mybody

אדם זר הצליח להפחיד למוות את 'הילדה עם הפלאפון', כשביקש ממנה לסור לשירותים באמצע השיעור כדי שיוכל להתחרמן איתה.

הסיפור שלי לא נורא כמו הדברים שמתפרסמים בבלוג, אבל גם הטרדה מילולית נחשבת לדעתי. זה היה בכיתה ה', באמצע שיעור היסטוריה. אף אחד לא הקשיב למורה והיה בלגן בכיתה. פתאום צלצל לי הפלאפון. נלחצתי, כי בכל זאת זה היה שיעור, ואני הייתי תלמידה טובה, אז כיביתי את הטלפון. כעבור כמה דקות הפלאפון צלצל שוב, למרות שחשבתי שהוא סגור. המספר היה "מספר חסום". מי?

עניתי. זה היה קול של גבר, בסביבות גיל ה-20.

אני: הלו? מי זה?

*שתיקה*

אני: מי זה?

*שתיקה*

לא חשבתי שהאדם הזה פשוט לא רצה לענות לי, חשבתי שהוא לא שמע בגלל כל הרעש בכיתה.

"אני בשיעור", אמרתי.

"צאי החוצה", הוא ביקש. לא ידעתי מה לעשות. משום מה הייתי די לחוצה. ביקשתי מהמורה רשות לצאת וחזרתי אל הטלפון.

"איך בבית הספר?"

אני מכירה אותו? לא היה לי נעים לשאול, בכל זאת, אם אני מכירה אותו, בושות.

"הכל טוב".

"באיזה שיעור את??

"הסטוריה".

"מעניין?"

"כן..."

הכל נראה היה לי קצת מוזר. למה שאדם יוציא אותי מהשיעור כדי לשאול מה דעתי על השיעור? ואז הכל התברר:

"אולי תבואי לשירותים, אני אחרמן אותך". ניתקתי את הטלפון. בכיתי. הייתי בת 9 וחצי, והייתי לחוצה, ונגעלת. כל כך נגעלת. המורה יצא אחרי ושאל מה קרה. לא רציתי לומר לו. סיפרתי לכמה חברות, אבל זו לא הייתה השיחה שהטרידה אותי. הוא אמר "בואי לשירותים". פחדתי שהוא באמת שם, בבית הספר. שהוא יעשה משהו, אם לא לי - אז למישהו אחר.

פניתי אל השומר בכניסה ושאלתי אותו אם אדם בסביבות גיל העשרים נכנס לבית הספר בשעתיים האחרונות. הוא לא רצה לענות, לא הבין למה. ידעתי שכדי להיות בטוחה בעצמי אני חייבת לפנות למורה. אז סיפרתי לו, ולא הרגשתי יותר טוב. בכלל לא. גם כשאמרו לי שאין שם אף אחד ושהכל בסדר, לא נרגעתי. הלכתי לשירותים וחיכיתי שם ליד הדלת חצי שעה. לא היה שם אף גבר, רק ילדים קטנים. הצלחתי להירגע. לא היה שם אף אחד.

הכל עבר, והיום יש לי חבר ואני אוהבת אותו. אין צלקת אין חותם. לא נזכרתי בסיפור הזה כבר 6 שנים, ורק כשקראתי פה נזכרתי בו. זה באמת לא כל כך חשוב, רק עוד סיפור אחד קטנטן של ילדה שצלצל לה הפלאפון.

לסיפורים (אנא ציינו ניק):

[email protected]

הבלוגרית Queen of the bath העלתה שני סיפורים. האחד - על האקסהיביציוניסט מהפארק השכונתי. השני - על מטריד כפייתי שהתקשר אליה, עקב אחריה ברחוב ואף הגיע אל סף ביתה. 

לפני בערך 4-5 חודשים, בדרכי לעבודה, עברתי דרך אחד הפארקים בשכונה שלי, שאגב היא שכונה שקטה ורגועה ולא איזו שכונה מפוקפקת... על אחד הספסלים, מרחוק, ראיתי בחור כבן 20+ שוכב על הספסלים בלבוש ספורטיבי. הייתי בטוחה שזה מישהו שעשה ריצת בוקר ונשכב לנוח, אך כשהתקרבתי קצת יותר ראיתי שאיבר המין שלו מחוץ למכנסיים והוא נוגע בעצמו כשהאיבר בזקפה מלאה.

