לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

mybody

לא היה לך נעים לאמר "לא"? הוטרדת או הותקפת מינית ולא התלוננת? התלוננת והעולם המשיך כאילו כלום??? אל תשמרי בלב! ספרי לי ואני אספר לכולם. בלי שמות, בלי פרטים מזהים, רק ה"אירועים". כל מקרה לגופה (*הפניה לנשים מטעמי נוחות אך מכוונת לכל סוגי המינים)

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    פברואר 2008    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
242526272829 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

ספיישל יומולדת: כל התשובות לשאלות שהעזתם לשאול


קחו נשימה ארוכה - זה יצא מאד מאד ארוך. אבל זה גם הדיון החשוב ביותר שהתקיים כאן, באדיבות דולצינאה:

 

דינקה:

את בחורה אינטלגינטית. התלוננת?

 

דולצינאה:

כן,אני בחורה אינטליגנטית. מאד, אפילו. אבל גם האדם האינטליגנטי ביותר הופך להיות קפוא ומבוהל, כמו פעוט, במצב כמו זה. לשאלתך- לא, לא התלוננתי. ממספר סיבות:

1. הכרתי היטב את יחסו של החוק למקרי אונס. בהרבה מאוד מקרים היחס הוא כה משפיל ומזלזל, כמו אונס שני.

2. פחדתי, ואני לא מתביישת להודות בזה. כשמישהו לוקח שליטה על גופך, הוא גם לוקח בבעלותו את נשמתך ואת כל רצונותיך ומחשבותיך. הוא חדר לפחדיי העמוקים ביותר והגשים אותם.

3. הוא היה אדם בעל קשרים,היו לו לא מעט חברים שהיו מוכנים לעשות עבורו כמעט כל דבר. בתקופה הנוראית של אחרי האונס, הוא היה מתקשר אלי כל יום עשרות פעמים ומאיים עלי שאם רק אעיז להתלונן, גורלי יהיה גרוע בהרבה. ההגיון אומר ללכת להתלונן ולדאוג שיהיה מאחורי סורג ובריח, הפחד המשתק חושב אחרת. הוא איים שיפגע במשפחתי, באחותי, בחבריי ובכל אדם שיעיז לנסות לעזור לי.

הדבר היחיד שאני מצטערת עליו בכך שלא התלוננתי הוא שיכולתי להציל נשים אחרות מהרוע שלו. וזה הדבר היחיד שהיה מדיר שינה מעיניי.

 

 תודה על החיזוקים. זה באמת חשוב מאוד, ותמיד טוב לקבל חיבוק.

בנוגע לתלונה - אני לא מרגישה שחטאתי לעצמי שלא התלוננתי, בסך הכל גם אילו הייתי מתלוננת זה לא היה משיב את המעשה ואת התמימות שלי שנגזלה. קראתי פעם כתבה על מישהי שעברה התעללות מינית במשפחה, והיא אמרה שם דבר כל כך נכון, שכל כך הזדהיתי איתו - הדרך שלי לנקום היא להמשיך לחיות ולאהוב את עצמי. העובדה שהמשכתי בחיי, שהשלמתי עם העבר הבלתי ניתן לשינוי ושאני לא מפחדת יותר, היא נקמה מספקת עבורי. הוא ניסה לקחת ממני את הביטחון בחיים, את הביטחון בגברים ובבני אדם, אבל הוא לא הצליח,וזה הניצחון שלי עליו. (וגם זה שאני נהנית מאוד ממין! ).

 

 זה רק מוכיח שגם "נשים אינטליגנטיות" (ואנשים בכללי), מודעות לעצמן ולסביבה, יכולות להיות קורבן. לאנשים יש מן צורת מחשבה מעוותת כזו שאם עברת אונס, את מוכרחה להיות איזו בחורה קטנה ומסכנה, שבאה מאיזו פריפריה עלובה בה פשע היא עניין שבשגרה. הרגש הראשון שעולה הוא רחמים, ואני לא רוצה לעורר רחמים באיש, ובטח שבטח לא בעצמי. גם האישה החזקה ביותר, הבטוחה בעצמה, המודעת, יכולה להפוך שלא ברצונה ברגע אחד ללא יותר מכלי לסיפוק יצרים חולניים.

אני רוצה להוסיף שהמעשה הזה לא היה אקט של חרמנות בלתי נשלטת אלא אקט של שליטה, של נקמה (כמו הרבה מאוד מעשי אונס). אני מתכוונת לכך שהרבה מעשי אונס מתרחשים כאקט של שליטה ואלימות, הדגש הוא לאו דווקא על המין עצמו, אלא על מה שמסמל האקט האלים. כאילו אמר לי בכך - אני לא יכול להכריח אותך לחזור אלי, אבל אני כן יכול להכריח אותך, ולקחת ממך בכוח דווקא את הדבר שכל כך רצית לשמור. כדי להפגין את הכוח שיש לו על פני.

 

Angy:

ומה שהכי לא קליט זה איך שהם נראים כל כך טובים בהתחלה!! תמיד ההורים שלי הזהירו אותי מכאלה דברים... תמיד אמרתי לעצמי ולהם שאצלי אין כזה דבר ואני יודעת שכל החברים שלי (בנים) הם אנשים טובים. לאחר שראיתי את כל מה שקרה הבנתי שאני לא יכולה כל כך לסמוך על כל אחד.

 

דולצינאה:

האמת היא שאני לא חושבת שהוא תכנן את זה, לא נראה לי שמישהו הולך לו במחשבה של "היום אאנוס את האקסית שלי". אני חושבת שהוא אדם שיש לו אפס שליטה עצמית. בגלל זה הוא לא נשאר נאמן, למרות שלא חסכתי ממנו דברים אחרים פרט ליחסי מין מלאים, ובגלל זה גם כשלא נעניתי לחיזוריו החוזרים, הוא לקח בכוח את מה שרצה תחילה להשיג במילים יפות.

 


 

Neko Girl:

בן אדם מגעיל. עברה בי צמרמורת כשקראתי את המשפט האחרון. זה הורג אותי שאחר כך הוא עוד העז לאיים. הוא לא מבין מה הוא עשה?!


דולצינאה:

להפך, אני דווקא חושבת שהוא כן הבין את חומרת מעשיו, אחרת הוא לא היה מאיים. הוא עצמו חש מאוים לנוכח המעשה המחריד שלו, ולכן מתוך פחד שאתלונן הוא ניסה להשתיק אותי ולאיים עלי.

וכן, הוא בנאדם מגעיל. כל אדם שמעיז לקחת לעצמו את הזכות לפגוע גופנית ו/או נפשית באדם אחר הוא אדם שפל, מגעיל ולא אנושי. החלק המגעיל ביותר בכל העניין היה שכמה שנים לאחר המקרה (עברו מאז 7 שנים) נתקלתי בו במקריות. נתקפתי פחד מאיים ומשתק ורק חיפשתי לאן להיעלם. וכשהוא ראה אותי, הוא חייך בהכרה לשבריר שניה, הכרה של "אוי כמה טוב לראות אותך"... כאילו שדבר לא קרה. אני לא יכולה להתחיל לתאר את החלחלה שהרגשתי.

 

any:

אני ממש לא בטוחה שהוא הבין את חומרת מעשיו. כלומר הוא הבין שזה "אסור", במובן המשפטי והחברתי של העניין, אבל לא נראה לי שהוא הבין את חומרת מעשיו. אם לחדד, הוא הבין שאם תגישי תלונה - צפוי לו מאסר. או חקירות. או חוסר נעימות, וואטאבר. מה שמחזק את דעתי, זאת העובדה שאחרי שבע שנים הוא חייך אלייך כאילו כלום. ככה לא נוהג אדם שמפנים את חומרת מעשיו. לדעתי הוא סתם פחד ממך, אבל רק על עצמו, ולכן איים וכל זה.

