mybody

הדבר האחרון שסטודנטים היתה צריכה כשחזרה מעט שתויה ממסיבה זה שנהג המונית יתחיל להציע לה כל מיני הצעות לבלות עמו את הלילה.

רציתי לשתף את קוראי הבלוג ב"תענוג" המפוקפק שעברתי בליל פורים. כרגיל, שום דבר שהולך למשטרה, אלא עוד הוכחה לזה שמעט מדי אנשים מבינים את ההבדל בין מחמאות להטרדות.

הייתי במסיבה, שתיתי, נהניתי וכו'. החבר שלי לא יכול היה לבוא איתי, ומכיוון שידעתי מראש שאני הולכת לשתות, הגעתי עם חברים ובדרך חזרה לקחתי מונית. כשעליתי על המונית כבר לא הייתי שתויה בכלל, למעשה כאב לי הראש וכנראה שהנהג שם לב לזה שאני לא מרגישה כל כך טוב. הוא שאל בנחמדות אם הכל בסדר, אמרתי לו שכן. הוא ניסה לפתח איתי שיחה לגבי מה עשיתי באותו ערב, אם הייתי במסיבה ואם נהניתי, ואני עניתי תשובות מנומסות אבל קצרות וענייניות (חשבתי שבטח משעמם לו, אבל לא הייתי במצב-רוח לפתח שיחה).

ואז פתאום הוא שאל אותי: "אז איך זה שיצאת מהמסיבה לבד? חשבתי, מישהי כמוך, בטח תצאי אם איזה בחור ללילה". הייתי קצת המומה, עם כל הכבוד - זה ממש לא עניינו (ומה זה לעזאזל "מישהי כמוני?"). אמרתי לו שהחבר שלי מחכה לי בבית (תשובה שהוכיחה את עצמה בעבר). ואז, במקום להניח לי, הוא התחיל להפציץ אותי בשאלות.

"אז יש לך חבר?" (כן), "כמה זמן אתם ביחד?" (הרבה). "אם הוא חבר שלך אז למה הוא לא בא איתך למסיבה?" עניתי משהו בנוסח "מה זה משנה למה", והוא, במקום להבין את הרמז (אני לא מעוניינת בשיחה), אמר: "נראה לי שמזמן כבר לא הזדיינת עם החבר שלך, אחרת לא היית מסתובבת עם כזה פרצוף חמוץ". לקח לי שניה לעכל את מה שהוא אמר, ואז אמרתי לו בתקיפות שזה לא עניינו ושאני מבקשת שיניח לי בשקט. חשבתי שזה יסיים את העניין, אבל בתגובה הוא צעק עליי "תגידי, מה הבעיה שלך, אני בסך הכל מנסה לדבר איתך, אם היית קצת יותר נחמדה, עוד הייתי מוכן לעשות לך טובה, אבל נראה לי את אחת שלא נותנת".

ביקשתי ממנו שיעצור מיד את המונית (זה כבר היה במרחק הליכה מהבית שלי והעדפתי ללכת ברגל מאשר להמשיך את הנסיעה עם הפסיכי הזה) ואחרי ויכוח קצר שבו הוא אמר שהוא לא מתכוון לעצור ואני הודעתי לו שיעצור או שאני פותחת את הדלת, הוא עצר את המונית, ואני שילמתי ויצאתי. כשהייתי בחוץ, עשיתי סוף סוף את מה שרציתי להגיד לו מההתחלה, ופחדתי לעשות כשהייתי בתוך הרכב שלו: אמרתי לו שהוא סוטה מגעיל. ורצתי הביתה. כמובן שזה לא עזר לי לא להרגיש זוועה ביום שאחרי.

לסיפורים (אנא ציינו ניק):

[email protected]

הידיד המאוהב של ל' הפתיע אותה בנשיקה צרפתית כשהיתה חולה ושכבה במיטה כמעט חסרת אונים, כשהיא רותחת מחום גבוה.  

אממ היי. קרה לי סיפור לפני שנה, כשהייתי בת 13, כיתה ח'. היה לי חבר, היינו ממש מאוהבים. הוא אהב אותי ואני אותו, היינו חברים המון זמן. הוא היה (ועדיין) פשוט בנאדם מקסים. היה לי גם איזה ידיד כזה, מכיתה ט', שהיה ידיד של כל הבנות משכבת ח'. נקרא לו ר'. ור' אהב אותי. אבל לא סתם, הוא היה מתחנן שאני אהיה חברה שלו, ולפעמים זה היה גורם לסכסוכים עם החבר שלי. אבל בסופו של דבר רק התעלמתי ממנו.

היתה איזו פעם אחת שהייתי ממש חולה, בסביבות ה-40 חום. הייתי חלשה, רותחת, ממש חלושס. שכבתי במיטה חצי מתה, לא יכולתי להזיז שום שריר, הייתי כל כך עייפה וכל כך חלשה... אחר כך ממש רציתי לשתות, והיה לי ליד המיטה כוס מים קרים. רציתי להרים את הכוס ולשתות אבל פשוט לא היה לי כוח. אזרתי את כל הכוחות שיש לי והתאמצתי כל כך ושתיתי, ונשפכו לי המון מים על השמיכה. אז קראתי לאמא שלי בשקט, בכלל לא הייתי בטוחה שהיא שמעה. ועצמתי עיניים, הייתי סמרטוט, רק חיכיתי שהיא תבוא לנגב את המים.

