mybody

אמש פורסם בנענע הפוסט של מ', שנאנסה שלוש פעמים על ידי אנשים שקרובים אליה. כמעט כמו פה, אבל רק כמעט - טרחו עשרות מגיבים להודיע לה שהיא אשמה, "הזמינה את זה", "מגיע לה", שלא תשתה אלכוהול ולא תסתובב עם בנים יותר מבוגרים ובכלל - איפה היו ההורים שלה.

מעבר לשמרנות המופלגת שהביעו הטוקבקיסטים, עלו כאן כמה נקודות מעניינות ששופכות אור על האופן שבו הציבור מתייחס למקרי אונס:

1. נערה ששותה - דינה להיאנס.

2. נערה שיוצאת עם בחורים שמבוגרים ממנה - צריכה לצפות לכך שתיאנס.

3. נערה ש"לא נזהרת" (דהיינו - יוצאת מהבית, חיה את החיים, שותה לפרקים ואפילו מקיימת קשרי חברות) - אשמה לפחות כמו האנס, אם לא יותר (פיתתה אותו, משהו כזה).

4. נערים בני 19 הם אנסים פוטנציאלים (משטרת ישראל - אנא התייחסותך).

5. אם יש "נסיבות" - אין אונס. וזה לא מפתיע שגם נערות הפנימו את העובדה שהן אשמות לא פחות מהאנס אם שתו/התיידדו/חיו את החיים, כמו למשל זאת: אל תפגעי או משהו כזה אבל במקרים המדוברים יש בך אשמה ילדונת....יכול להיות שהיום את מצטערת ומחפשת אשמים אבל מי אשם בזה שבחורה בת 13 או 14 שותה עד לשיכרון מוחלט... ואני באמת מבינה אותך כי עברתי חוויה דומה אבל בגיל 17... ולא הלוננתי כי ידעתי שגם בי יש אשמה... מי שמשתכרת או מתמסטלת לא יכולה אח"כ לבוא ולהפיל את זה שעבר על החוק כשהיא בעצמה עברה על החוק. אני לא נגדך אבל...

יותר מ-180 טוקבקיסטים הביעו את העמדה הזאת. כולם, ללא יוצא מן הכלל, טענו שהם מתנגדים לאונס (כאילו דא?) ובכך הוכיחו פעם נוספת את הפרדוקס: כולם כולם כולם מתנגדים לאונס, אבל כשזה מגיע למקרה ספציפי - כולם כולם כולם מתייצבים נגד הנאנסת. הכתם הוא עליה, לא עליו. האנס? נו באמת, כמעט "מצפים ממנו" לאנוס.

וזה הציבור. אלא שגם במשטרה וגם במערכת המשפט חושבים כך. אחר כך כולם מתפלאים, כמובן, "למה היא לא מתלוננת".  

אז מ' ענתה להם:

קראתי את כל התגובות מהראשונה ועד לאחרונה, וקודם כל אני רוצה להודות לכל המגיבים שתמכו והבינו אותי ואת המצב שבו הייתי. לכל שאר המגיבים - יש לי כמה דברים להגיד. החלטתי לענות ככה, משום שזה הרבה יותר נוח ואמין מאשר לענות לכל אחד בנפרד; לכולכם, שלא ממש חשבתם לפני שהגבתם. זה מאוד מצער שאתם מוכיחים שוב כמה החברה הישראלית סוגרת עיניים בפני מקרים שקורים כל יום, וכבר הפכו למין שגרה שבה הנאנסת היא האשמה. למי שענה בשמי בתגובות - זה באמת לא מתחשב מצדך.