התחלתי ללכת מהר יותר. בדרך חזרה הביתה ממש פחדתי לעבור דרך הפארק ובחרתי ללכת מסביב. מחשבה אחת לא יצאה לי מהראש, והיא - מה יקרה אם ילד או ילדה קטנים יעברו שם, המפגר הזה עוד עלול לפגוע בהם, רק סוטה ישכב באמצע פארק באמצע היום ויגע בעצמו. נגעלתי נורא וכעסתי על עצמי שלא דיווחתי על כך למשטרה.

המקרה השני הוא שלפני כמה זמן התחלתי לקבל שיחות טלפון ממספר לא מזוהה, ממישהו שהיה מתאר בפני סיטואציות מיניות. בהתחלה לקחתי את העניין בתור שעשוע, והגבתי לו בהגיון וביקשתי שיפסיק להתקשר כי אני באמת לא ב"ראש" שלו. אבל הוא לא הפסיק, הוא המשיך להתקשר. וכשהעזתי לנתק לו או סתם לסנן את השיחות שלו, הוא התחיל להתקשר מעל ל-50-60 פעם ביום ולאיים עליי ברצח ובאונס ובכל מיני דברים די פסיכופטיים. הוא הציג בפניי פרטים מזהים שלי, כמו שמות ההורים שלי, שמות האחיות שלי וכו'... הוא הבטיח לפגוע בי וציין בפניי מידע אישי שנורא הבהיל אותי, אבל בכל אופן העדפתי לא לפנות למשטרה. האמנתי איפשהו בתוך תוכי שזה סתם ילד מטופש וזה יירגע.

במקביל לאותן שיחות טלפון, התחלתי לפגוש ביומיום בחור כלשהו שלא היה מוכר לי עד אז. כל יום, בדרך חזרה מהתיכון, הוא היה מחכה לי בשעות שונות ליד אחד המבנים בעיר ומציע לי טרמפ לביתי. הוא הציע זאת בנימוס מוחלט ובחיוך, אך כשהיה פונה אליי המבט שלו היה נעוץ לי בחזה באופן ישיר ולא בפנים. כל פעם הייתי מסרבת מחדש ובורחת מהמקום כמעט בריצה.

סיפרתי על כך לחברים בשעשוע, כמו גם לחבר שלי, שאגב נורא התרגז ונשבע שאם הוא ימצא את הפסיכופט הזה הוא יפגע בו. אבל אני המשכתי להתעלם מהעניין ולא נתתי לכך יחס רציני (לא יודעת למה!). ככה זה נמשך מספר שבועות, הטלפונים עם האיומים החולניים והמיניים, והמפגשים ברחוב עם האדם הזר הזה... לא יכולתי שלא לקשר בין שני המקרים.

עד שיום אחד שחזרתי הביתה ויצאתי אל הגינה, וראיתי את האיש שהייתי רואה כל יום בדרכי מהתיכון יושב בחצר ביתי, שהיא שטח פרטי לחלוטין... ביקשתי ממנו שילך. הוא לא התווכח, התרומם מהכיסא והלך. אחרי שבוע בערך, השיחות נפסקו בעקבות איומים שאחד החברים שלי איים על הבן אדם (גם בטלפון, וגם על אותו אחד שראיתי ברחוב) והיה לי שקט מוחלט במשך כמעט חודש...

לפני כמה ימים, בדרכי הביתה, נתקלתי באותו הבן אדם שהייתי רואה יום יום ברחוב. הוא עמד בכניסה לרחוב שלי ועישן סיגריה... התחלתי ללכת מהר יותר, כשאני מתעלמת ממנו לחלוטין, ואז שמעתי אותו שואל אותי אם אני רוצה לשכב איתו. אמרתי לו שילך מפה מיד ואם לא אני אתקשר למשטרה. הוא אמר שהוא לא מפחד ושהוא עוד ידאג לכך שאני אסבול.