שמעתי את הדלת נפתחת אט אט ומישהו נכנס. לא היה לי כוח להרים את העיניים ולומר לה שהמים נשפכו, חיכיתי שהיא תשים לב לבד. הרגשתי פנים מתקרבים אלי ונשימות חמות נושמות ממש קרוב אל פני. לא הבנתי מה אמא עושה, חשבתי שאולי אני הוזה, הרי הייתי מודעת לזה שאני במצב של 40 מעלות. פתאום הפנים נתנו לי נשיקה בפה. כבר הייתי בטוחה שזה חלום. לא ידעתי בכלל מה לחשוב, בכלל לא היה לי כוח לחשוב, רק רציתי לישון. אחר כך הנשיקה בפה הפכה לנשיקה צרפתית. פשוט נישקו אותי צרפתית. לא היה לי מושג מה הולך בחדר, כולי מזיעה, חמה, רותחת ועייפה, חלשה, סחוטה, פשוט לא ידעתי מה זה. פתחתי את העיניים וראיתי את ר'. הידיד. שוכב עליי ומנשק אותי.

הבנתי שזה לא חלום. רציתי שיירד ממני. שיעזוב אותי. וזה לא שפחדתי לבעוט בו ולהעיף אותו ממני. אני ממש לא פוחדת ממנו, אני אמיצה וחזקה, ואני מכירה אותו ולא פחדתי לצעוק עליו. פשוט לא היו לי את הכוחות. ניסיתי להרים אותו ממני עם היד אבל לא הצלחתי אפילו להזיז אצבע אחת. הוא לא הרפה לרגע והמשיך לנשק אותי. אחרי איזה 5 דקות שהוא פשוט מנשק ומנשק ואני רק מחכה שילך, הוא קם ממני. אמרתי לו: "מה אתה עושה פה????" הוא לא ענה לי והתעצבנתי עליו, אבל לא היה לי כוח לכעוס. הוא יצא מהחדר, ואחרי כמה דקות של התאוששות אמא נכנסה והחליפה לי שמיכה. היא ראתה שאני מוטרדת אבל לא אמרתי לה כלום. ומאותו יום פשוט לא דיברנו, לא הסתכלנו אחד על השני. אבל אם אתם תוהים אולי זה היה חלום, זה לא. כי עובדה שגם הוא התעלם ממני לגמרי. אני פשוט מקבלת בחילה שאני רואה אותו.

בהמון אהבה לכולכן, ל'.

לסיפורים (אנא ציינו ניק):

[email protected]

בן דודה של אלמונית הגן עליה מפני החבר הלהוט והאלים שלה, אבל אז תקף אותה מינית בעצמו (תגובה שפורסמה כאן)

אני חושבת שהכי כואב זה לחוות את זה מאנשים שאתה מכיר וסומך עליהם...

לפני שנה הכרתי את י’. בהתחלה כשרק הכרתי אותו נדלקתי עליו כי הוא היה גדול ממני בשנתיים וכולן רצו אותו. הייתה לו חברה מהשכבה שלי, שיום אחד פשוט נפרדה ממנו ולא הסתובבה יותר עם החבורה שלו (מאוחר יותר רק הבנתי למה). ביום שהם נפרדו נפגשנו במרכז, יצאנו עוד באותו הערב. התנשקנו, כל כך רציתי אותו שהייתי קלה מדי להשגה. כל פעם הוא רוצה עוד ועוד, זה אף פעם לא הספיק לו. באחת הפעמים כבר נכנעתי ועשיתי לו ביד. בכיתי והתחרטתי על זה הרבה זמן אחרי... ובן דוד שלי תמיד הגן עלי, הוא היה חבר שלו... ואמר לו שזה לא מתאים לי ושיוריד את הקצב כי אני בסך הכל בכתה ט’. הוא הפסיק והתרחק ממני, אמר לי שהוא נפגע, שאם יש לי משהו להגיד לו שאני אבוא אליו. באתי לדבר איתו, התחנפתי אליו, נישקתי אותו כמו מטומטמת, הייתי כמו הכלבה שלו. אחרי שהוא הסכים "לסלוח" לי, חזרנו לקשר.

באחד הימים יצאנו וראיתי אותו מתחרמן על מישהי כל הערב. פחדתי ממנו אז לא אמרתי כלום. למחרת עשיתי לו דווקא, בשביל שהוא יקנא, וישבתי ליד מישהו. הוא בא והתחיל לצרוח עלי שאני שרמוטה מוצצת וזונה, שאם לא הייתי חברה שלו אז אף אחד לא היה שם עלי. אחרי כמה דקות שהוא עמד וצרח עלי מול כולם, הוא נתן לי סטירה. כולם הסתכלו ולא אמרו כלום, כמעט כולם שם היו חברים שלו והוא צדק - אם לא הייתי חברה שלו אז כנראה שאף אחד לא היה שם עלי. לא סיפרתי על זה לאף אחד אבל אנשים שהיו שם דאגו לספר לבן דוד שלי. הוא ראה אותו והרביץ לו, מאז לא פגשתי אותו.