קודם כל הסבר קצר לכל מי שלא ממש קרא לעומק אלא רק בין השורות ועוד העז להאשים אותי: במקרה הראשון התנגדתי, ולא רק פעם אחת אלא במשך הרבה זמן. בסופו של דבר, הוא היה ידיד טוב שלי - אתם מצפים מאנשים שקרובים אליכם לכאלה דברים? במקרה השני זה היה חבר של חברה שלי! לא שלי! לא קורה שאתם לא מקשיבים לקול הפנימי, שאתם עושים טעות? לא חשבתי שהוא יעשה דבר כזה, לא חשבתי שבן אדם יכול להיות כזה חולני. בסך הכול נסעתי איתו "לחנות" או שלפחות לשם היינו אמורים לנסוע. במקרה השלישי זה היה חבר שלי - לא אהבתי אותו אבל מאוד חיבבתי אותו והיה לי טוב איתו. לא הכרתי אותו לאבא שלי, הוא הכיר אותי לאבא שלו! אם אבא שלי היה יודע, לא הייתי יוצאת מהבית! היה לי טוב איתו ולא רציתי לאבד אותו. לא יכולתי לדעת שהוא יעשה לי כזה דבר!

ועכשיו תשובות לכל השאלות:

דבר ראשון, לכל המגיבים שלא הבינו מה עשיתי עם אנשים שמבוגרים ממני בכמה שנים: אז כן, הם היו חברים שלי, הייתי מדברת איתם על הבעיות שלי ולא ציפיתי לכזה דבר מהם. ממתי אנשים מעל גיל 19 הם אנסים פוטנציאלים עבור בנות בגיל שבו הייתי? ואיך בכלל קשור הגיל שלהם לעובדה שהם אנסו אותי באכזריות בלי להתחשב באי-ההסכמה שלי, שהייתה מאוד ברורה וחד משמעית? ואיך הפרש הגילאים מספק להם הצדקה לעשות כזה דבר בכלל למישהי? הם התחשבו אך ורק ברצון שלהם לסיפוק ולא יותר מזה. ואם הייתי צעירה מהם בשנה והם היו עושים את זה – מה אז הייתם אומרים?

דבר שני, האלכוהול: זה לא משהו חדש שמתבגרים שותים, ואם לכמה מהמגיבים זה נשמע הזוי אז ברוכים הבאים למציאות הכואבת. זה לא שכל יום הייתי מתעוררת בבוקר ומתחילה את היום עם בירה, ממשיכה עם וודקה בצהריים וכך הלאה. הייתי שותה מדי פעם, אולי פעם בחצי שנה ואולי יותר מחצי שנה. אבל כמובן - זה ששתיתי עדיין לא נתן להם את הזכות להשתמש במצב שבו הייתי; מה בעצם ניסיתם להגיד, שבכל פעם שאחד מכם שיכור, לכל אחד אחר יש את הזכות לעשות בו כרצונו?

דבר שלישי: לא התלבשתי חשוף, ובטח שלא ניסיתי לפתות מישהו או לגרום לו איכשהו להבין שאני רוצה אותו באותו הרגע שהתנגדתי לכך. אבל גם אם הייתי הולכת ערומה ברחוב לא הייתה להם שום זכות לעשות משהו נגד רצוני, בטח לא כשאמרתי את זה ברור מאוד ויותר מפעם אחת. עכשיו, כל פעם שמישהי מתלבשת חשוף זה אומר שהיא מזמינה אונס?

דבר רביעי, ההורים: באיזו זכות אתם יכולים להאשים את ההורים שלי במה שקרה? ההורים שלי לא אמרו לאותם בחורים שיש להם את הזכות לאנוס אותי. איך בדיוק ההורים שלי טעו? בכך שהם נתנו לי לצאת החוצה לטייל ולא סגרו אותי בבית? אתם בגילאים 13-15 לא יצאתם מהבית? ואיך בכלל הגעתם למסקנה שטיילתי עד השעות המאוחרות של הלילה? הייתי חוזרת כל יום עד השעה 10 בערב הביתה ואם לא - הייתי מקבלת עונש יום למחרת. חוץ מהמקרה השלישי שבו באמת חזרתי בבוקר יום שבת, אחרי "שישנתי אצל חברה". אתם תמיד אומרים את כל האמת להורים? ועכשיו תאשימו אותם שהם לא בדקו אם באמת ישנתי אצל חברה... ההורים שלכם בדקו?