 

דולצינאה:

ברור! לזה בדיוק התכוונתי! הוא לא התחרט על כך שאנס אותי... הו לא, חס וחלילה! הוא מאוד מאוד התכוון לזה... הוא הבין וידע היטב את ההשלכות המשפטיות של מעשיו, אבל בין אם ידע ובין אם לא את ההשלכות של מעשיו על חיי, ועלי בכללי, לא נראה שזה הפריע לו במיוחד.

 

Neko Girl:

או שהוא מנסה להדחיק את מעשיו, או שהוא פשוט נהנה להראות שזה לא מזיז לו. כך או כך, הוא חרא. והרבה יותר מזה!

 

דולצינאה:

הוא פשוט בנאדם בלי יותר מדי אינטליגנציה רגשית (או אינטליגנציה בכלל...). שוב, זה הכל משחק של שליטה, כאילו אמר לי "את מפחדת? אני לא"... אין לו שמץ של יכולת להבין מה הזולת מרגיש. וזה הופך אותו לאדם הרבה יותר מסכן ממה שאי פעם היה יכול להפוך אותי.

 

בני:

 נשמע כמו חלאת המין האנושי. אין מה לומר - פשוט עבריין מגעיל ורע לב. אולי הוא לא תכנן את האונס אבל הוא גם לא תכנן את החיים שלו. בעצם, אף אחד לא תיכנן ולא חינך אותו כדי שבשעת מבחן הוא לא יתנהג כמו חיה. אני מאשים את החינוך בארץ ואני מתכוון לבני טובים שמהם היינו צריכים דוגמא והם לא מצליחים לשלוט בשום דבר שצריך שליטה, לא נהיגה, לא שתייה, לא הגינות, הכל רקוב ומושחת. ילד שבוגד בחבריו לכיתה, ילד שלא תורגל 101 פעמים לשלוט על הדברים הכי פשוטים... בוגד בהוריו, משקר ומסתבך עם כל העולם ומכאן הדרך קצרה לעבירות רכוש, מין וכיוצא בזה. לעניין התלונה: אני מאוד מקווה שיש לך את הכוח להתמודד לבד או לפחות בלי "עזרת שומרי החוק". גם בחורה אינטליגנטית צריכה עזרה וטיפול.

 

דולצינאה:

אנחנו חיים בחברה שמייצרת עבריינים ואז מענישה אותם... אילו הייתה דואגת לחנך מראש, כמו שאמרת בעצמך - לא היינו מגיעים למצב בו העונש הוא הכרחי. היום אני דווקא רואה את הדברים מנקודת המבט של המוחלשים, של אלו שמגיעים לעבירות הרכוש/מין/סמים. במובן מסוים המקרה הזה פקח את עיניי, גרם לי לרצות להיות מעורבת יותר בחינוך, כדי ששלב העונש לא יצטרך להגיע. וכן, גם אני הגעתי לטיפול. כדי ללמוד ולקבל את הכלים להשלים עם הדברים שלא אוכל לשנות, אלא רק ללמוד ולהשכיל מהם. וזה בהחלט עזר לי מאוד.

 


 

°•• «:NiGhT P®iN¢e§A••°:»:

איזה כלב... למרות שהייתי אומרת עוד כמה דברים עליו. תהיי חזקה.


דולצינאה:

 תודה רבה.

 

ענבר:

כלב הוא חיה מקסימה ונאמנה.

 

דולצינאה:

אני מסכימה איתך! הכלבה שלי קצת נפגעה מההערה הגזענית הזו...

 

בני:

 יש בפרסום הדברים כאן אזה שהוא סוג של טיפול, נכון? אני מרגיש את זה בעצמי: רק לענות על התגובות, מעבר לסקרנות, זה ממש דו שיח כזה בריא ומשחרר. ושלא תלמדי דברים בדרך הקשה הזאת אף פעםםםםםםםםם. לילה טוב.

 

דולצינאה:

ברור, כל דרך לפרוק את המעמסה, ולשתף, לספר ולא להרגיש שצריך לשתוק או להשתיק זה טיפול בפני עצמו. והמקום הזה כאן, לקבל את נקודת המבט של אנשים רגילים, גברים ונשים מן השורה בדיוק כמוני. זה נהדר. תודה לך על התגובה הנעימה,  לילה מצוין.

 

ליאור:

גררררררררר... מגרה...

 

דולצינאה:

כן? זה מגרה אותך? מה בדיוק, התיאורים הגרפיים המפורטים? או שאולי מגרה אותך לדעת שיש נשים בעולם שגם אונס לא יוכל לשבור אותן? כן,אתה צודק, זה מאוד מגרה לדעת שיש נשים חזקות, אמיצות, שלא מתכופפות ולא נשברות גם מול הקשיים של החיים. מסכימה איתך ב-100%.

 

קרן אור:

תתעלמי, טרול המחמד של הבלוג (ושל עוד בלוגים...). סיפור כואב אף על פי שלא עברתי משהו כזה (למזלי...) אני מבינה אותך במליון אחוז... חברתי עברה משהו כזה  מאחלת לאקס ה"נהדר" שלך את כל "הטוב" שבעולם.

 

דולצינאה:

להיפך, אני חושבת שטרולים צריך להאכיל בדברי חוכמה... אולי תבוא הפיה הטובה ותהפוך אותו לילד אמיתי. תודה לך, אני בטוחה שהאקס שלי מעריך את זה...

 

בני:

 תודה על התודות. אני נדהם מהקלילות שבה את מתבטאת לגבי האירוע ויש לי מסקנה ברורה, שאת בחורה מקסימה עם יכולות גבוהות.

 

דולצינאה:

(האגו גדל קצת...). תראה, קודם כל עברו מאז לא מעט שנים (7 במספרן), שהיו עבורי זמן לגדול, להתפתח ולהתעצב. אני כבר לא ילדה מבוהלת וגם לא הפכתי להיות אישה מבוהלת. אני לא רוצה להפוך את עצמי לקורבן, להיפך, אני משתדלת להסתכל על הצד החיובי הקיים גם בחוויות הקשות. אם לקחת את זה בצורה כזו - הוא אפילו עשה לי סוג של "טובה", הוא הפך אותי לאדם חזק, מודע, אפילו שמח יותר. מפני שהייתי על סף תהום, והסתכלתי בה בעיניים פקוחות וערות, והייתי מסוגלת לחזור אחורה ולבחור בדרך האחרת.

 


 

רם:

הפער בין הזוועה בסיפור ועוצמת הכתיבה שלך מאוד הקשה עלי לקרוא את הסיפור. יש לי סוג של רגש שמתעורר בי כשאני נתקל בסיפורים כאלה, מחיי, מחיי מכרים, או בכל הקשר אחר, (לא רק בקשר לתקיפות מיניות). קשה לי אחרי זה במשך כמה ימים, ללכת ברחוב ולא לחשוב, כמעט על כל בן אדם - נחמד ככל שיהיה: "איך אני יודע שזה לא ההוא מהסיפור?". אני מוצא את עצמי מתחמק ממבטים של זרים. לא הצלחתי לזהות בן אנוש בתוקף. אבל, לצערי, יכולתי לשים בדמותו לא מעט אנשים בהם נתקלתי בחיי.