באותו יום סיפרתי הכל לאבא שלי והגשנו תלונה במשטרה... כבר מספר ימים שיש שקט ואינני רואה אותו או שומעת ממנו. מה שכן, אני נורא מבוהלת ושונאת את המצב שבו אני נמצאת ולא מבינה איך בכלל הגעתי למצב הזה, מה עשיתי לו שגרם לו להתנהג בצורה דוחה שכזו. לא חסר חולי נפש וסוטים, ולא ברור לי בכלל איך אפשר להתעלם מהם או להפטר מהם. שתהיה שנה טובה.

איש אחד הטריד את הבלוגרית _Divine_ כשישבה על ספסל וחיכתה לחבר שלה. האיש הזה ידע את שמה המלא עוד לפני שאמרה לו. רק אחר כך היא הצליחה לקשר בינו לבין אדם זר שנהג להתקשר אליה באופן קבוע הביתה.

מוזר לי לכתוב כאן, הרי מה שעברתי רק הקפיץ לי את האדרנלין ואת המודעות לעניין, אבל בתמורה לקח ממני כמה לילות שינה. אני בת 16 מאזור המרכז, עיר של אנשי איכות, ככה קוראים לנו. זה היה בחורף, ישבתי על ספסל וחיכיתי לחבר שלי שאיחר ביותר מחצי שעה.

למחרת היה לי מבחן בביולוגיה, כך שהספר היה מונח לי על הברכיים בניסיון לקורא בו לאור הפנס היחיד, שהיה די מרוחק מהספסל.

לאחר רבע שעה של ישיבה, שמתי לב לאיש כבן 40 שחלף על פני מספר פנים ובחן אותי עם חיוך. זזתי על הספסל באי נוחות, אבל לא הגבתי - הייתי רגילה להערות ברחוב. הייתי שקועה בספר ושמתי לב שהוא התיישב לידי רק כשהתחיל לשוחח איתי. הרגל שלי התחילה לרעוד כמבשרת רעות, התחלתי לחפש בעיני את האוטו של חבר שלי, רק כדי שלא אצטרך להסתכל עליו.

הוא התחיל בשיחה תמימה למראית העין, שאל מה אני עושה פה לבד. עניתי שאני מחכה לחבר. הוא התעניין לדעת אם זה חבר-חבר או חבר-ידיד. "חבר-חבר", אמרתי, "הוא אמור להגיע עוד חמש דקות. הוא כבר בדרך עם האוטו, לפני דקה הוא התקשר אלי". סיימתי וחזרתי לספר. לא היה לי ברור מה אני מנסה לעשות - להפחיד אותו או להרגיע את עצמי.

האיש התעקש, הרכין את הראש שלו כלפי הראש שלי והמשיך בשיחה. "ואיך קוראים לחבר הזה שלך?" אמרתי את שמו וציינתי את גילו, הרי הוא גדול ממני כמעט בארבע שנים. "אהה", הוא אמר וקירב את ראשו לשלי עוד יותר. הרגשתי את הנשימות שלו על פני. ואז פתאום הוא קרא לי בשמי המלא. הייתי המומה ובשוק. הוא אמר שאנחנו ידידים, שאני לא אפחד, שהוא לא יפגע בי. ובכל פעם שהוא הזכיר את שמי הוא קירב את פניו לשלי.

היד שלו התחילה לנוע לעבר הרגל שלי, והיה לו מין חיוך מוזר כזה. חיוך של סיפוק. הוא ראה שאני מפחדת. קפאתי ולא הייתי מסוגלת לזוז. הוא המשיך לשאול שאלות, להתעניין וכל הזמן המשיך לקרב את פניו לפניי. הזזתי את הראש בתנועות עדינות אחורה כדי לשדר ביטחון. ובכל פעם שעשיתי זאת, הוא קירב את פניו יותר ויותר. זה נמשך יותר מחצי שעה עד שהחבר הגיע. ראיתי את האוטו שלו ודפקתי ריצה לקראתו. נכנסתי פנימה ודרשתי חיבוק. האיש המשיך להסתכל עלינו.