כמה ימים אחר כך בן דוד שלי בא אלינו (ההורים שלנו ודודים שלי יצאו עם אחותי הקטנה והילדים הקטנים שלהם). נשארנו לבד. ישבנו בסלון וראינו טלוויזיה והוא אמר שהוא טיפל ב-י’ ושאני לא אדאג. פתאום, הוא נשכב עלי. הוא אמר ש-י’ כבר לא בעסק אז מה זה משנה. בהתחלה הייתי בטוחה שהוא צוחק, הוא בן אדם כזה... אחרי חמש דקות שקלטתי שהוא לא סתם מלטף אותי ומנשק אותי בכל הגוף, התחלתי לצרוח וניסיתי לזוז. הוא נתן לי סטירות כל הזמן, צרח שאני במילא שרמוטה בת זונה ושאם ירדתי ל-י’ אני יכולה לרדת גם לו. ככה שעה. בסוף ירדתי לו. הוא החזיק אותי, אני אפילו לא יכולה לתאר את ההרגשה. סיימנו והוא שאל בטבעיות "בא לך ללכת להיפגש עם כולם"? אמרתי לו שלא באדישות, אז הוא קם והלך. ישבתי שם ובכיתי בערך שעתיים עד שהם חזרו ונכנסתי להתקלח ויצאתי.

אני לא מדברת עם הבן דוד הזה מאז שזה קרה שזה בערך לפני חצי שנה. בקשר ל-י’, לא משנה כמה הוא התנצל - לא סלחתי לו, גם כי הוא ניצל אותי והשפיל אותי מול כולם, וגם כי הסטירה הזאת הייתה הפעם הראשונה בחיים שנתתי למישהו להרים עלי יד. כנראה שהשתניתי לגמרי, זה מה שאומר כל מי שמכיר אותי, או לפחות חושב שהוא מכיר אותי. הנשיקה הראשונה שלי הייתה עם בן אדם שניצל אותי והרביץ לי. הפעם הראשונה שירדתי למישהו, הייתה לבן דוד שלי. הפעם הראשונה שעשיתי למישהו ביד היתה לבן אדם שהסתבר אחר כך שכל יום מישהי אחרת עשתה לו ביד (גם בזמן שהוא נתן לי להאמין שבאמת יש בינינו קשר). כנראה שהייתי תמימה מדי וחלשה.

אני מודעת לכך שעכשיו תגיבו שזאת אשמתי שהסתבכתי איתם, אני מודעת לזה. אני מאשימה את עצמי כל יום, למרות שאני רוצה להאמין שזה י’ זה שהתקרב אלי אני התחלתי להסתובב עם החברים שלו כי רציתי לתפוס פוזה ולהגיד שהם ידידים שלי. אני הייתי פחדנית וויתרתי, אבל אתן אל תעשו את זה. אל תניחו למישהו להרים עליכם יד.

פורסם גם בנענע.

לסיפורים (אנא ציינו ניק):

[email protected]

עדי (שם בדוי) התיידדה בגיל 7 עם החבר הנחמד של הוריה. כשבאה לבקר אותו הוא ניסה לגעת בה. 

כשהייתי ילדה עברתי הטרדה מינית. אף אחד לא יודע על זה, גם לא ההורים שלי. הזכרון הכואב הזה שנשאר לי, הצלקת לכל החיים, אני לא יכולה להתמודד עם זה יותר, זה שובר אותי מבפנים. אני לא יכולה לשמור את זה בפנים יותר. אני כותבת את זה עם ידיים רועדות ודמעות בעיניים, בגרון חנוק, אבל אני מעדיפה לספר עכשיו, כל עוד יש לי את האומץ מאשר לדחות את זה ולא לספר בכלל. אף אחד לא יודע וגם לא מרגיש, אף אחד לא שם לב.

הייתי ילדה, בת שבע... לא הבנתי כלום... פגשתי אותו בבריכה, הוא היה חבר של הורי. הוא היה נחמד, קנה לי סוכריות ושיחק איתי. יום אחד פגשתי אותו ברחוב והוא הזמין אותי אליו. הייתי תמימה, לא ידעתי לאן אני הולכת. להורים אמרתי שאני הולכת לחברה. ידעתי שהם לא ירשו לי ללכת אליו לבד. הם לא ידעו על הקשר שלי איתו. אחרי חיפוש... לא ידעתי איפה הוא גר... מצאתי את ביתו. הוא גר עם עוד שותפים אבל הם לא ידעו, הם לא שמעו. באתי, הוא אמר לי שלום.

ואז הוא ניסה לנשק אותי, לא על הלחי כמו תמיד, אלא על השפתיים. הוא ניסה לנשק אותי בכוח ואני עמדתי עם שפתיים סגורות ומהודקות היטב, אז עוד לא הבנתי מה קורה. הוא ניסה לגעת בי קצת, להכניס את הידיים שלו מתחת לחצאית שלי. אני לא אשכח את זה אף פעם. אחרי זה אמרתי לו שאני צריכה ללכת ויצאתי מדירתו. התחלתי לבכות, לא הבנתי מה קרה לי. הלכתי הביתה. עד שהגעתי כבר הפסקתי לבכות. ההורים שלי לא שמו לב. גם לא אף אחד אחר. עד היום אף אחד לא יודע. וכל פעם שאני נזכרת בזה... הלב שלי... מפרפר... רועדות הידיים ויש לי דמעות בעיניים. אני לא יודעת מה לעשות, אם  לספר את זה למישהו או לא. הטראומה הזאת תשאר לי תמיד.

כל פעם שאיזה בן, חבר שלי... מתחיל להתמזמז איתי אני נזכרת בזה... אני נזכרת בו... איך הוא נגע בי... ואני שונאת את עצמי... אני מתביישת וכואב לי ואני לא יודעת מה לעשות ולמי לפנות, אני רק יודעת שזה ישאר ככה תמיד. אני שונאת את עצמי... הגוף שלי מגעיל אותי... המקומות בהם הוא נגע... אני כל כך רוצה לעבור את זה. לשכוח את זה. אני פשוט לא יכולה יותר...

