הבלוגרית יונית בן שאול המקורית חוותה אינספור מקרים של חציית גבולות במסגרת עבודה בזנות. לכאן היא העלתה סיפור על נסיון אונס שנכשל לאחר שהניסה את התוקף, שהתרחש במסגרת "זמנה הפנוי".
עבדתי בזנות משהו כמו שלוש שנים עד שקרה המקרה הזה. בפעם הראשונה שהגעתי לבחור שסרסר בי למעשה, ידעתי שאני חייבת לשכב איתו ועשיתי את זה למרות שלא רציתי. גם בלקוח הראשון זה נראה ככה והמון סיפורים שאני קוראת כאן מזכירים לי את אותן תחושות שהיו לי אז: סוג של שיתוק, ניתוק, וציפיה שזה רק יעבור. רק ששם אני הכנסתי את עצמי, אקטיבית, לסיטואציה.
במשך העבודה היו אינספור מקרים כאלה ואחרים שאפילו שקרו בתוך הקטגוריה המצומצמת של "במסגרת עבודתי בזנות", מבחינת הסקאלה הפרטית שלי הם מדורגים בסדר עולה או יורד של השפלה, כפיה, אלימות, וכן, עד כמה שזה נשמע מוזר, סוגים של חציית גבולות. כי גם בתוך המסגרת הזאת, של להיות זאת שמותר לזיין אותה בלי לאנוס ובלי להטריד ובלי לכפות אלא רק הודות לתשלום מראש, גם במסגרת הזאת יש גבולות ויש הרבה מאוד אנשים שנהנים, זה מרגש אותם, לחצות אותם.
כך שבמובן מסויים, ההפרדה שנעשית בין מישהי תמימה שהלכה ברחוב והתנפלו עליה/הציקו לה ולא משנה איך היא התלבשה או נראתה, לבין מישהי שירדה לזנות ובמילא הייתה אובייקט מיני ובתור שכזו חצו איתה איזה קו, כשהיא נעשית מעיניים של מישהו מבחוץ - היא הפרדה צבועה שמשרתת את שמירת הטאבואים החברתיים ותו לא.
אחרי כך וכך זמן של עבודה, החלטתי לטוס ליפן ולהיות שם מארחת. היה לי הרושם שאצטרך לעשות פחות ואקבל יותר, ועדיין אוכל להמשיך להתעסק באובססיביות בנושא המין, כמו שהייתי רגילה. חלק מעבודת האירוח (שאגב לא עלתה לי ממש יפה) הייתה להגיע עם שמלות בלתי צנועות אם כי לא זנותיות.
באחד הלילות עצרה לי ההסעה כרגיל (כי כבר לא היו רכבות תחתיות בשעה ההיא) מול הגן שדרכו הלכתי לילה לילה לאכסניה שבה גרתי. כמו בכל לילה חציתי את הכביש כדי להכנס קודם ל AM/ PM שברחוב שממנו מתחיל השביל שמוביל לגן. לפני שנכנסתי ראיתי אופנוע גדול חונה בצד, ועליו יושב בחור עם קסדה שהפלסטיק שלה מכסה לו את הפנים. הייתה לי הרגשה שהוא מסתכל עליי אבל הייתי רגילה שיפנים, בטח בשעות לילה מאוחרות, מסתכלים על מערביות. נכנסתי לחנות וקניתי לי ארוחת לילה מרגיעה של לפני השינה.
כשיצאתי התחלתי לצעוד על הדרך שמובילה לגן. זה גן יפה מאוד, מפותל, עם מזרקה ונחל סינטתי שתוכנן בסגנון היפני. אהבתי ללכת בו.
שמעתי צעדים מאחוריי, וכשהסתובבתי ראיתי בחור שאני לא זוכרת איך בדיוק אבל הבנתי שזה הבחור שהיה על האופנוע. נכנסתי למתח קל והשתדלתי ללכת רגועה ושלווה, שלא יבחין שאני נלחצת ממנו. הוא התחיל לצעוד מהר מאוד ובכל פעם שהסתובבתי לאחור ראיתי שהוא נמצא פעם מאחוריי בצד ימין ופעם מאחוריי בצד שמאל. בצד שמאל שלי הייתה גדר הפרדה בגובה חצי גוף של בן אדם, כמו ברזלים מחוץ לבית ספר או לפני כביש, בין הדרך שעליה הלכתי שיכולות לעבור בה מכוניות לבין מדרכה צרה בשביל הולכי הרגל. שמתי לב שהוא עובר מדי פעם את הגדר הזאת, וכשסובבתי את הראש לאחור הוא עשה כאילו הוא מסתכל אל עבר הבניינים שמצד ימין, שהיו במרחק חמישים-שישים מטר מהשביל.
בהתחלה חשבתי שהוא בודק האם יש אור בחלון של מישהו שהוא רוצה לבקר אותו. כשהבנתי שזה לא מסתדר עם הדילוגים האיטיים שלו מעל לגדר, שאחריהם הוא הגביר את קצב ההליכה, הבנתי שהוא פשוט עושה את זה כדי לשפשף לעצמו את הזין בברזלים של הגדר. קיללתי את עצמי שלא הבנתי את זה קודם והחלטתי לפנות אליו ולהגיד לו, בתמימות, שהוא נראה לחוץ מאוד ואולי אני יכולה לעזור לו.
הוא נמנע מקשר עין איתי והניד בראשו, והסתכל על הגוף שלי. כיווצתי את הגבות לעומתו כדי להבהיר לו שהעניין לא מוצא חן בעיניי, אבל זה לא הזיז לו. אחרי זה הסתובבתי והמשכתי ללכת.