דבר חמישי, לכל אלה שאמרו לי להתלונן: רציתי, אבל פשוט אין לי את הכוחות להתמודד מולם, אני לא רוצה לזרות מלח על פצעים שבחיים לא יתרפאו, והתגובות שלכם רק המחישו עד כמה זה באמת קשה ועד כמה באמת אף אחד לא מבין. בסופו של דבר רוב האנשים מאשימים את הנאנסת, ולא רק במקרה שלי אלא גם במקרים אחרים, מה ששוב מוכיח כמה החברה בארצנו לא מנסה להבין את הצד השני, הצד הכואב יותר, אלא מעדיפה מיד להאשים אותו ובכך לסגור את הסיפור. בגלל זה גם נפתח הבלוג שבו פרסמתי את הסיפור שלי, כדי לעלות מודעות לנושא הכל כך רגיש הזה. מסיבות אלו הרבה נאנסות/ים מעדיפות/ים לשמור הכול לעצמן/ם. וזה נורא עצוב שכשסוף סוף פותחים את הלב ומשחררים טיפה ממה שעוברים, כדי שלפחות את תשמרו על עצמכם ותלמדו מטעויות של אחרים. אפילו טיפת אמפתיה אתם לא יכולים להראות... (לא כולם כמובן).

מקווה שתסיקו מסקנות ובפעם הבאה תנסו פחות להאשים ויותר להבין. זה מאוד פוגע כל מה שכתבתם והגבתם, אבל ציפיתי לזה. להבא תדעו שאם אין לכם משהו חכם לכתוב, עדיף שלא תגיבו. בשבילכם זאת שניה של מחשבה ודקה של הקלדה, אבל לכותב - כל תגובה כזאת זה מלח על פצע שבחיים לא יתרפא וזיכרונות שבחיים לא יעזבו...

שוב תודה רבה לאנשים שנתנו במה לסיפור שלי. אני מאוד מקווה שלפחות כמה אנשים הסיקו מסקנות מהסיפור שלי, ובאמת מכל הלב - מאחלת לכם רק טוב, שבחיים לא תפגשו רוע ואכזריות כזו, שבחיים לא תרגישו את הזוועה והכאב הכל כך נוראי הזה...

עדיין אוהבת ומחבקת...

לסיפורים (אנא ציינו ניק):

[email protected]

baby doll נאנסה על ידי האקס שלה כשנפגשה איתו ללבן את הפרידה. היה לה כבר חבר חדש, שלא האמין לדבריה וטען שבגדה בו בכוונה. היא נשארה איתו כמעט שנתיים, במהלכן הוא היכה והשפיל אותה. וכשאזרה אומץ להגיש תלונה במשטרה - הוא הכחיש הכל והם האמינו לו.

אני קוראת בבלוג הזה בערך מאז שהוא נפתח... הרבה זמן רציתי לפרסם את הסיפור שלי, את מה שעבר עלי... אבל לא יכולתי. פחדתי... פחדתי שאנשים לא יבינו אותי נכון וישפטו אותי...

המקרה הראשון שקרה לי היה בגיל 14 וחצי...

נפרדתי מא' והתחלתי לצאת עם מ'... באחד הימים א' התקשר אלי וביקש להיפגש איתי, הוא בכה ואמר שהוא חייב לראות אותי. נפגשנו בעירייה הישנה (מקום נטוש בין המון מבנים) ונכנסנו פנימה בגלל הגשם... שם התחלנו לריב על הפרידה שהייתה מאוד מגעילה. הוא ניסה לנשק אותי והדפתי אותו ממני. אחרי כמה ניסיונות, הוא פשוט תפס אותי וקרע לי את הכפתורים במכנס (הוא היה יותר גדול וחזק ממני). בכיתי, צעקתי, שרטתי ומה לא... אבל הוא אנס אותי, הכאיב לי. אחרי זה הוא פשוט קם, הדליק סיגריה והלך...

המקרה השני היה עם מ'. כאשר הוא גילה שא' אנס אותי, הוא לא האמין לי והיה בטוח שאני בגדתי בו בכוונה. במשך שנה ו-8 חודשים הוא היה מכה אותי, מתעלל בי נפשית ולפעמים היה משכיב אותי בלי שרציתי. כשנכנסתי ממנו להריון, הוא טען שבגדתי בו ושהלכתי להזדיין עם כל העולם ואישתו...