"מה קרה שקפצת ככה פנימה? ההוא שם ניסה לנשק אותך, או שזה רק אני?" שתקתי. לא הסכמתי לעזוב את החבר לפחות עשר דקות. רעדתי כולי. כשהוא התחיל לנסוע - סיפרתי לו. וכל מה שהיה לו להגיד זה "אני לא אאחר יותר והעיקר שהכל בסדר". על שאר הדברים הוא צחק. בגלל התגובה הזאת לא הצלחתי להוציא את זה יותר החוצה.

אחרי הפעם הזאת, ראיתי את האיש הולך ברחובות העיר עוד פעמיים. פעם אחת הייתי עם ידידים שלי, שגדולים ממני בהרבה, אז בלי סיבה מיוחדת פשוט חיבקתי אחד מהם ולא נתתי לו לעזוב אותי. אבל ביני לבין האיש הזה נוצר קשר עין. שנינו ידענו מה היה בינינו. הוא היה עם אופניים. הוא חלף על פנינו פעם אחת, ואז חזר ועשה זאת שוב, כשהוא ממשיך להסתכל לי בעיניים עם מבט שאני לא מכירה. בפעם השניה שראיתי אותו, הייתי עם הידיד הכי טוב שלי. הפעם פשוט בחרתי להתעלם ממנו. הוא עמד מולנו והסתכל עלי יותר מחצי שעה עד שהידיד שאל אותו מה הבעיה. ואז הוא פשוט נסע.

רק מאוחר יותר הצלחתי לקשר בינו לבין איש אחר שנהג להתקשר אלי בכל יום חמישי בשתיים וחצי בצהריים. הוא היה מתקשר אלי ומנהל איתי שיחות נפש ונשמע כמו איש טוב, הוא תמיד היה מאחל לי בסוף השיחה שהדברים יסתדרו לי ונותן לי איזו עצה. אבל מאז המקרה הזה - השיחות נפסקו.

לסיפורים (נא לא לשכוח כינוי מועדף):

[email protected]

notallowed הוטרדה ואויימה במשך חודשים על ידי טיפוס אובססיבי. כשבא "לאסוף" אותה מהבית, ניצלה במקרה על ידי אחיה הגדול. היא לא רצתה לערב את המשפחה והמשטרה כדי שלא יוודע עליה. 

זה קרה לפני שנתיים, כשהייתי בכיתה י"א. יום אחד התקשר אליי לסלולרי אחד בשם שי (בדוי) ממרכז הארץ. הוא הציג את עצמו והתחיל לדבר איתי, כאילו שזה דבר נורמלי ואנחנו מכירים שנים. תבעתי ממנו לדעת איך הוא השיג את המספר, אז הוא סיפר שנ' הביאה לו את המספר. נ' היתה חברה שלי. "היתה" כי מרגע זה והלאה לא דיברתי איתה. בכל אופן, הוא ביקש שלא אכעס עליה. בהתחלה כעסתי אבל אחר כך השיחה נעמה לי והמשכנו לדבר. הוא בן 19 וחצי, חייל. התברר שהוא הכיר אותה בצ'ט והיא נתנה לו את המספר שלי. בכל אופן, בהתחלה - השיחות איתו באמת היו נחמדות. היינו מדברים שעה כל יום.

לאט לאט הוא התחיל להגביר את הקצב ולהתקשר יותר מדי ביום, משהו כמו שבע פעמים ל-פחות. אמרתי לו ששעה ביום זה מספיק לדבר, לא צריך להגזים יותר מדי, אבל זה לא הזיז לו. הוא היה מתקשר אליי המון, פשוט המון. הבינו: הייתי נכנסת להתקלח וכשהייתי יוצאת הייתי רואה משהו כמו" 27 שיחות שלא נענו", לא פחות. לא יכולתי עם זה יותר ואמרתי לו שלא מתאים לי העניין ואני מבקשת שיפסיק להתקשר... הוא כל כך כעס והודיע לי שלא אעז לנתק איתו את הקשר. לא נלחצתי, אמרתי לו שאני לא רוצה להמשיך יותר ולא עניתי לו בסלולרי במשך כמעט שבוע (הוא היה מתקשר גם ממספרים אחרים או מחסויים).