 

דולצינאה:

כבר קיבלתי לא פעם בחיי הערות מסוג זה, גם אצל הפסיכולוגית שטיפלה בי על הדרך הנקיה והמחושבת שבה אני מבטאת גם את הקשים שברגשותיי... כאילו שאני מדברת על אדם אחר לחלוטין. אני מאמינה שזו הדרך שלי להתמודד עם הדברים, אני לא מנסה לשכוח אותם, לייפות אותם או לחילופין, להפוך אותם לנוראים יותר. זה החלק המעורר אימה יותר מכל, המחשבה שהאדם הזה יכול להיות כל אחד, תוקף הוא מפלצת בעלת אינספור ראשים. אך המטרה היא לא ללכת ברחוב ולהמנע מלהישיר מבטך אל אותם זרים, אלא ההפך המוחלט - ללכת גאה בגו זקוף, להביט אל כל אותם הזרים שמביטים אליך ולחייך אליהם, מפני שהחיים בפחד מתמיד גרועים יותר מכל.

 

רם:

לא ראיתי בצורת הביטוי שלך זרות, אלא ביטחון. פשוט הכתיבה מאוד שלמה, בלי קצוות, זה הופך את הסיפור לעוד יותר קשה (ביטוי מטומטם, אבל אשאיר אותו. שום דבר לא הופך את הסיפור ליותר קשה ממה שהוא במציאות). לגבי הערתך האחרונה, כן, אני מסכים. לא התכוונתי לצעוד בפחד. התכוונתי להיתקלות טריוויאלית של חילופי נימוס עם מישהו שאני לא מרגיש שמגיע לו צל של נימוס. זו הרגשה, לא מחשבה עמוקה.

 

דולצינאה:

כן, ביטחון בהחלט יש בה. כתבתי פה בעוד תגובה שבמעשה שלו, שנבע מתוך הרצון לקחת ממני את האמון בבני אדם, את השליטה בעצמי ועל חיי, הנקמה הטובה ביותר שלי היתה שהוא לא הצליח. לא הצליח לקחת ממני את השמחה, את האמון בגברים ובבני אדם, ואת האהבה לעצמי. וזה הניצחון שלי עליו.

במשך זמן רב הייתי משחזרת את האונס הזה לפרטי פרטים, מה לבשתי, מה ראיתי, מה הרחתי, מה היה צליל הלמות לבי... רק כשהצלחתי להשלים את השחזור במדויק, יכולתי להמשיך הלאה. רציתי להתמודד שוב עם אותה תחושה שחשתי אז, זה לא הניח לי. ורק כשסגרתי את כל הקצוות, יכולתי באמת להגיד שהשלמתי עם עברי. ורק אז, כשאני בטוחה שלא אשכח אף לא פרט אחד, יכולתי באמת לדבר על זה.

ואני בהחלט מבינה את התחושה שאתה מדבר עליה. גם לי קורה לעיתים שאני מביטה באנשים זרים ושואלת את עצמי איזה עוול הם עשו לאדם אחר? אולי בכלל אני מסתכלת על אדם שמבוקש על ידי המשטרה... אבל אני לא משליכה, ומעולם לא השלכתי את תחושותיי הפרטיות, ואת הפחד שהיה מנת חלקי על בני אדם אחרים.

 

רם:

זאת כמובן לא "הזמנה" אלא צורת ביטוי, אבל בא לי לדבר איתך על כל כך הרבה דברים. למרות שחשתי את זה בבלוג הרבה פעמים (אני מאוד סקרן כלפי אנשים), תמיד חשבתי שצריך להיות זהיר עם צורות ביטוי כאלה כאן. פשוט יש כמה "אקסטנציות" של מה שאת אומרת שמאוד מעניינות אותי:

1. אני תמיד שואל את עצמי אם יש דבר כזה "טיפול שלם". כזה שמחזיר לאדם שמוגבל באופנים שונים בחופש התנועה שלו, את חופש התנועה שלו, ולא רק מעניק לו די חופש בשביל להמשיך לשרוד. ב"טיפול" אני לא מדבר רק על לשבת על כורסה פעמיים בשבוע, אלא על התהליך השלם. אם יש דבר כזה "טיפול מושלם", האם זו אפשרות לכל מטופל, או האם זה נובע מכך שהפגיעה של הבן אדם, חמורה ככל שהיתה, היתה על רקע חיים חזקים, מבחינת חוויות הילדות וה"מוכנות" שלו. משום מה נשמע לי שהסיפור ממנו התחלת, על הילדה ה"שונה", הוא סיפור על מישהי שממילא כבר היתה לה פרספקטיבה מאוד ייחודית וחזקה על מה שמבדיל אותה מאחרים, כולל האוטונומיה שלה, ולכן היה לה פחות מרחב "להסתבך" - ממילא הדברים האלה לא היו לה מובנים מאליהם. לפתע ה"חיסרון שבך" (החברתי, לא האישי) - הפך ליתרון. אני חושד שזה לא רק את אלא משפחה תומכת באופן כלשהו - תומכת במי שאת, בזכותך להיות מי שאת, ולא מנסה לעשות לך סטנדרטיזציה. אולי אני טועה...

2. בקשר לאנשים ברחוב, זה נושא שמעסיק אותי בהקשרים אחרים. פעם היתה יחידה בצבא שהרגה ילד באכזריות רבה. הכרתי מישהו מהיחידה הזאת, ניתקתי קשר עם חוג חברים שלם, בעיקר לאחר ששמעתי שהוא לא אומר מילה (כשהנושא היה בחדשות הוא טען שזה "סודות"). דוגמה נוספת: יש לי ארוחת ערב בשבוע הבא עם כמה חברים, ואחד הנוכחים הוא חוקר ביחידת לימודי נוירולוגיה שבה נעשים ומתועדים ניסויים אכזריים מאוד בקופים, מהקשים בעולם. הוא מעורב בניסויים. אני לא רוצה להגיע. להביט לו בעיניים, בטריוויאליות. יש מחיר כבד לשאלת הגעתי והיא תפגע באחרים (היתה לי הכרות עם קוף שגדל בשבי, והוא לא היה שונה מילד אדם בדבר).

 

אם זה לא היה ברור, הדוגמאות שלי באו לנסות להסביר את ההרגשה הזו שניסיתי לדבר עליה - שיש ברחוב אנשים שלא הייתי רוצה אפילו בטעות לחייך אליהם, להגיד להם "שלום", "בוקר טוב". לא שלעולם לא הייתי רוצה - זה לא "גזר דין מוות"- זה רק מפני שהם יכולים לצעוד ברחוב כאילו כלום - כאילו שזה בסדר כל מה שהם עשו - הם לעולם לא ישלמו על זה שום מחיר. זה אפילו די מקובל בסביבתם. זה מה שניסיתי לאמר. ואיך שכחתי- בדוגמאות- את כל אותם גברים שתקפו חברות שלי.