ביום הולדת 15 שלי, הוא שכב עם החברה הכי טובה שלי – בזמנו - מול העיניים שלי. כשאמרתי לו על זה משהו, הוא נתן לי סטירה ואמר שזה היה נדמה לי כי הייתי שיכורה...

ניסיתי להיפרד ממנו כמה פעמים אבל בכל פעם הוא היה מאיים עלי ומפוצץ במכות את כל מי שרק התקרב אלי... איבדתי את כל האנשים שהכרתי, לא היו לי חברות, לא משפחה, כלום... הוא הרחיק אותי מהכל. פחדתי ממנו, ואני פוחדת ממנו עד היום...

הכי כואב זה שאחרי שנתיים הגשתי נגדו תלונה, כי הוא המשיך להתקשר ולהטריד אותי. וכל מה שהם עשו היה להזמין אותו לחקירה אחת. החוקרת גרמה לי להרגיש זונה... במשך חצי שנה החקירה לא התקדמה לשום מקום.

כשהחוקרת יצאה מהחדר, הצצתי לתוך התיק וראיתי שהוא פשוט מכחיש הכל, ושאפשר להגיד שהם מאמינים לו...

המדינה הזאת לא מתייחסת בכובד ראש למקרים האלה וזה כואב. אנשים כאלה צריכים לשבת מאחורי סורג ובריח, אסור לתת להם לעשות את זה לעוד בחורות!

הפוסט פורסם גם בפוליטינט. להצביע שם.

לסיפורים (אנא ציינו ניק):

[email protected]

"ללא שם" הגיב לפוסט הקודם:

האם לא נכון להזכיר את אינספור המקרים של עלילות שווא, שנעשות בעיקר על ידי בנות שמאוכזבות ממערכת יחסים החבר, ופשוט הולכות ודופקות לבנאדם את כל החיים? ואני מכיר בחורים כאלה.

ובכן – כן. יש מקום לעסוק בזה, אבל לא כאן. כאן עוסקים בהטרדות ותקיפות מין ולא בתלונות שווא. כאן גם אי אפשר להתנקם באף אחד בגלל הצנזורה הקפדנית על כל פרט מזהה, כולל לאום, דת וכו'.

למרות יחסי הציבור המעולים שיש לתלונות השווא, מדובר בתופעה בטלה בששים (1%-2%) - בדומה לסדר הגודל של עבירות ביטוח, לדוגמא. אפילו שר האוצר אברהם הירשזון, ביצע אחת מתוקשרת בעצמו.

הבעיה מורכבת יותר מהאופן שבו הצגת אותה. במקרים רבים (כך על פי התקשורת), מדובר בנערה שלא היתה אמורה לקיים יחסי מין בסביבה שמעודדת נערים וגברים לתקוע ככל יכולתם. לעיתים עלילת שווא זה הפתרון היחיד שעומד לרשותה כדי לא לצאת "שרמוטה". הבלוג נאבק גם ביחס החברתי המחפיר כלפי נשים שצורכות מין.

במהלך חצי השנה האחרונה, נוצר אצלי הרושם שעלילות שווא זוכות לאמון רב יותר מצד החוקרים. סביר שניתן היה למנוע חלק מהנזק לאותם גברים שנפלו קורבן לעלילת שווא, באמצעות טיפוחם של חוקרי משטרה מיומנים יותר.

יש לי עוד הרבה מה לכתוב בנושא, אבל כבר עשו זאת טוב ממני:

דולצינאה:

אם כל כך כואבים לך הסיפורים של הצד השני, פתח בלוג שעוסק כולו בתלונות שווא, ותעלה את המודעות הציבורית גם בנושא זה, אף אחד לא מנע ממך לעשות כן.

תמר (האתר שלי):

הבלוג הזה מדבר על הטרדות מיניות וחינוך מחדש של החברה בנושא הזה, ולא על בחורות שרוצות לנקום בחבר לשעבר שלהן.

דולצינאה:

נכון שיש תלונות שווא, זה קורה. אבל מה הקשר בין זה לבין האג’נדה של הבלוג הספציפי הזה? זה כמו שתכנס לבלוג שמדבר על האכלת יתומים באוגנדה ותשאל בכעס למה הבלוג לא עוסק גם בבעיית החור באוזון.