יום אחד אמא שלי אמרה שמישהו רוצה אותי בטלפון. זה היה שי. שאלתי אותו מאיפה הוא השיג את הטלפון שלי בבית והוא ענה " זה לא בעיה בשבילי. תביני, יש לי עבר שחור, גיליתי הכל עלייך". מכאן הוא פשוט דקלם את כתובת הבית שלי, מספר תעודת הזהות שלי, שמות החברות הכי טובות שלי ומספרי הסלולארי שלהן, כמה אחים יש לי, איך קוראים להם וכו'. הוא פשוט ידע עלי הכל! התחלתי לפחד, והוא אמר לי שכדאי לי לענות לפלאפון כל פעם שהוא יתקשר אחרת הוא יבוא "לבקר" אותי בבית. בגלל שפחדתי מההורים שלי ולא רציתי שהם יגלו שאני, בת 15 וחצי, בקשר עם מישהו כמעט בן 20, ולא רציתי שיתקשר הביתה - הסכמתי תמיד לענות לו לפלאפון.

וכך זה נמשך שלושה חודשים, משהו כמו מאה שיחות ליום! פשוט סיוט! וכשמדי פעם לא הייתי עונה לו, הוא היה שולח הודעות מאיימות כמו "תעני או שאני בא אלייך". יום אחד הוא החליט שהגיע הזמן שניפגש. פחדתי. אמרתי לו שאין לי זמן, והוא – כרגיל, איים ש"או שאני בא אלייך הביתה, או שניפגש במקום אחר". החלטתי להפגש איתו בקריון של חיפה (אני גרה באיזור) - מקום בטוח עם הרבה אנשים. ושתי חברות שלי יעקבו אחרינו.

נפגשנו בקריון. הוא נראה די טוב, אבל לא עשה עלי שום רושם. אחרי שעה אמרתי לו שאני צריכה לחזור הביתה והוא התעקש לקחת אותי הביתה עם האוטו שלו. אמרתי לו שאני כבר אסע באוטובוס אבל הוא ממש התעקש. נכנסתי לשירותים שהיו בסביבה ובכיתי לחברות שלי שיגיעו לאזור שליד השירותים, כאילו "במקרה" נפגשתי איתן שם. שי ראה אותן, נרתע - ווויתר בסופו של דבר.

כשחזרתי הביתה הוא התקשר ואמר לי כמה שאני יפה ומושכת אותו ושהוא רוצה אותי לקשר רציני. אמרתי לו שאני לא רוצה אז הוא אמר לי "את לא יכולה להגיד שאת לא נמשכת אלי, תפסיקי כבר, תזרמי". התעקשתי שלא מתאים לי ואזרתי אומץ ואמרתי לו שיפסיק להתקשר אלי ולא אכפת לי כמה הוא יאיים עליי. מאותו יום לא עניתי לו בסלולארי וביקשתי מהמשפחה שלי שאם יבקש אותי בטלפון מישהו בשם שי - הם כבר זיהו את הקול שלו - שינתקו לו. ההורים שלי חשדו שמשהו לא בסדר, אז אמרתי להם שזה סתם מישהו מהבצפר שלא בא לי עליו. הוא לא התקשר הרבה הביתה, אבל הרבה לפלאפון. במשך שבועיים לא עניתי לו והוא די התייאש. ככה לפחות חשבתי.

הייתי בדרך לבצפר, עסוקה עם הדיסקמן שלי. לא ראיתי שהוא עומד ליד שער בית הספר שלי. רק הרגשתי שמישהו מושך לי את התיק מאחורה, וראיתי אותו. פשוט השתתקתי... לא הייתי מסוגלת לזוז. העיניים שלו היו אדומות כאילו לא ישן כמה לילות. הוא החזיק לי חזק ביד ואמר לי שהוא נורא כועס עלי ומאוכזב ממני ושהוא רוצה שאני אסע איתו לתל אביב. מרוב פחד לא הייתי מסוגלת לעשות כלום... בסוף אמרתי לו שיש לי מבחן ואני חייבת להכנס לבצפר. הוא שיחרר אותי ואמר שהוא יחכה לי עד שתיים (כן, גם את מערכת השעות שלי הוא ידע). בסוף היום, יצאתי דרך פירצה בגדר בצד השני של הבית ספר ופשוט טסתי הביתה, כשכל שניה אני מסתכלת אחורה לראות אם הוא רואה אותי.