לסיפורים (אנא ציינו ניק):

[email protected]

הסיפור הזה הופיע כתגובה כאן... 'זאת הולכת להיות תגובה ארוכה' וחברותיה הוטרדו על ידי אחד מעובדי האכסניה שבה לנו במסגרת הטיול השנתי של כיתה ז'.

כשקראתי את הבלוג הזה בהתחלה, לא חשבתי שמה שקרה לי נחשב להטרדה, או לפחות הצקה, אבל אחרי שקראתי סיפורים - הבנתי שבעצם הדחקתי את מה שהיה, ורק עכשיו פתאום נזכרתי בזה.

זה היה בטיול השנתי של כיתה ז’ (עכשיו אני בכיתה י’). הייתי בחדר עם עוד 4 ילדות כמו שהיה צריך, היינו ילדות קטנות בנות בערך שלוש עשרה, אבל מן הסתם לא תמימות. בלילה, אחרי שעת כיבוי האורות (11), החלטנו אני וחברותיי להצמיד את כל המיטות יחד במקום לחוד ואז גילינו שאין מספיק כריות. אז בגלל שהיינו "מחורפנות" החלטנו שאני ועוד חברה אחת, נקרא לה כ’, הולכות להביא כריות מהמסדרונות. שתינו יצאנו, כ’ הלכה להביא כריות מהמסדרון של אגף הבנות (שם היינו) ואני הלכתי ללכת לאגף של המורים (רק למסדרון, לא לחדרים) ולקחת משם כי באגף של הבנים פחדתי (היו כמה בנים ערים שיצאו החוצה, ולא רציתי סתם לבוא לשם לבד). המורים היו בחדרים, ואני לקחתי כריות ופניתי לחזור לחדר שלי ושל חברותי באגף הבנות.

בשביל לעבור לאגף של הבנות הייתי צריכה לעבור דרך מסדרון רחב שמוביל לקומה רחבה יותר, משם באתי. באמצע המסדרון יש דלת גדולה שמובילה למטבח, שם היינו צריכים לאכול בבוקר. באתי לעבור חזרה עם הכריות ביד, ורציתי קודם למצוא את כ’. כשהגעתי ליד הדלת (אבל לא קרוב אל הדלת, המסדרון היה רחב ולא הייתה לי סיבה להצמד לדלת סתם) פתאום ראיתי איש מוזר עומד בכניסה של הדלת (שהובילה למטבח).

הוא הסתכל עליי ושאל אותי "מה את עושה כאן כשיש כיבוי אורות?", היה משהו מוזר בקול שלו ולמרות ששמתי לב שהוא בוחן את גופי לא יחסתי לזה חשיבות, אלא יותר פחדתי שהוא ילשין למורה שלי ויוציאו אותי מהטיול. אמרתי לו שאני מחפשת את חברה שלי, והוא אמר לי "אולי היא במטבח". אמרתי לו שאין סיכוי שהיא סתם במטבח ושלא ילשין עליי, והוא אמר לי אם תבואי איתי למטבח אני לא אלשין עליך ואפילו אעזור לך לחפש. אמרתי לו שאני לא רוצה והוא אמר לי שוב, כאילו ציווה, "אולי החברה שלך במטבח". התחלתי להלחץ, ורחצתי לאורך המסדרון בחזרה לחדר שלי.

בגלל שהדלת שלי הייתה הדלת הראשונה במסדרון, פחדתי שהוא יחשוב שסתם נכנסתי לדלת כלשהי ויחכה לי בחוץ או משהו. כשנכנסתי לחדר, שאלתי את שתי החברות שנשארו בחדר עוד מההתחלה איפה כ’? והן אמרו לי שהיא עוד בחוץ ולא חזרה. לא חשבתי לפני שיצאתי החוצה בחזרה בשביל לבדוק איפה היא. כשיצאתי, השארתי את הדלת פתוחה בשביל שיהיה טיפה אור במסדרון ולא הספקתי ללכת שלושה צעדים - ישר ראיתי אותו עומד כמה מטרים ממני. הוא התחיל להגיד משהו, ופתאום ראיתי את כ’ באה מרחוק. אמרתי לה "בואי" בקול תקיף, היא הבינה שיש משהו ובאה מהר. הוא לא עשה כלום, כי היה ממש אור במסדרון ושתי החברות בחדר ראו הכל. כשכולנו היינו בפנים הן שאלו אותי מה קרה, ושיקרתי להן שסתם פחדתי מהחושך אז השארתי את הדלת פתוחה.

בבוקר כשקמנו, הלכנו (עם כל השכבה) למטבח לאכול ארוחת בוקר. אני והחברות שלי (לא רק אלה שהיו איתי בחדר אלא עוד כמה) הבאנו "מנה חמה" כזאת, ובגלל שהאוכל בבוקר היה דוחה (מאוד) רצינו ללכת לחמם את המנה חמה ולאכול את זה. אחת הנשים שהגישו את האוכל אמרה לנו ללכת לסוף של המטבח, להכנס למסדרון ובסוף יש תרמוס גדול עם מים חמים. הלכנו לשם וראינו את התרמוס על שולחן יחד עם קופסאות קפה ותיונים, ובצד דלת ברזל שמובילה כנראה למטבח ממש (איפה שמבשלים הכל). התחלנו לשים את המים החמים במנה חמה, ובעוד אנחנו מחכות (צריך לחכות שבע-עשר דקות עד שהמנה חמה מוכנה לגמריי ורק אז לאכול), ראיתי את האיש מהלילה הקודם מתקרב אלינו.

