובלי "קשרים" בצבא, והם היו בכירים ממני, קצינים מבוגרים וחזקים, והם ניצלו את מעמדם ואת חולשתי (וחולשת יתר החיילות) לשם פורקן יצריהם המיניים.

בהיותי בת 22 עברתי להתגורר בירושלים והתחלתי את לימודי באוניברסיטה העברית. בירושלים גיליתי, שההטרדות המיניות שהיו מנת חלקי ברחובות הרצליה ותל אביב הן כאין אפס לעומת הממתין לי ברחובות ירושלים.

אני חיה בירושלים כשש שנים, ומסתובבת ברחובותיה תכופות. לא הייתה פעם אחת, אפילו אחת, שהלכתי לבדי  במרכז העיר,  באזור התעשייה בתלפיות, בגבעת שאול או במקומות אחרים, ולא זכיתי למטח של הערות מיניות בוטות מגברים (שרבים מהם בני 50-60, ואף יותר) שעברו על פני: מה הם היו עושים לי במיטה, מה אני אעשה להם במיטה, מה דעתם על החזה שלי, על הישבן שלי, על הבטן שלי. שאני כוסית, ופצצה, ומה דעתי לעשות להם טוב, ולמה יפה כמוני לא מחייכת אליהם. לעתים גברים אלה גם מרשים לעצמם "להתפנק", ולהעביר יד מלטפת על ישבני, גבי או בטני. הערות ונגיעות האלה מרתיחות, פוגעות, מכוערות, וגורמות לי לחוש עירומה ומבוזה. ברצוני לציין, שמעולם לא קרה שגבר אחר, שהיה עד להטרדה, העיר למטריד, ניסה להרחיק אותו ממני או להגן עלי.

לפני כשנה צעדתי במסדרונות הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית. סטודנט צעיר שצעד מולי במסדרון, שאותו מעולם לא ראיתי או הכרתי קודם לכן, ניגש אלי, תפש את שדי בשתי ידיו, התחכך בהם למשך מספר שניות והמשיך ללכת. האירוע היה כל כך מהיר והייתי כל כך מופתעת שלא הספקתי להגיב או לצעוק. טומאת ידיו המבחילות ממשיכה להגעיל את בשרי גם עכשיו.

סיפורי הוא אם כן סיפור רגיל של בחורה ישראלית רגילה: בחורה טובה מבית טוב, שקמה כל בוקר לעבודה או לאוניברסיטה, עושה קניות בסופר ומתקנת את האוטו במוסך, מבלה עם חברות בבתי קפה, עושה סידורים בקניון, נוסעת לפעמים באוטו או ברכבת ומוטרדת מינית כדבר שבשגרה: באוניברסיטה, בקניון, בבתי הקפה, ברחוב, בבנק, במוסך, בשוק, באוטובוס, בסופר ואיפה לא. בבוקר, בערב ובצהריים. על ידי גברים בני שישים, ועל ידי נערים בני עשרים. על ידי חילוניים ועל ידי חובשי כיפה. על ידי גברים מעונבים לובשי חליפות, על ידי גברים בבגדי עבודה, על ידי גברים בראסטות ומכנסי שרוול, על ידי חיילים.

אינני מכירה אפילו אישה אחת, מקרב חברותי, מכרותי וקרובות משפחה שלא הוטרדה באופן דומה במהלך חייה. למעשה, אינני מכירה אפילו אישה אחת שלא הוטרדה באופן דומה עשרות פעמים במהלך חייה. חלק מחברותי לא מתייחסות להערות ולנגיעות, חלק נושאות צלקות לכל חייהן, אך כל מקרה ומקרה הוא מבזה, מבחיל ומסוכן. אני סבורה, שרבים מהגברים שהטרידו אותי ואת חברותי היו מסוגלים גם לתקוף אותנו מינית, ואף לאנוס אותנו, אם הנסיבות היו מתירות להם, וזאת מכיוון שנקודת המוצא של גברים אלה היא שמותר להם: מותר להם, כי הם יותר חזקים, וכי אנו הנשים לא מסוגלות להתגונן. מותר להם, מכיוון שהם בעלי צרכים מיניים, ותפקיד הנשים הוא לספק את אותם הצרכים. מכיוון שהם לא רואים את הנשים כבנות אדם, כבעלות רגשות.

חי במדינת ישראל ציבור עצום של גברים, שהוא חסר כבוד בסיסי לנשים, שהוא תוקפן כלפיהן, מבזה אותן ומטריד אותן מינית. הדבר בא לידי ביטוי באירועים "קלים" כדוגמת ההערות והנגיעות שאני סופגת (שעבורי אינם קלים כלל ועיקר), וממשיך לאירועים קשים יותר כתקיפות מיניות, מקרי אונס, הכאת נשים ורצח נשים, שמתרבים משנה לשנה יותר ויותר.

אני בטוחה שכל אישה או נערה הקוראת שורות אלה מהנהנת בראשה בהסכמה ובהבנה, מכיוון שאין אישה שלא עברה את אותם הדברים בדיוק עשרות פעמים. כל גבר שקורא שורות אלה בוודאי מתפלא, מטיל ספק ואולי אפילו לא מאמין. לגברים אלה הייתי רוצה להגיד, שיהיו בטוחים שהסיפור הזה הוא הסיפור של הבת שלהם, של האחות שלהם, של האישה שלהם ושל האימא שלהם. לא "אולי" יכול לקרות לבת/אחות/אישה/ אמא שלהם, אלא קרה, קורה וגם יקרה לנשים והילדות האהובות עליהם, מכיוון שהטרדות מיניות הן מנת חלקן של כל הנשים: ילדות, נערות, נשים, וגם זקנות. הייתי רוצה שכל גבר ידע, שכאשר הוא מגיב בשתיקה או בצחקוק על הטרדה מינית שמתרחשת לנגד עיניו, הוא משתף פעולה עם המטריד מינית, מעודד אותו ומחזק אותו. שידע כל גבר שכאשר הוא שותק הוא נותן יד להטרדה המינית של הבת שלו, של האחות שלו או של האישה שלו.

הסיפור פורסם במדור מוטרדות, נענע.

לסיפורים:

[email protected]