ברגע הבא הוא כבר הלך לידי עם הזין בחוץ וביקש ממני לגעת. הנדתי בראש והמשכתי ללכת באותו קצב. בינתיים כבר הגענו לשביל של הגן והיה קצת יותר חשוך, וכבר לא יכלו לראות אותנו מהחלונות של הבניינים בסביבה.
הוא נגע לי בתחת, והעפתי לו את היד והוא מייד נדבק אליי שוב כמו דבק ונגע לי בציצים, ואני אמרתי לו בעברית שהוא דבק מעצבן או משהו כזה, והרגשתי שזה שהוא לא מבין אותי נותן לי כוח. קיללתי אותו בכל מיני קללות מתונות כמו אפס מאופס, יתוש, וכאלה, והוא תפס אותי מאחור. אני לא זוכרת מה היה בדיוק, אני רק זוכרת שראיתי באיזה רגע את הפנים שלו מקרוב והיו לו פגעים בעור, מין פצעים כאלה, ואז חשבתי איך יכול להיות שיפני מושתן מפיל אותי לרצפה ומצליח להוריד לי את התחתונים. באיזה רגע הפסקתי להתנגד והתחלתי להגיד או.קיי, או.קיי, והוא הסתכל עליי לרגע ואז ביקשתי ממנו שרק ישים קונדום והוא התבלבל לרגע, לא ברור לי למה וממה, ואני הספקתי אז לדחוף אותו ולקום. הייתי צריכה להרים את התחתונים כדי ללכת, כי הם היו תקועים לי על הקרסוליים, ומייד הסתובבתי עם הפנים אליו כדי שאם הוא יקום לפני שזה יקרה אני אהיה מוכנה להרביץ לו או משהו. התחלתי לקלל אותו יא בן זונה, מניאק, יפני מכוער ומסריח, בעברית, ובעיקר חשבתי איך הוא מעז להתנפל עליי ככה ונראה אותו מנסה עוד פעם. הבנתי שאם היה לי עד אז פחד להרביץ לו באמת אז עכשיו כבר לא אכפת לי ואם הוא שוב ינסה לתפוס אותי אני ארביץ הכי חזק שאני יודעת.
התחלתי ללכת לאחור, עם הפנים אליו והגב לכיוון ההליכה, והוא ניסה להתקרב, ואז חשבתי שאולי הוא יודע כל מיני קראטה וכאלה כמו בסרטים ואז אין לי סיכוי, אבל לא היה אכפת לי לנסות כבר. להיפך, רציתי שהוא ייתן לי הזדמנות להוציא עליו את האגרסיות שהוא עשה לי. אבל הוא המשיך לתפוס מרחק ולנסות לאגף אותי מדי פעם ומהר מאוד הגעתי לרחוב מואר שבפינה שלו הייתה עוד AM/PM פתוחה, והוא נשאר בחושך של הגן.
כשהגעתי לאכסניה חיכה לי מי שניהל אותה, בחור יווני שגם גר במקום. הוא הציע לי לבוא לישון איתו והסכמתי, כי רעדתי כולי מעצבים. הוא שאל מה קרה ואמרתי כלום. הוא ניסה למזמז אותי ואמרתי שלא בא לי היום (ביום אחר הייתי מסכימה כי לא אמרתי שם לא לאף אחד) והוא רק ליטף לי את הגב. הוא שאל למה יש לי סימנים בגב ושאלתי איזה סימנים והוא אמר שריטות כאילו מישהו שרט אותך, איזה נמר או משהו, ואמרתי שנפלתי. חשבתי שאני לא מספרת לו לא בגלל שאני מתביישת אלא בגלל שהוא לא ממש קרוב אליי ולא בא לי לראות את הרחמים המעושים שלו.
אחר כך חשבתי האם אני ממש חזקה או שהיפני הזה ממש אדיוט שהוא כזה חלש ומנסה לאנוס בחורה. אחר כך חשבתי שאולי הוא חולה באיזה משהו ובגלל זה הוא חלש. אחר כך חשבתי מה פתאום אני מרחמת עליו. אחר כך נרדמתי ובימים שאחרי זה הצצתי איזה שמונה פעמים, גם ביום וגם בלילה, לכל הכיוונים כשרק יצאתי מהאכסניה. ולעבודה במועדון מארחות ההוא לא הלכתי יותר.
מה שמצחיק בכל הסיפור זה שהיו לי לפני זה שלוש שנים של עבודה בתור זונה שבמהלכן אפילו חטפו אותי לשטחים. אבל כשקרו דברים כאלה, בניגוד לרצוני, במסגרת העבודה בזנות - זה היה אחרת, כי הראש היה על מצב של הסכמה תמידית. הייתי מנותקת מעצמי לגמרי. מראש באתי עם הידיעה וההסכמה שאני כלי, חפץ שעושים איתו מה שרוצים.
ובפעם הזאת, כשזה קרה שהלכתי לבד ברחוב, כשהראש במצב אחר, שהנה אני מגיעה לחדר הזמני שלי ואוכלת לי ארוחת לילה בשקט, ואני לבדי ברשות עצמי, אז פתאום זה היה אחרת. פתאום ראיתי שיש לי רצון לשמור על עצמי ושהוא חזק הרבה יותר ממה שדמיינתי לעצמי – לא בגלל שהצלחתי כאילו "למנוע" את האונס כי התנגדתי, אלא בגלל שפתאום הרגשתי שאני באמת רוצה להגן על עצמי, שאני לא מוכנה שיעשו לי שום דבר בלי שאני באמת רוצה אותו.
זאת לא הייתה ההארה שלי שבגללה הפסקתי לעבוד בזנות. המשכתי גם אחרי זה, כשחזרתי לישראל. לקח לי כמה שנים טובות להפסיק עם זה לגמרי.
ביום שני ענת גור.
לסיפורים (אנא ציינו ניק):
[email protected]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