הוא התחיל להצמד אלינו ולדבר איתנו, ואחת החברות שלי, נקרא לה ב’, שלא הייתה איתי בחדר ולא ראתה אותו - התחילה להגיד לו "עוף מפה" ולגרש אותו. הוא התרחק ממנה ועבר אליי... הוא נצמד אליי וניסה להתחיל לגעת בי. הרגשתי שאני קופאת. גירשתי אותו בעדינות, אבל הוא בקושי הספיק לגעת בי לפני שב’ שמה על הראש שלו את המנה חמה... הוא התחיל לצרוח שאנחנו דפוקות בשכל וכשהמורים באו לראות מה קרה הוא שיקר שהוא התכופף להרים סיכה שנפלה לו מתחת לשולחן ובטעות בעט ברגל של השולחן אז המנה חמה נשפכה.

זה היה מפחיד, אני לא יודעת מה הייתי עושה עם חברה שלי ב’ לא הייתה פועלת במקומי ואני עד עכשיו מענישה את עצמי על שלא שפכתי עליו את המנה חמה בעצמי, ואני מבטיחה לעצמי שפעם הבאה שדבר כזה חס וחלילה קורה - אני פועלת, ולומדת מהטעויות שלי.

לסיפורים (אנא ציינו ניק):

[email protected]

זהירות - טריגר!!!!!

בן 16 מתוודה על אונס אלים שביצע בחברתו דאז.

זה היה בכתה י', אם אני לא טועה, הייתי אז בן 16 והיא היתה בת 15. אני מצטער מראש על הבלגן בסיפור, פשוט כתבתי אותו פעם אחת,ואני מפחד לשכתב אותו, כי כל פעם שאני מעלה את הסיפור הזה אני מרגיש חולני ושונא את עצמי יותר ויותר.

קראו לה טל (שם בדוי), ואני אהבתי אותה. היינו חברים מכתה ט'. זה היה בפנימיה, ואני גרתי בחדר לבד. לא קיימנו יחסי מין, זה היה רק כי היא לא הסכימה. אני, לעומת זאת, מאוד רציתי, אולי כמו כל נער מתבגר בגילי. היה לי חבר, רועי (שם בדוי), קצת מופרע, שהיה בורח מהפנימיה כדי לצאת למועדונים, לסחור בסמים וכל מיני דברים אחרים שאתם באמת לא רוצים לשמוע. סיפרתי לו על טל, על כמה שאני אוהב אותה, וכמה שאני רוצה לעשות את זה איתה ושהיא לא מסכימה.

"אל תדאג," הוא אמר "אני אמצא פיתרון".

בבוקר למחרת היה יום שבת. הוא בא אליי לחדר בשעה שמונה בבוקר ונעל את הדלת. היה לו תיק קטן כזה. הוא הוציא ממנו קונדומים. "וזה ממש ישכנע אותה!" אמרתי, עדיין זועם שהוא העיר אותי בשמונה. "זה לא הכל, יא טמבל" הוא הוציא אקדח מהתיק. התעוררתי לגמרי. "תגיד לי מה אתה משוגע?!" אמרתי "מה עובר עליך?! איך השגת את הדבר הזה?! למה הבאת את זה בכלל!?". הוא הסתכל עלי כאילו זה שומדבר מיוחד וממש כאילו חיכה לכל השאלות האלו ואמר: "א.לא, אני לא משוגע. ב. לא עובר עלי שומדבר מיוחד. ג. אל תדאג, יש לי קשרים. ד. לא רצית לזיין את חברה שלך?" הזלזול בחברה שלי, שהתייחס אליה כאילו היא איזה גוש בשר, גרם לי לכעוס יותר, אבל אז הבנתי שסופסוף אני אעשה את מה שרציתי כל כך הרבה זמן.

התקשרתי אליה, לא ידעתי מה אני עושה, והזמנתי אותה אליי לחדר ליום שישי שבוע הבא. לאורך כל השבוע היו בי שני קולות. קול אחד, שהתעלמתי ממנו, שאמר שזה לא נכון, שהיא חברה שלי ושאני אמור לכבד אותה, וקול אחר שאליו הקשבתי, שאמר שבאמת הגיע הזמן שנעשה את זה.

יום שישי הגיע. היא באה אלי לחדר, היא היתה כל כך יפה. נעלתי את הדלת מבפנים והתחלנו להתמזמז. עם זה לא היתה לה בעיה, עשינו את זה כל הזמן. השכבתי אותה על המיטה והורדתי לה את התחתונים מתחת לחצאית, הורדתי את המכנסיים. "לא, אני לא רוצה", היא אמרה. "אבל אני רוצה!" אמרתי באדישות. "די! תפסיק!" היא אמרה. כבר הורדתי את התחתונים ושכבתי מעליה, ידעתי שאני כבד, ושהיא לא תוכל לזוז. הוצאת את האקדח מתחת למיטה והיא התחילה לבכות. גלגלתי קונדום. היא בכתה, כאב לה. גם לי זה כואב היום. והתחלתי, לא היתה לי בעיה שאני עושה את זה, אהבתי אותה ועשיתי את זה בשבילי. היא התנגדה, המסכנה.

אחרי שגמרתי ירדתי ממנה ואמרתי לה שלא תעז לספר על זה שום דבר, וגם הזכרתי לה את האקדח שיש לי. היא לא אמרה מילה, רק בכתה, שלפה לי את המפתח מהכיס, יצאה החוצה וטרקה את הדלת מאחוריה. ואז התעוררתי! הבנתי מה עשיתי והתחלתי לבכות. שנאתי את עצמי וכמעט דפקתי לעצמי כדור בראש. זה הגיע לי, זה עדיין מגיע לי, אבל לא עשיתי את זה. אין לי מושג למה... עד היום כשאני שומע את השם טל, או רואה מישהי שמזכירה אותה, או בכלל נזכר באירוע - אני שונא את עצמי, אני מרגיש מגעיל ודוחה ומתבייש בעצמי כל כך.