 

דולצינאה:

אפתח ואומר שדווקא הייתי שמחה לראות את זה כ"הזמנה". כבר ציינתי, ואציין שוב - אני לא תופסת כל אדם (גבר בפרט) שמעוניין לדבר איתי (או להכיר אותי, או להתחיל איתי, או להזמין אותי לכוס קפה...), כאנס פוטנציאלי או כאדם שיכול בפוטנציה להזיק לי. להפך, אם ישנו דבר אחד שקיבלתי מהמקרה הזה, הוא אמון בבני אדם. מפני שכמו שישנם אלו שמסוגלים לפגוע, ישנם אלו המוכנים לעזור, להקשיב ולתת מעצמם. למטבע תמיד יש שני צדדים, מאוד קל להתפתות להביט רק בצידו האחד ולהפיק מכך לקחים. אבל אתה הופך להיות אדם שלם ומאושר רק כשאתה באמת מסוגל להביט בשני צדדיו ולא להאשים את כל העולם בנסיבות חייך. הכעס הוא כל כך קל, הוא בא בפשטות, בלי מאמץ, בא מאליו. השמחה, העונג, ההכרה בדברים הטובים הם אלו שמצריכים דם יזע ודמעות כדי להשיגם. ואני אדם שאוהב אתגרים...

בנוגע לשאלותיך - ראיתי שכבר קראת למטה על הבית ממנו באתי. לא תמיד היתה לי היכולת להיות כל מי ומה שאני, תמיד ישנם אלו הרוצים לקצץ לך את הכנפיים. אבל העובדה שבאתי מתוך מקום שלא מגביל אותי, לא שופט אותי ורק רוצה בעבורי את הטוב ביותר, בהחלט תרמה לא מעט לאדם שהתעצבתי להיות. אני מאמינה שליכולות של אדם יש קשר לא מבוטל למקום ממנו בא.הרבה יותר קל למנף את עצמך קדימה כשיש מאחוריך אנשים שעוזרים להעצים אותך. בנוגע לטיפול הפסיכולוגי, טיפול "שלם" כמו שאמרת, הוא בהחלט לא לשבת על כורסה ולצפות שהחיים יגיעו אליך. לא הגעתי למצב שאני עומדת בו כיום מלשבת שעה בשבוע ולדבר על הילדות שלי, כשמישהו יושב מולי ומהנהן בראשו. אני חושבת ששיטות הפסיכולוגיה המקובלות, בשילוב של פסיכותרפיה, יכולות מאוד לעזור במקרים קשים מאוד, אבל כמו בכל דבר אחר, צריך את עזרתם של שני הצדדים. המטפל לא יכול להגיע בעצמו לפריצת דרך אם המטופל לא נמצא במקום בו הוא מעוניין בפריצת הדרך הזו. הרצון והיכולת נמצא בכל אחד, ואת זה למדתי היטב על בשרי שלי. הבעיה היא למצוא את אלו בתוך כל הבלגן. ופה לרוב נתקעים טיפולים.

מאוד קשה לקחת את עצמך בידיים ולא לרחם על עצמך, זה קל בצורה בלתי נתפסת ליפול אל תוך תהומות של רחמים עצמיים. גם אם כל העולם ירצה עבורך, לא תוכל באמת להחלים ולהגליד אם לא תרצה עבור עצמך. טיפול הוא לא מסוג הדברים שאחרים יכולים לעבור במקומך. אין כזה דבר "טיפול אינסטנט", זה תהליך ארוך ומורכב מאוד, עם עצמך בעיקר. ובתרבות של היום, שבה הכל מגיע "רדי מייד", לאנשים קשה לתפוש את ראית העולם הזו.

אני רוצה להדגיש שאני לא מדברת על מחלות נפש מורכבות, שבהן הטיפול הוא על כל כך הרבה רבדים שונים ומורכב בהרבה. כמו שאמרת, אני באתי ממקום אחר. ובגלל המקום הזה שבאתי ממנו, היתה לי נקודת זינוק הרבה יותר טובה להתחלה חדשה משל רוב נפגעי האונס.

 

בנוגע לנקודה האחרונה שהעלית - כן. אני בהחלט מבינה אותך. אתה מתאר מצב של סוג של ניגוד אינטרסים, מצד אחד מוסכמות החברה (להיות מנומס כלפי אותו אדם) ומצד שני תחושותיך האישיות הקשות כלפי כל מה שהוא מסמל. בכנות להגיד לך? בתור אוהבת חיות מושבעת... אני לא יודעת אם הייתי מסוגלת לשבת ערב שלם מול אדם שאולי אני לא מכירה באופן אישי ולדמיין כיצד הוא יכול להיות ולהיראות בלי חלוק לבן ואיזמל ביד, ואולי אילו לא הייתי יודעת מה עיסוקו הייתי מעריכה ומכבדת אותו, אבל הידיעה הזו מראש, לא הייתה נותנת לי מנוח. במקרה הייתי שותפה למספר סדנאות שהועברו לבני נוער שלקחו חלק בתקיפה מינית כזו או אחרת... התחושות שחשתי היו אמביוולנטיות לגמרי... מצד אחד אני שומעת סיפורי חיים קשים וקורעי לב של נערים (וגם מספר נערות...) שהחיים לא חייכו אליהם, ומצד שני אני שומעת גרסאות שונות ומשונות, מעוותות וחולניות, להתעללות שהילדים האלו לא עברו, אלא ביצעו באחרים. אתה נותר חסר מילים במצב כזה, מצד אחד מתעוררים בך חמלה ורחמים, ומצד שני זעם וחוסר אונים...

 


 

ללא שם:

אני פשוט לא מבינה. מהסיפורים האחרונים עושים מלחמת עולם: "הוא נגע לי בשד", "הוא נישק אותי בכוח", "הוא נתן לי יד", עוד מעט זה יהיה: "הוא הסתכל עליי!" אל תגידו שנשים לא עושות את זה. כולכן כאלה, חלשות אופי. אני, כאחת שעברה אונס, הבנתי שלא צריך להתקע על זה, ועוד לעשות סיפור על זה שנגעו למישהי בשד?! בנות, אתן עם רדוד. הייתי רוצה לשתייך לגברים - בכייניות, עושות סיפור מכל דבר. פאק.

 

דולצינאה:

יקירתי, אני חושבת שדווקא הפעם בחרת את הפוסט ואת האדם הלא נכון להטיף לו מוסר. לפני שאת מגיבה בחופזה, אולי כדאי שתקדישי מזמנך לקרוא את הסיפור ואולי גם לעבור קצת על התגובות.

אם באמת עברת אונס לעולם לא היית לוקחת לעצמך את הרשות לקטרג על נשים אחרות, ולא משנה איזו סוג של הטרדה מינית הן עברו, או מה גודל "הסיפור" שהן עושות ממנה. אילו באמת היית עוברת אונס, היית מגלה את מינימום הרגישות הנדרש כלפי כל אחת ואחת וסיפורה שלה. אילו היית עוברת אונס וקוראת את הסיפור שלי, לא היית מגיבה את התגובה הזו פה, עכשיו. (וכשאני אומרת "רגישות" אני לא מתכוונת ללטף לה את הראש ולהגיד לה איזו מסכנה את...).

 

רם:

כן, ההתקפה לא במקומה, גם אם הסיפור לא היה סיפורך הקשה. אבל אני לא משתתף בהשערה שלך שהיא לא עברה אונס. אני בטוח שהיא לא קראה את הסיפור שלך, אך אני מכיר בנות שהגיבו לאונס בדרכים שונות מאוד אחת מהשניה, ובוודאי, בדרכים שונות מאוד ממך. אחרי הכל, רבים מהאנסים (למרות שממש לא נשמע לי ששלך הוא אחד מהם) – הם בעצמם קורבנות אונס או אכזריות שלא פיתחו יותר רגישות כתוצאה מכך.