אוסיף על דברי תמר ודולצינאה: אם תפתח בלוג כזה – אתמוך במאבקך הצודק. דיל?

לסיפורים (אנא ציינו ניק):

[email protected]

זהירות טריגר!!!!!!

חצאית בסך הכל הלכה ליומולדת של חברתה. עכשיו הוא טוען שהיא שקרנית כי "הזמינה אונס", השוטרים מאשימים אותה בנסיון להרוס לו את חייו, בעצם כל הסביבה תוקעת בה מבטים מאשימים.  

אני זוכרת הכל. שום דבר לא שכחתי. אפילו לא את הבגדים הקטנים שלבשתי.

במשפט אמרת שהתלבשתי כמו זונה וזה נראה כמו אחת שדורשת אונס.

"דורשת אונס" אני לא רציתי. אני לא רציתי ואתה המשכת.

הייתה לי חצאית מיני קטנה וורודה, והייתי תמימה, הייתי רק בכתה ו'.

אולי תסביר לי עכשיו איך ילדה בכתה ו' יכולה לדרוש אונס? אפילו עוד לא התנשקתי. לא היה לי מושג שאתה תבוא פתאום.

ופחדתי, רעדתי מרוב פחד. לא הבנתי איך זה קורה לי. הכל תמיד הסתדר לי, בחיים לא חשבתי שזה מה שיקרה. בעיר הקטנה שלנו, ששום דבר לא קורה בה.

איך זה קרה. אני באמת לא יכולה לענות לך על זה, אמא. אני לא יודעת. גם עכשיו אני לא מבינה.

צעקתי, בכיתי, נאבקתי בך. אבל היית כל כך חזק. כבר ויתרתי. כל מה שעשיתי - אתה החזקת אותי כל כך חזק, שקפאתי. אמרת במשפט שאני באתי אליך באמצע הלילה ברחוב ושכנעתי אותך לעשות את זה. זה לא נכון! אתה יודע שזה לא! תפסיק. תפסיק כבר. אני לא יכולה לחיות את זה עוד פעם. תודה כבר. תגיד שזה אתה. תגיד כבר. ואתה נגעת בי במקומות שבחיים לא חשבתי שמישהו יגע. והייתי כל כך ביישנית, אפילו בבגד ים בקושי הסתובבתי. והחצאית? זאת הייתה הפעם היחידה כמעט שהלכתי איתה. בסך הכל הלכתי ליום הולדת של חברה.

אני לא מאמינה שזה קורה לי. דווקא לי. זה לא שינה כמה בעטתי בך. אתה המשכת להכאיב לי. אתה הורדת לי את הכל. אתה אנסת אותי. אני הייתי הבן אדם הכי תמים בעולם. כלום לא עשיתי. אתה הרסת לי הכל. חודשים לא דיברתי על מה שקרה שם. חודשים. וכשסוף סוף אמרתי, אז שוטרים מטומטמים חקרו אותי ועוד האשימו אותי. לפעמים נדמה לי שהכל קרה כמה פעמים, ואחר כך אני מנסה לשכנע את עצמי שזה לא קרה בכלל. והם שואלים אותי "את בטוחה שזה מה שקרה? הוא יכול להיכנס לכלא לכל החיים בגלל טעות שלך". ואתם ממשיכים כל הזמן להוציא אותי שקרנית. אתם שואלים שאלות שאפילו את האנשים שהכי קרובים אלי לא שיתפתי.

ואני לא יכולה, תבינו. פעם אחת הספיקה לי. לא עוד פעם לחזור על זה.

ואני צריכה לראות אותך כל פעם. ואתה מכחיש שוב ושוב. ואומר שאני שקרנית, שאני סתם ילדה קטנה שרוצה להרוס לך את החיים. וכולם מסתכלים עלי, ואני מרגישה את המבטים המאשימים שלהם. אולי פשוט תגידו שהרסתי לבן אדם את החיים.

אתם לא מבינים. אני כבר לא בתולה. לא בתולה. לא בתולה. לא בתולה.