ניסיתי להסביר את זה לטל, היא לא הקשיבה לי, אני מבין אותה. אבל אני עד היום לא סולח לעצמי, ומרגיש כל כך מגעיל וכל כך דוחה.

אז כל הבנות שכותבות על הנזקים שבנים גרמו להן - אני לא מאשים אתכן בכלום, אבל רק תזכרו שזה הכל מאהבה, ושאני וכל הגברים האחרים (אני מקווה) מרגישים בדיוק כמוני - חולניים, מגעילים, בהמות וכלבים.

יש רק עוד בקשה אחת, למגיבים: האירוע הזה כואב לי מאוד ואני מתחרט עליו יותר מכל דבר אחר בחיים שלי! אז אני מתחנן, אל תזכירו לי כמה בן זונה ומניאק הייתי, כי אני יודע את זה בעצמי, אני יודע את זה טוב מאוד.

תגובות מתלהמות יימחקו.

באותו עניין, הקשר בין אונס ואהבה.

לסיפורים (אנא ציינו ניק):

[email protected]

זהירות - טריגר!!!

ש' נאנסה באכזריות כשהיתה בת 19. כשפנתה לעזרתו של הקב"ן הצבאי, הוא הציע להמשיך מאיפה שהאנס הפסיק. שנים רבות לקח לה להתגבר גם עליו, לחדש את האמון בבני אדם ולטפל בעצמה.

קוראים לי ש' ואני בת 29. עברתי אונס לפני עשר שנים ולא התלוננתי במשטרה. מעט מאוד אנשים יודעים על זה - בן זוגי היום שגם אז הכיר אותי, ומעט חברות... הסיפור שלי הוא כזה:

זה קרה ביום שבת בערב. בשעה עשר בלילה הלכתי לראות חברה. לבשתי טרנינג לבן, גופיה סגולה, נעלי ספורט, שום דבר שיכול להיראות פרובוקטיבי. בדרכי חזרה הביתה ממנה, כשאני הולכת לי בסבבה הביתה (לא היה אז טלפון נייד), מישהו צץ משום מקום. הוא חנק אותי חזק וגרר אותי אל פחי האשפה מאחורי בניין, כשהוא חונק ומחזיק סכין על גרוני וגורר אותי. נתקעתי בשער חשמלי שהיה בגובה המותן שלי. נאבקתי להשתחרר ולא הצלחתי. קיבלתי מכה חזקה במותן, דבר שכבר לקח ממני הרבה כוחות על ההתחלה. הבחור הצליח לגרור אותי אל מאחורי פחי האשפה, העמיד אותי ואחז בי חזק בצמוד לקיר. הוא התחיל לנשק אותי בכל הגוף. התנגדתי, ניסיתי לשרוט אותו בפנים, אפילו ירקתי עליו - לפחות בהתחלה. אבל זאת הייתה טעות, כי הוא אהב את הקטע שמתנגדים לו והוא היה חזק ממני בהרבה, ככל שהתנגדתי - ככה הוא היה חזק יותר. באיזשהו שלב הוא נתן לי בעיטה חזקה בבטן והתקפלתי. התחלתי להקיא אבל הוא המשיך להחזיק אותי מקופלת באכזריות, זה לא עניין אותו. הוא המשיך בשלו ובעט בי. כשהייתי על הרצפה הוא דחף אותי לכיוון חדר פחי האשפה. התחלתי להרגיש את הגלים שהציפו אותי בתוך הגןף, הרגשתי איך אני מתחילה להתרוקן מעצמי... הוא הסתער עליי כמו חיה רעבה, והופ... הדמעה החלה לרדת לה... הידיים שלי התחילו לרעוד, הרגשתי שאין לי אוויר לנשום. הריח שלו היה מגעיל ודוחה והוא המשיך ללקק לי את כל הגוף, להפשיט אותי להכאיב לי.

הוא חדר אליי... דם התחיל לרדת... כן, זו היתה הפעם הראשונה שלי, שמרתי על עצמי כל כך, הייתי כזאת חתיכה ויפה אבל אפחד לא הצליח לקחת ממני את זה בלי שאסכים, שמרתי את זה לרגע מיוחד, לרגע שזה יהיה מאהבה, והוא הצליח... דם, דם זורם כמו  נהר... מאיפה לעזאזל? אני שואלת את עצמי... בתוך תוכי שואלת למה זה לא נרגע? מתחילה להזיל עוד דמעה, התחלתי לבכות... בעצם בכיתי כל הזמן מבלי שהוא יידע, חשבתי שאני באיזה חלום, חלום רע, סיוט. אני מנסה לנקות את הדם, מנסה לראות מאיפה זה מוביל, מעבירה את ידיי על גופי ומגיעה לאיזור התחתון שבי... זה מגיע משם. "שיט, מה הבן זונה הזה עושה לי"... למה... פחדתי, לא ידעתי מה קורה לי, מה יהיה איתי, מה קורה לגוף שלי... אמרתי לו שיפסיק, התחננתי. ככל שביקשתי יותר הוא הכאיב לי יותר. הוא שם לי אזיקים על הידיים כשראה שאני מתנגדת, וזה כאב לי נורא. עד היום, כשאני נזכרת בפגיעה עצמה, הכאב ביד לא עוזב אותי. הוא עישן לי בפרצוף וכיבה עליי את הסיגריות על הגוף כשראה שאני בוכה או כשביקשתי שיפסיק... כאב לי כל כך. הבנתי שמאותו הרגע אני צריכה לסתום כי הוא יכאיב לי יותר... אבל מאותו הרגע קלטתי שלא אכפת לי מכלום, אין לי תחושה, הפחד שנמצא בי מרוקן אותי נפשית, הפחד משתלט על כל הכוחות שבי... ואני שואלת את עצמי למה......???? זיעתו נמרחת עליי, על גופי הטהור, גופי שלעולם לא יצליח להתנקות מהגועל, ואני שוכבת ולא מעניין אותי כלום... לא מעניין אותי מה הוא עושה, מה קורה סביבי, לא מביטה למה שהוא עושה וכבר לא מתלוננת בפניו על הכאב, כי בעצם אין לי תחושה לכלום...