 

דולצינאה:

בנוגע לכך שהבנת מתוך תגובתי שהעליתי השערה שהיא לא באמת עברה אונס, אתה טועה. לא העליתי השערה שהיא לא עברה אונס, לא במובן הנפשי לפחות. אונס הוא יותר מחדירה פיזית אל הגוף, הוא סוג של יד שחודרת אל תוך נפשך ומשבשת סדרים חיוניים בתוכך. הטענה שלי היתה שאם באמת עברה אונס, כזה שמארגן לך את החיים מחדש מבלי לבקש רשות (אבל ממתי אונס היא מילה נרדפת לרשות?), היא לא הייתה שופטת אחרים על פי אמות המידה שלה. לכל אחד יש את אמות המידה שלו, ודבר שלאחד יכול להראות כל כך סתמי ולא דורש התייחסות מיוחדת, לאחר יכול להראות כהופך עולמות. חלק מלהיות "ניצול תקיפה מינית" (לא אוהבת את המילה קורבן...), זה גם לדעת להיות רגיש מספיק כלפי אחרים, ולא לרצות שדבר כזה יקרה לאחר (ובין השאר לכבד גם את המינורית שבתקיפות). לא להשוות את עצמך לאחרים, או אחרים אליך, במיוחד לא בדברים מסוג זה... אין פה שום מקום להשוואה.

 

ענבר:

יש לך טעות בסיסית אחת - לא כולם יוצאים מאונס עם המסקנות שלך. את משליכה את התהליכים שעברת בעצמך על כלל אוכלוסיית הנפגעות, וזה קצת מתנגש לי עם הגישה שלך לכיבוד כל הדעות באשר הן. את אדם עם תעצומות רגש אדירים, ואני מכבדת אותך על שום כך, אבל אסור לך לשפוט אנשים אחרים ואת תגובותיהם. אין התנהגות סכמאטית לנפגעות אונס. כן, גם אני חושבת שכדאי להפיק לקחים הומניים. למעשה, אני חושבת שכדאי לחנך ללקחים הומניים מגיל 0, כדי למנוע פגיעה וניצול בעתיד. אבל הנקודה היא, שאין לנו זכות לשפוט אנשים או לומר להם מה הם צריכים להסיק, להרגיש או לחשוב. אפשר לנסות לשכנע, להסביר, זה כן. אבל לשפוט?

 

דולצינאה:

צר לי ענבר... אבל עוד לא פגשתי נפגע/ת אונס (ופגשתי הרבה מאוד בכל מני מסגרות שלקחתי בהן חלק...)  שאיחל לאדם אחר לעבור אונס. או לחילופין - שלקח לעצמו את הזכות לזלזל במקרה של אדם אחר. לא שפטתי אותה, להפך, הטענה שלי היתה (בלי להעלות השערה שהיא לא עברה אונס) שבתור נפגעת מקרה כזה, היא לא צריכה לשפוט אחרים על פי אמות המידה שלה. בתגובתי (שאולי לא נוסחה כראוי) לא היו מילות שיפוט כלשהן כלפיה, אלא רק התקוממות כלפי התגובה המזלזלת שלה, שממנה קיבלתי את הרושם שהיא מרגישה שהיא נמצאת בתחרות כלשהי עם מישהו.

 

נועה:

כשמישהו שאין לי שום רצון למגע מיני איתו נוגע בי בצורה מינית, זה אחד הדברים שיותר מגעילים אותי אישית וגורמים לי פשוט לרצות להכות אותו (בנוגע לציטוט שלך ל: "הוא נגע לי בשד"). כשאדם שאמרתי לו שאינני מעוניינת להתנשק איתו, מנשק אותי למרות בקשתי המפורשת, זה מגעיל אותי ואני מרגישה כאילו רמסו לי משהו בסיסי... כבוד, אולי, או את החופש שמגיע לי בתור אדם, או שלקח לי את הזכות שלי לפרטיות. בנוגע לציטוט שלך: "הוא נישק אותי בכוח" או "הוא נתן לי יד" - עוד לא ראיתי כאלו בבלוג הזה. עברת אונס ואני באמת משתתפת בצערך, אבל את מתמודדת עם זה בגישה שונה מאשר מישהי אחרת, שאולי לא תדע איך להמשיך הלאה אחרי מקרה כזה.

הזלזול שלך פוגע (כן, זה פשוט זלזול) בבנות שכן עברו כאן דברים קשרים ובתור אחת שעברה את הדברים שאת היית אומרת שהם פעוטים ולא משמעותיים, כאב לי לקרוא את התגובה הזו. עצם העובדה שגברים מסויימים (בלי להכליל, חס וחלילה) מעיזים לפגוע בפרטיות שלי ולכפות עליי את התסכולים המיניים שלהם (וכן, גם אם זה מתבטא "בסך הכל" בנגיעה בשד, בנשיקה בלתי רצויה, או כל מגע/דיבור מטריד אחר) כאילו שאני חסרת רגשות וכאילו שהמעשה עצמו ממש לא ישנה לי, מרתיחה אותי יותר מכל. אולי אני קיצונית מאוד, אבל זו דעתי.

 

דולצינאה:

לא קיצונית בכלל.... אני לא חושבת שלבקש לעצמך את הזכות לקבוע בנוגע לגופך שלך נחשבת לקיצוניות... אמרת דברים מאוד חכמים ונכונים לדעתי. במיוחד המשפט הזה, כאילו שאני חסרת רגשות וכאילו שהמעשה עצמו ממש לא ישנה לי - העלה בי מחשבה מסוימת, למה בעצם שתשתקי? האם כל אותם גברים שעושים את הדברים "השוליים" האלו כביכול באמת מצפים שתספגי את המגע הלא רצוי או את ההערה שלא במקומה, ותהיי בשקט? מדוע? אין לך זכות להגיד מה נעים לך ומה לא? אולי נהיה כולנו בובות מין עם עיניים מזוגגות ופה ששותק, וניתן לכל אחד שרק יחפוץ, בלי כל קשר לרצוננו האישי באותו רגע, את היכולת לגעת בנו, להעיר לנו ולעשות בנו ככל העולה על רוחו? באותה מידה, אם רק יתחשק לי אוכל ללכת לי ברחוב ולדקור מישהו? למה? כי התחשק לי. זה נורא קטנוני יהיה מצידו להעיז לפצות פה ולהתלונן.

 

נועה:

קלעת בדיוק להרגשה שלי, שאנחנו אמורות לספוג ולשתוק. זה אחד הדברים שיותר מתסכלים אותי אישית.

 

דולצינאה:

אני שמחה שהצלחתי להבין את מה שאת מרגישה.. אל תבליגי! כשמשהו לא מוצא חן בעינייך, תפתחי את הפה ותגידי, גם אם זה אומר "להסתכן" בזה שיקראו לך "מגזימה", או "שקרנית", או "תינוקת", או כל מילת עלבון אחרת. בשביל זה קיימת לכל אחד מאיתנו דיעה אישית ורצון אישי.

 

בעז:

אני פשוט לא מצליח להבין, לאיזה קבוצה של גברים היית רוצה להיות שייכת? לאלה שחושבים שהם ה"גזע העליון" שמותר להם לקחת ולקחת מכל מי שנראה יותר חלש, מערבי, מזרחי, אשה, ילד, בעל חיים, כפוף, פקוד...? או אולי לגברים שאטומים מכדי להבין מהי רגישות? או לאלה שמקבלים עליהם את הנורמות החברתיות בכפיה וחיים בחושך מתוך חומות של הגנה, פן ידברו על הטאבו? אנא ממך, אל תזלזלי כל כך בעצמך, מינך או מגדרך. את ונשים רבות אחרות חזקות הרבה יותר ממה שנורמה מוכנה לסבול.