ואני צריכה לשבת מול איש שאומר שהכל זה רק שקרים. ואני צריכה לשמוע כל פעם איך מנסים להוכיח שאני שקרנית.

ואף אחד לא יודע מה יקרה בסוף.

ואולי כל זה לחינם? אולי בסוף הוא יצא לחופשי ואני אשאר טיפשה מטומטמת שכבר לא בתולה.

ואני עדיין לא קולטת. שאני כבר לא בתולה. אני פשוט לא מאמינה.

ואני התנגדתי, עשיתי הכל. אבל זה אף פעם לא מספיק.

והוא הכאיב לי. הוא הכאיב לי כל כך הרבה.

ואני עדיין מרגישה את האצבעות שלו עוברות עלי.

ואת היד שלו סותמת לי את הפה. ואת המגע המגעיל שלו. ואת הקול הדוחה שלו.

רק את עצמי אני לא זוכרת... אני לא זוכרת מה הייתי קודם. לא זוכרת בכלל.

תמיד חשבתי שכשמדברים בסרטים על הלכלוך, זה כל כך דרמטי ומוגזם. אבל עכשיו אני מרגישה כל כך מלוכלכת. מופקרת. אתם מתחילים לשכנע אותי שזאת באמת אשמתי. אני כבר באמת לא יודעת. אולי חצאית המיני התמימה שלבשתי הייתה הסיבה? אולי אני באמת ילדה קטנה וזונה כמו שאמרת.

אני כבר לא יודעת.

הדבר היחיד שאני יודעת זה שאני לא בתולה.

הפוסט עלה גם לפוליטינט, לכו להצביע.

וגם הפוסט הקודם עלה לשם.

לסיפורים (אנא ציינו ניק):

[email protected]

הבלוגרית freez הותקפה על ידי סבא שלה. אמא שלה לא עשתה מזה סיפור, אבל בסוף העניין הגיע לבית המשפט. הוא הכחיש הכל והתיק נסגר.

הסיפור שלי הוא לא הסיפור הסטנדרטי ביותר שאפשר לחשוב עליו. הייתי בת 10, כן 10, כשזה קרה. נסענו לסבא, סבא הקריר והמתבודד, שהיה מחליף איתנו בדיוק חצי מילה... אני זוכרת שתמיד הייתי מפחדת מהביקורים אצלו כי הוא שידר קרירות שכזו... ומעולם לא התגלח (כשהייתי בת 8 הבנתי שהוא דתי ושדתיים חייבים ללכת עם זקן). כשיצאנו מביתו, אמא ביקשה שנלך לבקר את הדודים שלה... תמיד חשבתי שהם אנשים טובים, אהבתי אותם...

זהירות - טריגר!!!!!!!

במשך חמש שנות נישואים מיטל עברה התעללות קשה מצד בעלה - אלימות, כליאה, אונס. השכנים ידעו ולא עשו כלום כי פחדו מהבעל. כשהיתה לה הזדמנות להתלונן במשטרה - היא עשתה זאת. ולא קרה כלום.

אני לא יודעת מה אני עושה פה, קוראת על בחורות שמספרות על חייהן, על מה שעברו. ואיפה החיים שלי, את הסיפור שלי אף אחד לא שמע וגם לא רצה לשמוע, אפילו לא השופט! הוא לא רצה לשמוע והוציא את המניאק הזה לחופשי, למה? לפחות אני יכולה לספר למחשב את גורלי:

אני בת 32, במשך חמש שנים עברתי אלימות קשה ואונס. עברתי קשירות למיטה, אפילו השתנתי במכנסיים,...

לא פשוט להתלונן, אומרת טריקסי. בצדק, בטח לא כשזה נכפה עלייך, כולם דוחפים את האף למה שקרה לך כדי "להיות בעניינים", ושנים אחר כך זוכרים לך שאת זאת "ההיא ש... שששש".

אני דווקא כן התלוננתי. למעשה, לא ממש בחרתי להתלונן. הדברים קרו איכשהו מעצמם ולי לא היתה שליטה עליהם בדיוק כמו שלא היתה לילקטע המלא...