ובעצם מה אני מתלוננת, בכלל הרי כל זה אני, אני אשמה, לא הצלחתי להתנגד, אני טיפשה... כן... כן, טיפשה. כשהוא נגע בי אני שתקתי, כשהוא ליטף אותי  שתקתי, כשהוא שכב עליי שתקתי - איך לא הגבתי?? למה קפאתי?? למה לא המשכתי להלחם, למה????? והוא... הוא ממשיך לגעת. בועט בי, מרביץ עם ידיו הגדולות והמטונפות. וכשאני מנסה להתנגד בכוחותיי האחרונים הוא אומר לי "ככל שתתנגדי ככה יכאב יותר...". וזה באמת כואבב, כואבב מאוד, הידיים שלו כל כך חזקות ומאיימות והגוף שלו כבד עליי. הוא שולף שוב סיגריה ומדליק אותה. אני מתחננת "די, עזוב אותי, זו פעם ראשונה שלי, תרחם עליי... " בתמורה אני זוכה לקבל כוויה בגוף מהסיגריות  ו"עוד פעם אני אשמע אותך ותזהרי שלא ארצח אותך", הוא שולף שוב את הסכין המאיימת, הסכין שמצליחה להפחיד אותי... ומטייל לי איתה על הגוף, דוקר אותי, על הגוף, וזה כואב, כואב, מתי זה יסתיים ???? אני זוכרת שאיבדתי לסירוגין את הכרה והוא העיר אותי על ידי כיבוי סיגריות והסכין הכואבת. הוא דפק לי את הראש על הרצפה, כל הגוף כאב לי, ועכשיו כשאני רושמת את זה הכל מתמוטט לי בגוף בפנים...

אחרי שהוא סיים את הכל הוא מדליק שוב סיגריה, יושב בפינה וצוחק וצוחק... כמה שהוא צחק... עד היום אני לא מצליחה להבין על מה הוא צחק... ואני מנסה לקום בכוחותי האחרונים, ללבוש את הטרנינג שכל כך אהבתי... הטרנינג הלבן שלי... שהוא כבר לא לבן... אני לובשת אותו באיטיות, כאילו שהכל ימשיך לחכות לי, אולי העולם מחכה לי, כאילו שהזמן נעצר ולא ידוע לי, מה בעצם עכשיו, לילה? יום? שישי? שבת? מה קורה לי??? לא מודעת לכלום... והוא ממשיך לצחוק "אל תגידי שלא נהנית, את טובה, שווה דפיקה, כוסית אמיתית, איך אני אוהב שאני עושה למישהי פעם ראשונה... אולי נפגש עוד כמה שנים, נמשיך מאיפה שהפסקנו"... ואני... אני עם נעל אחת ביד, מנסה להבין/לקלוט מה קרה לי. ולמרות שידיו כבר לא עליי, למרות הכל אין בי תחושה. בשארית הכוחות האחרונים שלי קמתי וברחתי מהר, מהר הביתה...

לקח לי זמן לקלוט את זה, הגוף שלי היה גוש של פחד וכאב. אני נעמדת ליד הדלת בבית לאחר ריצה מטורפת, שאני לא יודעת מאיפה היו לי הכוחות אליה, מביטה למעלה, פוקחת ת'עיניים, משהו מבצבץ לו. מנערת את הראש שלי וקולטת תחושה שלא... לא תעזוב אותי, זה... הזיעה, הריח, הסכין, הכאב הכל כך מוחשי אצלי, והלב שלי פועם בחוזק רב כמו מטורפת. אני נכנסת הביתה, אף אחד לא נמצא, מגיעה לאמבטיה ובוככה... בוכהה... בוכהה... מקיאה את הנשמה... וכלום לא עוזר... שוטפת את עצמי במים רותחים שאפילו הם לא כואבים, מהכאב הנוראי שעברתי ושואלת את עצמי מה קרה לי? מה הוא עשה לי? למה?????? איך אני אתגבר על דבר כזה??? הבטחתי לעצמי שמפה זה לא ייצא לשום מקום, זה כאילו פצע שיש לשים עליו פלסטר ולשכוח מהכל (בדיעבד זו הייתה החלטה גרועה לחשוב ככה)... ואז אני נזכרת איך הוא מתעסק לי בגוף, הוא חודר אליי, אונס אותי באכזריות כזו, הוא מכבה עליי סיגריה כל פעם שאני שוקעת/ נרדמת למקום אחר, הוא צוחק עליי? מה מצחיק?? אין לי כוח בגוף... ואני מתכווצת, מתכווצת וזה כואב... והצחוק שלו ממשיך להתגלגל, מנסה לחזור למציאות. אין לי כוח למלחמה הזו...