 


 

broken doll

או מיי גד!! איזה אדם מגעיל!!

 

דולצינאה:

לא הייתי אומרת שלו, או לשכמותו יש את הזכות להקרא "בני אדם". כדי להחשב לאדם,אתה צריך להרוויח את הזכות.

 

ללא שם:

להפך, מה שמזעזע זו העובדה שהוא כן בן אדם. העובדה שהוא בן אדם בדיוק כמוני וכמוך, ובכל זאת עשה מה שעשה.

 

אמא:

קראתי הכל, את פשוט גדולה כל הכבוד על ההתמודדות שלך עם החיים. ואני מאמינה שהיתה לך תמיכה ואהבה בבית, אחרת קשה להתמודד בהמשך. לרוב נשים נופלות אחרי מקרה אונס וכדומה כל כך למטה, עד כדי מוות. צריך גם "מזל", חוץ ממשפחה אוהבת ותומכת, בכדי שיהיו כוחות נפש לקום קדימה.

 

דולצינאה:

תודה לך אמא יקרה, וכן - את צודקת. קיבלתי תמיכה אינסופית ואהבה בבית שבו גדלתי. ההורים שלי, ובמיוחד אמי, לא היו מסוג ההורים שטומנים את ראשם בחול. אמי הייתה מאוד מחוברת אלי ומאוד "עם אצבע על הדופק". היא מיידית הבינה שמשהו נורא קרה, והתוודיתי בפניה. אילו זה היה תלוי בה, היינו הולכות באותו הרגע לתחנת המשטרה הקרובה ומגישות תלונה. זו אני שסירבתי בכל תוקף, מסיבות שכבר פרטתי. היא תמכה בי בדרכים אחרות, יותר משמעותיות מלהגיש תלונה. היא מימנה מכספה טיפול פסיכולוגי עבורי, הבינה אותי תמיד, מעולם לא הפנתה אצבע מאשימה כלפיי, והייתה סלע יציב עבורי.

 

אמא:

את נפלאה וחכמה, ורואים שיש תמיכה, אחרת לא היית במצב הזה עם כל המודעות.

 

דולצינאה:

בגלל הבית שבו גדלתי, בית בו הערכים היו תמיד מודעות, אכפתיות ומתן עזרה גם לחלשים ממך, איני עוצמת עיניים ונותנת מעצמי עבור האחר שמזלו לא שפר עליו כמוני. בגלל זה קשה לי להבין הורים שמגלים חוסר אכפתיות כלפי ילדיהם ולא שמים לב לדברים שמתרחשים מתחת לאפם, מעלימים עין ומתעלמים. במשפחה תמיד קשה לראות את האחריות הכוללת, יותר קל להפיל את האחריות על גורם אחד בלבד, הרי מוטב לחשוב שרק אחד "סרח" מאשר כולם.

 


 

בעז:

אני נפעם מכל מה שקראתי ובקושי מרשה לעצמי לבכות רק בגלל העוצמות המדהימות שאתן משדרות, ודולצינאה בראש. אין מילים אלא לחזק ולחבק ולקוות לעולם טוב יותר. רם ובני, אני שמח שנטלתם חלק ער בשיחה ולכן מעלה בקשה שמופנית לכל הגברים שאולי קוראים או יקראו את הדברים כאן: עצם קיום הבלוג הוא ההוכחה שאנחנו לא עושים מספיק! במובן מסויים, מוטלת עלינו (הגברים) החובה לדבר על הנושא ולהעלות אותו בכל הזדמנות שיש מי שמוכן להקשיב. תאמינו לי, גברים נוטים להקשיב לגברים אחרים הרבה יותר. המקום שלנו הוא להוקיע, להסביר, לתמוך ולעודד שיח בין גברים בנושא. סליחה על הביטוי המיליטריסטי אבל ראו זאת כקריאה לדגל, לא לתת יותר יד להשתקה הזו, במקום העבודה, בבית, בקרב המשפחה, החברים, ועוד. אני יודע, זה לא קל וזה דורש אומץ רב ולעיתים מגיע לעימות. גם אני לעיתים מסתכן בתשלום מחיר אישי. אבל אין ספק שלכתוב את הסיפורים בבלוג ובכלל לחשוב אותם, דורש אומץ רב הרבה יותר. אז שנסו מותניכם!

 

לסיפורים (אנא ציינו כינוי):

[email protected]

נכתב על ידי , 19/10/2006 16:57   בקטגוריות דבר המומחה, דעת הקהל, למה לא התלוננתי, מילים כדרבנות  
15 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של any ב-2/11/2006 12:44
 



בשלב מסויים הפסקתי לעלות במעלית


ד' בן ה-15 הוטרד על ידי השכן המבוגר שלו, בעיקר במעלית הבניין המשותף. למרות ש-ד' עוד לא ידע להגדיר את זה כהטרדה מינית, הוא הבחין היטב בין מה שהשכן הזה עשה, לבין חיבוקים חמים ותמימים שבהם זכה משכן אחר.  

 

אני בן 15, ורציתי לספר על סדרת מקרים שהייתה כשהייתי בכיתה ה' או משהו כזה.

 

ובכן, בקומת הבניין שבו אני גר יש ארבע דירות, ובאחת מהן גרה משפחה שהכרתי. היו שם אבא, אמא, ושני ילדים שהיו גדולים ממני בכמה שנים. כשהייתי נכנס עם האב לבד למעלית, הוא היה נוגע בי ומעיר כל מיני הערות. למעשה, אני חושב שהוא נהג להיכנס איתי לבד למעלית בכוונה, אבל כמובן שאי אפשר לוודא דבר כזה. הוא אף פעם לא היה מגיע באמת רחוק, ואני לא חושב שמה שהוא עשה הסתכם ביותר ממישושים מתחת לחולצתי, תוך כדי כך שהוא מעיר הערות מיניות. אבל אני זוכר שהיה לי ברור שמשהו דפוק שם, ובכל זאת לא העזתי להתלונן.

 

בשלב מסוים הפסקתי לעלות במעלית והתחלתי לעלות תמיד רק במדרגות, והוא שם לב לזה. פעם אחת הוא שאל אותי, במעין נזיפה, למה אני מתחמק ממנו, והעמדתי פנים שאני לא יודע על מה הוא מדבר. בכלל, תמיד היה איזשהו מצב שבו הרגשתי שאני זה שכאילו לא בסדר ושברור לו שהוא עושה מעשה נורמלי וברור מאליו.

 

האירוניה היא שהיה שכן אחר בבניין, שבפעוטון שלו טופלתי בו כשהייתי בן שנה, וכך הוא הכיר אותי. לפעמים הייתי בא אליו ולאשתו בשביל לדבר איתם קצת או משהו בסגנון, היו בינינו יחסים חמים מאוד. תמיד כשהייתי במעלית איתו (גם כשאנשים אחרים היו נוכחים), הוא נהג לחבק אותי ודברים בסגנון - וזה לא הפריע לי, כי היה לי ברור שהוא פשוט בנאדם מאוד חם. היה לי ברור שלא היה שום דבר מיני במה שהוא עשה. אבל תמיד אחרי שדבר כזה היה קורה אמא/אבא/אחותי היו לוקחים אותי הצידה ושואלים אותי "זה מפריע לך? כי אם זה מפריע לך אתה יכול להגיד, אתה יודע", וכולי... ותמיד הייתי אומר שזה לא מפריע לי, וזה היה נכון.