הגעתי הביתה. הגפתי את כל התריסים ונעלתי את הדלת. הייתי לבד בבית... שעה-שעתיים אחר כך הוא שלח לי הודעה: "עשית טעות. אני מול הבית שלך, תצאי או שאני נכנס אלייך, לבית הריק שלך". התחלתי לבכות ולרעוד כמו מטורפת. התקשרתי לאבא שלי, הוא לא ענה. התעשתתי, ואמרתי לעצמי שאני בשכונה שלי, מוגנת, ואם הוא יעשה לי משהו - אני אצעק לשכנים שלי.

יצאתי אליו, רועדת. הוא היה בפז'ו הלבנה שלו וביקש שאכנס לאוטו. אמרתי לו שאני לא הולכת לאף מקום, אז הוא יצא מהמכונית. הוא תפ לי את היד, עיקם אותה, ואמר לי שאם אני לא נכנסת - הוא ירביץ לי. בדיוק באותו רגע אח שלי חזר הביתה (הוא בן 22), ראה מה קורה, תפס אותו בחולצה וצרח עליו שאם הוא יתקרב אליי שוב הוא מת. הוא המשיך להתקשר אליי אחר כך אבל כבר לא פחדתי ולא עניתי. החלפתי מספר. וזהו... הוא הפסיק להתקשר ולא בא "לבקר" אותי.

לקח לי אולי שנה לצאת מכל העניין, בכל פעם שהייתי הולכת ברחוב הייתי מדמיינת שהוא נמצא שם, או שהייתי מרגישה שהוא מסתכל עלי. לא רציתי לערב את המשפחה משום שאני גרה בשכונה מאוד קטנה שבה כולם מכירים את כולם, ולא רציתי שידעו מהסיפור ולא רציתי להכנס לכל ענייני המשטרה.

לסיפורים (אנא ציינו ניק מועדף):

[email protected]

בת 14 וחצי הוחמאה ונתנה לגבר בשנות ה-20 את מספר הטלפון שלה. מאותו היום הוא לא הפסיק להתקשר ולהציע "לעשות לך נעים". והיא, היא היתה נבוכה מכדי לענות לו. 

זה היה לפני חצי שנה...

אני הייתי בת 14 וחצי... והלכתי מכיוון בית הספר לתחנת האוטובוס.

גבר זר בשנות ה-20 לחייו עצר אותי.

הוא סחב ירקות ופירות ועבד בירקן.

בתקופה ההיא למדתי קצת על גיטרה והיא הייתה עליי, אז הוא שאל אותי שאלות על שיעורי נגינה ואמר שהוא רוצה ללמוד גם. עד כאן השיחה הייתה תמימה לחלוטין, אבל כנראה שזה היה רק מבחינתי.

לאט לאט השיחה גלשה למקומות יותר אישיים (הוא ידע שאני בת 14 וחצי), חביבים, אחים, אחיות וכו'... ואפילו לא שמתי לב. פתאום הוא אומר שהוא חייב ללכת ואם יש מצב שהוא יתקשר אלי. הייתי בהלם, אף פעם לא היו כל כך ישירים איתי... ובמיוחד לא אדם מבוגר. הוחמאתי מאוד, וברגע של אי-צלילות דעת נתתי לו את מספר הפלאפון שלי. אחר כך התחרטתי על כך שנתתי את המספר שלי לזר, ואמרתי לעצמי שאנפנף אותו בהזדמנות הראשונה שיצלצל.

הוא צלצל עוד באותו יום, ושאל אותי מה המצב, שיחת סמול טוק כזאת. פתאום הוא שואל אותי "בא לך לבוא לבקר אותי השבוע? אני אסיים את אחת המשמרות שלי מוקדם ואז נטייל ביחד". אמרתי לו שאני עסוקה, לימודים או משהו... הוא ניסה לשכנע אותו אבל התעקשתי שאני לא יכולה (לא יכולתי להגיד לו את האמת...).

הוא התקשר גם ביום למחרת... לא עניתי.

הוא התקשר כל יום, עד שיום אחד ריחמתי עליו ועניתי.

הוא שאל אותי דברים מאוד אישיים כמו "אם התנשקתי אי-פעם?" "אם עשיתי את זה פעם?" אמרתי לו שאני לא רוצה לדבר על הדברים האלה...