עשר שנים שתקתי ולא טיפלתי בעצמי. ניסיתי טיפול פסיכולוגי בצבא, אבל נפלתי על קב"ן  חולה נפש שאמר לי "הסיפור שלך מרגש אותי, לדעתי אחת כוסית כמוך יכולה רק ליהנות. אני יכול להציע לך כדורים, או  שיש לי עוד אופציה - אולי נעשה חוויה מתקנת, תראי לי איפה הוא נגע בך וננסה להפוך את זה למשהו מעניין יותר?" ואני... אני נשארתי בהלם, לא הבנתי לרגע מה הוא אומר לי... קלטתי שיש לי עסק עם עוד דפוק, אז אמרתי לו "תקשיב לי יא בן זונה, הפכתי לו ת'ניירות מהשולחן, המציאות לא תשתנה אם אתה חי בבועה, מי אני שאפוצץ לך אותה, אתה פשוט בן זונה!". אני זוכרת  שהרהרתי עם עצמי כמה רגעים, ושתקתי. הבנתי שכל מה אגיד לא יועיל, אבל לפני שיצאתי אמרתי לו "אתה יכול להאמין או לא, אבל המציאות לא תשתנה בגלל שהחלטת שזה לא בא לך טוב. בגלל אנשים דפוקים כמוך קורים דברים כאלה... ". הוא תפס לי את היד לפני שיצאתי ואמר לי: "אם השיחה הזאת תצא מכאן... אני אדאג שיאשפזו אותך..." ואני – כן, האמנתי לבן זונה הזה...

מאז פחדתי לסמוך על אנשים. לא טיפלתי בעצמי, עד שלפני כמעט שנה החלטתי לטפל בעצמי - העליתי הרבה במשקל, בעצם ההרס העצמי שלי התבטא בהפרעות אכילה כל השנים האלו, שנים שהייתי צמה, שנים שהייתי אוכלת ומקיאה... לפני שלוש שנים ילדתי והעליתי הרבה במשקל מכיוון שלא הקאתי ולא פגעתי בעצמי בתקופת ההיריון. העליתי מלא במשקל ולא הצלחתי להוריד את זה. בשנה האחרונה החלטתי עם עצמי, שזה הזמן שלי לטפל בעצמי... ואני רוצה לחזור להיות כמו שהייתי. התחלתי ללכת לתזונאי טבעי "נאטורופט", התחלתי ניקוי רעלים של הגוף, אבל... ופה האבל...

השבוע פגשתי את הבחור שאנס אותי באופן אקראי ברחוב. כמו שאמרתי, לא הכרתי אותו לפני זה, שנים שלא זכרתי אותו, ופתאום הכל חזר לי בחזרה. התמוטטתי, נפשית גופנית, חזרתי לימים של סיוטים, פלאשים, הקאות, חוסר רצון לאכול, לחיות... התזונאי שלי שמר עליי כל התקופה הזו, בחור מדהים שבזכותו אני חיה היום. הוא גרם לי לרצות להמשיך לחיות, טיפל בי, לא איבד בי לרגע תקווה. עם כל הקשיים שאני עוברת, הוא הצליח לגרום לי להגיע לטיפול פסיכולוגי... שמאז הקב"ן לא הסכמתי לסמוך על אפחד. והיום אני בטיפול כבר כמעט חצי שנה... ואני מודה לו על כך. היום אני מצליחה  להתעלות מעט מאיפה שנפלתי. הדרך שלי ארוכה, ארוכה וקשה מאוד, אבל בעזרת אנשים טובים שאני פוגשת בדרך להחלמה הזאת שאני עוברת, ועל מעט מאוד אני מצליחה גם לסמוך, אני מאמינה שאמצא את הדרך להתמודד עם כל הקשיים. מצאתי גם חבר קרוב שעוזר לי להתעלות בימים קשים, חבר שההכרות איתו התחילה מכוונה שלו לעזור מבלי שהכיר אותי אישית, ומבחינתי עברה לשלב שבו אני סומכת רק על עצמי ומנסה לקום באמצעות הכוחות שהוא מעביר לי. היום  אני מצליחה להתרומם למעלה גם בימים הכי קשים שלי, הרבה מכל זה אפשר להגיד שבעיקר בזכותו של הפסיכולוג, אני רואה אור בקצה המנהרה. הוא תומך, מבין, אכפתי, בחור מיוחד, מלמד אותי להסתכל על הדברים בצורה שונה, לדעת לקבל את עצמי מחדש ולצמוח מכאן לדרך חדשה. הוא מלמד אותי לראות שיש גם אנשים טובים... שלא כולם חרא... והיום... אני מקווה ללמוד להסתכל אחורה וללמוד לחיות לצד זה, לצד הפגיעה, לא סביב הפגיעה כל היום. אני מבינה שיש דברים יפים בחיים, שאני רוצה ללמוד לאהוב אותם ולרצות אותם גם כי זה מגיע לי. היום זה הזמן שלי לדרוש את כל מה שמגיע לי בחזרה וזה האושר..............!!!!!!!! שאבד לי. אני רוצה להגיד שגם אם הדרך רצופה בכשלונות וכאבים והרבה נפילות בדרך, אני בטוחה שאנצח במלחמה היומיומית הזאת, ומהיום אני מכריזה על מלחמה מחודשת, על כל הפגיעות שיצרתי בעצמי. ועד שלא אחלים לא אפסיק להלחם. תודה לכל מי שקרא את זה...