 

אבל לא העזתי לספר להם על מה שכן הפריע לי, עם השכן הראשון. עכשיו השכן שנהג להטריד אותי עדיין גר בבניין, אבל הוא אף פעם לא יוצא מהבית כי הוא חולה במחלה מאוד קשה. אבל אין לי שום סימפטיה כלפיו, כי הוא גרם לי להרגיש במשך שנים שאני לא בסדר במשהו, וגרם לי לבעיות עם המיניות שלי.

 


 

במאמר "יש סקס אחר", כותבת אורית קמיר בין היתר ש"אינוס הוא העבירה האלימה היחידה בה ההתנהגות עצמה, בנסיבות אחרות, היתה נחשקת על ידי הקורבן". אמנם לא מדובר כאן באונס, אבל ניתן להקיש מהמשפט הזה גם לגבי התנהגויות גופניות אחרות. ד' הבין את זה כבר בגיל 10, כשעוד לא ידע שיש כזה דבר שנקרא "הטרדת מין". המחוקק ורוב הציבור עדיין לא הבינו את זה.

 

לסיפורים (אנא ציינו ניק):

[email protected]

נכתב על ידי , 14/9/2006 23:30   בקטגוריות אדם מוכר, בבית, בהסכמה/בדרכי נועם, בידידות, דבר המומחה, ילדות נשכחת, מילים כדרבנות  
23 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של shorts ב-16/9/2006 20:30
 



שבירת מוסכמות אינה מעידה בהכרח על ניצול


בעקבות שאלותיו של שחר, התפתח פה דיון לא רע בסוגיות הנורמות החברתיות וחופש הרצון והפעולה על פיו - דיון שהוביל לכתיבת סוג של אג'נדה באדיבות רם. לא כולם יסכימו איתו, כולל ענבר - שגם ענתה לו. כמובן שהעמדה הזאת אינה מחייבת אף אחת ואף אחד, אבל אני מצדדת בכל מילה שכתב, וחשוב היה לי שהדברים יקבלו במה ראויה. לא הייתי יכולה לכתוב את זה טוב יותר ממנו. להלן הדברים, בעריכה ותמצות הכרחיים (הגדלות טקסט - שלי):

 

שחר (שואל את bleeding heart):

מה הקטע? אם לא אהבת את זה - למה המשכת ללכת איתו? לי נראה שרק היום, בדיעבד, את לא אוהבת את זה אבל אז זה היה לך סבבה או שלא היה לך משהו יותר טוב לעשות. אני אומר את זה מנסיון – כשעושים או עשו לי משהו שלא מצא חן בעיניי, הייתי מפסיק את זה. אם לא – זה סימן שלא רציתי להפסיק.

אם היא לא הבינה מה קרה בגיל תשע אז מה כל כך רע בזה? כי היום סיפרו לה שזה רע... אבל אז – זה לא היה רע כי היא לא ישדעה שזה אמור להיות רע. אני מכיר מישהי שבילדותה היתה מזדיינת עם הסבא החורג שלה והיתה אוהבת את זה. היום היא תובעת אותו על "התעללות", למרות שהיא נהנתה מכל רגע (היא הודתה בפני מסר פעמים שכך היה). היא מרגישה רע עם מה שקרה, לא בגלל שהיא סבלה, אלא בגלל שסיפרו לה שזה משהו רע שקרה לה. אם כולם היו מתייחסים לזה כדבר טוב, אז גם לה לא היה אכפת.

אנשים כאן בוחנים את החיים על פי הקריטריונים שמקובלים כיום ב"חברה" (אם אפשר לקרוא לזה ככה), ואז מתאבלים על כל מה שקרה להם ונוגד את הקריטריונים האלו. 

 

רם:

א.

אני מסכים עם שחר שאין "כללים מוכנים מראש" למה תקין ומה אינו תקין. אני מאמין שמספיק ילדות בנות 13 ניהלו רומנים עם מבוגר לאורך ההסטוריה, ולמרות שקשה לעכל את זה ולא צריך לאשר את זה חוקית - זה לא בהכרח נופל בקטגוריה של הטרדה או תקיפה, וזה לאו דווקא פסול ברמה האנושית. אבל ברוב המקרים מדובר בניצול מרות וכוח, ובמקרים האלו תפקידה של החברה הוא להגן.

 

ב.

התמונה, על פיה כל אחד אחראי באופן מלא על גורלו, היא שיטחית כמו פלטה ועיוורת, משום שהיא מתעלמת מהאופן שבו אי-הצדק מובנה בחברה ובעולם. ביקרתי במספיק ארצות בחיי, כולל מדינות עולם שלישי ואפריקה, והרעיון שהאנשים הללו יכולים - מרצונם, לצאת ממצבם ולבחור את גורלם הוא פשוט מקומם!

 

ג.

במבנה תקין של אינטראקציה בין בני אדם יש הדדיות. לא כל האנשים רגישים לכך שהם נמצאים בסיטואציה שהשני לא באמת חולק אותה. משום כך הם לא מודעים לכך שהם תוקפים ואונסים. שחר נשמע כמו בן אדם שבקלות יכול להכנס לסיטואציה כזו, ובסוף להאשים את הצד השני. אדם רגיש לא עושה מעשים שהשני עשוי להתחרט עליהם אחר כך - זה פשוט לא אפשרי, או כמעט שלא אפשרי, בגלל הרגישות לצד השני. לכן אדם שרגיש לשני, לא מוצא את עצמו בסיטואציה שבה "אחר כך היא התחרטה" והוא לא צריך להשתמש בתירוצים אידיוטיים כמו "היא שינתה את דעתה בגלל המוסכמות". לכן, ברוב המקרים, למרות ששחר צודק בקשר לכך שיכולים להיות גם יוצאי דופן - עצם העובדה שמישהי אמרה שהיא עשתה משהו מבלי שבאמת רצתה בכך, היא ראיה לכך שהאדם תקף אותה; היא לא באמת היתה שם - היא היתה שם בגלל סוג מסויים של כפייה, פסיכולוגית או פיזית. בסיטואציה הדדית - אף אחד מהצדדים לא יוצא וטוען "לא באמת הייתי כאן". כל מי שהיה עם נשים בסיטואציות מיניות, בעיקר בהכרויות מקריות ורגעיות, יודע שתמיד אפשר ללכת צעד אחד קדימה יותר משהיא רוצה. זה אונס - גם אם היא לא התנגדה.

 

ד.

הייתי בחיי בעמדות כוח לא מעטות. קרה לי, למשל, שתלמידות התאהבו בי, גם באוניברסיטה וגם בבתי ספר. אילו רציתי, יכולתי לשכב עם רבות מהן והן היו חושבות שזה בהסכמה, כיוון שהיה לי מעמד של כוח מולן. אולם לא התקיים בינינו סוג של הדדיות מסויימת - הן לא היו מאוהבות בי בגלל מי שאני, מה שאני וכו', אלא בגלל המעמד שלי. אני לא טוען שלא ייתכן רומן בין מורה לתלמידה, אבל אני חושב שהסיכויים שהתרחשות כזו תתאפשר ללא שיהיה בה גם ניצול, הם נמוכים. לא כל מורה שמזיין את התלמידות שלו יכול לבוא ולהגיד "זה היה בהסכמה". אם זה באמת היה בהסכמה, בהדדיות, תוך מערכת יחסים שהתפתחה במקרה לגמרי, בתוך מסגרת לא שגרתית ולא רצויה, אז הסיכויים שמישהו יגלה על כך - גם בעתיד, באופן שיאיים עליו - הם קטנים. אהבה היא חזקה, וכשהיא באמת נוצרת אז יש לה כוח רב יותר מאשר למוסכמות ולנורמות. לכן, ודאי שאם תלמידה מתלוננת על מורה שניצל אותה, היא לא ממציאה שום דבר - די בכך שהיא מתלוננת (אלא אם היא ממציאה את הסיפור) כדי שנדע שהיא לא "באמת" היתה חלק מזה. אותו דבר נכון בקשר לרוב הסיפורים כאן בבלוג.