הוא אמר שהוא יכול לעשות לי נעים. שאלתי אותו מה זה אמור להביע, למרות שידעתי בדיוק מה זה אמור להביע, אבל הייתי נבוכה מכדי לענות.

הוא ענה שהוא יודע איך לטפל בבחורה...

ניתקתי... הוא התקשר כמעט כל יום במשך חודש וחצי ולא עניתי אפילו פעם אחת.

כל כך פחדתי כל-פעם שעברתי ליד הירקן בדרך לתחנת האוטובוס, לא רציתי להיתקל בו שוב. את כל השנה ההיא עברתי בלהתחבא ולהציץ כדי לוודא שהוא לא שם. אני עדיין לא מסוגלת לעבור שם כמו בנאדם נורמלי.

לסיפורים (אנא ציינו כינוי רצוי):

[email protected]

L.L.B שכבר ניצחה בבית המשפט, העלתה עוד שני סיפורים. בראשון - הצליחה להיות אסרטיבית מול נוסע מונית מטריד, בשני - מתנדב של ער"ן ניצל את מצוקתה כדי להטריד אותה, מינית.

הנה "סיפור ניצחון הקטן שלי" –

עליתי למונית שירות מתל אביב לירושלים, וראיתי שנשאר בדיוק מקום ישיבה אחד... בספסל האחרון, בין שני גברים. לא ממש היתה לי ברירה. התיישבתי והתפללתי לעבור את הנסיעה בשלום... אז זהו, כנראה בגלל שהייתי עייפה מדי, הנוסח של התפילה הלך לי לאיבוד וכ-15 דקות אחרי תחילת הנסיעה הרגשתי שכתפו של הגבר שיושב לשמאלי מתחככת בכתפי... הבטתי בו וראיתי שהוא נרדם. אמרתי לעצמי שזה בטח לא מכּוּוָן... שזה בגלל שהאוטו זז... אחרי מספר דקות הכתף שלו ממש נצמדה אלי... ואז הוא הניח את ידו על ירכי והתחיל לגעת בי. היה חושך מוחלט במונית...

קפאתי.

הייתי בשוק.

איך ולמה זה קורה לי שוב לעזאזל?! מה עשיתי?!?!?!?!?!?!?!?!

העייפות כמעט והכריעה אותי, אבל התאמצתי להישאר עירנית.

במשך כמה דקות הוא ליטף את ירכי ובמשך כמה דקות רציתי ממש למות.

באיזשהו שלב הגבר שלימיני שישב ליד החלון ירד מהרכב, ואני ניצלתי את ההזדמנות ועברתי לשבת במקומו. בכיסא הריק שפיניתי הנחתי את השקיות שהיו לי. הגבר שישב לשמאלי (הסוטה הזה...) זז כיסא אחד לכיווני ו... שוב ניסה לגעת בי!

הפעם הזזתי את ידו הצידה.

הוא בתגובה ניסה להוריד לי את השקיות מהכיסא שלצדי כדי להיות יותר קרוב אלי. לא נתתי לו. החזקתי חזק-חזק את השקיות ואמרתי לעצמי: "הוא יזיז את השקיות על גופתי המתה!!!".

הוא ניסה שוב ושוב להעיף את השקיות וכשהוא ראה שאני עיקשת, הוא ויתר. אבל רק על השקיות... כי הוא המשיך לגעת בי למרות ה"מרחק" שהיה בנינו... הוא מניח את ידו על ירכי ואני מזיזה. הוא מניח ואני מזיזה... עד שבאיזשהו שלב התעצבנתי, הרמתי את ידו בגועל ואמרתי לו: "אני חושבת שזה שייך לך".

הוא לא ענה ורק שאל איפה אני גרה.

"זה לא עניינך", אמרתי.

"מה הטלפון שלך? תני לי ת'מספר", הוא מבקש.

ואני נתתי.

"אתה רושם?" שאלתי.

"כן", הוא מוציא את הפלאפון שלו מהכיס בכדי לרשום. "אז תרשום- אחד... אפס... אפס. (100)".

הוא מסתכל עלי, מחזיר את הפלאפון לכיס ומחייך.

"נו די. אל תהיי קשה. יש לי דירה פה בירושלים. בואי, אני ואת לבד..."

"תעזוב אותי! אתה לא מבין?! אני לא רוצה! תתרחק ממני!!", אני לוחשת בקול (כן, יש דבר כזה).

הוא ממשיך לגעת... ולגעת... ואני ממשיכה להיאבק. להזיז לו את היד... אף אחד במונית שירות לא ראה. היה מאוד חשוּך ושאר הנוסעים היו רדומים או שחלקם דיברו בפלאפון בקולי- קולות.

בסופו של דבר ירדתי מהמונית בתחנה שלי והוא המשיך איתה לאן שזה לא יהיה (לעזאזל אני מקווה...).

כשירדתי, הרגליים שלי לא הפסיקו לרעוד וכמעט נפלתי כמה פעמים... הסכר בעיניים נפרץ ולא הצלחתי לעצור את זרם המים שירד משם...

אבל אחר כך, הרבה אחר כך, הבנתי שניצחתי. שלמרות שהוא המשיך לגעת בי, ניצחתי אותי. ניצחתי את התגובות השגויות שלי. עניתי לו. הצלחתי לדבר. לכעוס. לדבר בתקיפות למרות העייפות הרָבּה (הייתי ערה כמעט יומיים ברציפות). הצלחתי להרחיק אותו ממני בצורה חד-משמעית. בצורה שלא משתמעת לשתי פנים. הצלחתי "לתת לו את המספר שלי" (שהיה המספר של המשטרה). הצלחתי. כמו גדולה.

יסמין: אמנם אני לא ממש נחשבת בקטגוריה של "מוטרדות מין", אבל אני חושבת שזה חשוב לפרסם את זה פה, כי זה מציק לי כבר הרבה זמן ואני חושבת שזה ממש לא בסדר.

בתחילת השנה הגיע אלינו לכתה מורה שעל ההתחלה לא ממש חיבבתי. ביום הראשון ללימודים איתו הוא כאילו "בחן" את כל הבנות - ואפילו לא ניסה להסתיר את זה. מן הסתם זה לא היה ממש נעים.

במהלך כל השנה הוא תמיד היה זורק לי (לא רק לי - לכל הבנות) רמיזות מיניות, אפילו בשיעורים (זה בדרך כלל נחשב "בצחוק", שהוא "מורה מגניב" וכו'). רוב הפעמים הוא היה מעיר לי כשלא הייתי מקשיבה לו ממש, וכשהאחרות לא הקשיבו לו - זה לא היה משנה לו כל כך.

היו עוד כמה קטעים, כמו למשל שהוא אמר לי "להתקשר אליו בכל בעיה", ואפילו היה מתקשר אלי בלילה הביתה או לפלאפון "להודיע משהו", ואז מנסה לפתח שיחה. באיזשהו שלב אמרתי לאמא שלי להגיד לו שזה לא בסדר לצלצל ככה והוא הפסיק.

בהמשך השנה העברתי "שיעור פתוח" בכתה, בשיעור של אותו מורה. אחרי השיעור הוא לקח אותי לצד, ישב לידי והתחיל להגיד לי כמה שאני מקסימה, ומעניינת. איפשהו במהלך השיחה הזאת הוא שם את היד שלו על הירך שלי. מה יכולתי להגיד?? מאז פשוט התחמקתי ממנו בכל דרך אפשרית, מהמבט שלו, מהשיעורים שלו. אני רק מתפללת שאני לא אלמד איתו בשנה הבאה כי הוא פשוט גורם לי בחילה.

ואני שואלת - מה לעזאזל?? הוא אמור להיות מורה שלי, בנאדם שאני יכולה לסמוך עליו, שילמד אותי משהו חדש - ולא טיפוס שמפחיד אותי... !! היו לי עוד מורים "חרמנים" בעבר, אבל המורה הזה פשוט גרם לי לשנוא אותו כל כך כי הוא הגזים לדעתי.

מצאו את ההבדלים.

תוספת, 24 ביוני 2006: מורה מטריד ומשחקי ילדות, מגזין נענע.

סיפורים – לכאן:

[email protected]