 

***

 

עוד הבהרה קטנה, לפני שאני מוצא להורג בכיכר העיר. לגבי שתי הנקודות ה"פרובוקטיביות" שלי בנוגע לאפשרות הנדירה של רומן של ילדה צעירה עם בוגר, או של תלמיד/ה עם מורה: הטענה הזאת קצת פחות פרובוקטיבית ממה שהיא נשמעת. סטטיסטית, אני מאמין שברוב המקרים שבהם מורה מגיע לקשר מיני עם תלמידה או ילדה עם מבוגר, מדובר בסיטואציה של ניצול, והקשר המיני הזה חמור עד כדי אונס. אני מאמין שרוב הסיטואציות הללו פסולות מבחינה אנושית, מוסרית, ובצדק - גם חוקית. אבל אני מאמין שכמו כל דבר בחיים, זה לא כלל ברזל. מי שמכיר קצת היסטוריה, יודע על כמה רומנים של חיים שלמים, שהחלו כקשרים לא שיגרתיים. באותה מידה, רבים מאיתנו יודעים שגם קשרים "ממוסדים" של זוגיות, נישואין וכו' מהסוג ה"כשר לחלוטים" – עלולים להות קשרים של ניצול, אלימות ואונס.

 

כל הטענה שלי היא שכל סיפור צריך להישקל לגופו. אם משהו פסול, הרי שזה בגלל מה שנעשה - בגלל שימוש בסמכות, וכו'. במקרים של הבדלי מעמד וגיל, ניצול המעמד והסמכות בדרך כלל כבר מובנה. המוסכמות רק עוזרות לנו לזהות מתי "סביר" שנעשה ניצול. הן אינן מעידות על עצם קיומו של ניצול.

ענבר:

ייתכן שלעיתים נדירות תתקיים מערכת יחסים במסגרת מובנה שכזו, שאינה כרוכה בניצול. יכול להיות גם מקרה נדיר של רצח מסיבה טובה, או שבכל מקרה הנרצח עמד להתאבד. השאלה היא האם החריגים הנדירים והיוצאים מן הכלל, הם שיכתיבו לנו את מערכת החוקים? אני מאמינה שהם לא צריכים לעשות זאת.

בדוגמא של התלמידה והמורה - אם זו אהבת אמת (מה זה?), הם יכולים לחכות שנה שנתיים ולעשות את זה כמו שצריך מחוץ למסגרת מוסד הלימודים. ואם הבחורה צעירה מ-16, נראה לי שבכל מקרה זה לא טבעי, בלי קשר ליחסי מורה-תלמידה. בגיל 15, הבדל של עשר שנים הוא עצום - מנטלית, רגשית וכו'.

 

רם:

ענבר, לא התכוונתי, ודאי שלא בקונטקסט הנוכחי, להעלות שאלות פרובוקטיביות, על כן ההשואה ל"רצח מוצדק" אינה רלוונטית. התכוונתי לחלץ מדבריו של שחר נקודה נכונה – גם נורמות חברתיות דורשות הצדקה, הן לא סתם כך כפויות "מבחוץ", וההצדקה היא שאנחנו מאמינים שרוב הקשרים במצבים כאלה כרוכים בניצול, גם אם ב"ניצול עקיף". בכל מקרה, ה"איסור" ותחושת הפגיעה נובעים מעצם הניצול ולא מעצם ה"חריגה מהנורמה".

מה זאת "אהבה"? אני עושה הבחנה בין מורה שחי עם מישהי שהיתה תלמידה שלו במשך עשר שנים או חיים שלמים, לבין מורה שמזדיין עם תלמידה. במקרה הראשון - קשה לדמיין "חריגים" אבל אפשר; בשני - אני לא מצליח לדמיין חריגים. בקשר לכך שעשר שנים מהוות הפרש "עצום" - נדמה לי שרבים יסכימו שגברים הם הרבה הרבה פחות בוגרים מנשים, ושפעמים רבות גבר בן 30 מסתדר טוב מאוד, לפחות מבחינת הבגרות (בלי קשר לשום שאלה אחרת) - עם ילדה בת 15. בנוסף, אני אישית לא עושה כזה ביג דיל ממין - לא נראה לי שזאת החלטה הרת אסון, אלא אם היא נתפשת בעיני מישהו כהרת אסון. תקיפה מינית וניצול מרות, לעומת זאת, נראים לי כייהרג ובל יעבור.

 

הסיבה שאני מדגיש שזה כל מקרה מקרה לגופו ולא איזה חוק כללי שמבדיל בין תקין ללא תקין, בין פגיעה וניצול לבין הדדיות, היא שאני מאמין שרוב ה"שוביניזם" בחברה מתבטא דווקא בכוחניות שקיימת במסגרת הלגיטימית והמקובלת. הדגשתם של "הסוטה" ו"החריג" מהווה לגיטימציה לכל הנצלנים מהממסד, שמשתמשים בכוח ובסמכות שלהם באופן שהוא לכאורה תקין, כמו גם לכל האנשים שבין קירות ביתם, במערכות יחסים "לגיטימיות" ונורמטיביות פוגעים פגיעות קשות, ממש כמו הדמויות האלה מהסמטאות החשוכות.

הרושם שלי הוא שההתגייסות לרדוף את אלה שחרגו מהנורמות ומהכללים - רדיפה כוללת, ולא רק כשהם פוגעים ומנצלים - מנוצלת כדי ליצור את הרושם שזה מקור הבעיה - שיש פדופילים, שיש מורים ש"סרחו", שיש גברים שמתחבאים בגנים ציבוריים. אני לא מגן על כל אלו, אבל אני חושב שלא אלו הם האנשים שמאיימים על החברה - והמלחמה בהם היא הרבה יותר נקודתית ופחות פוליטית. הרעיון שאפשר להגדיר את ה"רע" לפי אוסף כללים נתון מראש, מחביא בתוכו את הרעיון שאין בעיה בשגרה, שאין דיכוי ממוסד.

 

לסיפורים (כינוי מועדף בבקשה):

[email protected]

נכתב על ידי , 14/8/2006 20:55   בקטגוריות בין מורה לתלמיד/ה, במשפחה, בהסכמה/בדרכי נועם, אדם מוכר, בעבודה, בצבא, דבר המומחה, מילים כדרבנות  
49 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של איריס ב-2/9/2006 22:51
 



ביצים כואבות כשבועטים בהן


מוגש כשירות לציבור.

בתגובה לפוסט לא רציתי שהוא יילך לישון עם כאב ביצים, כותב גבר:

 

שלא יספרו לכן שטויות. כאשר גבר מגורה באופן ספונטני ומקבל זיקפה - הזיקפה תרד והגירוי ייחלש וייעלם ללא תופעות לואי. צריך להגיע לשלב מאוד מתקדם בו השפיכה מאוד קרובה כדי שהגוף יגיע למצב שבו יש "כאב ביצים", שזה בעצם לחץ באזור הערמונית ורגישות באזור האשכים בגלל שהמערכת שם כבר הכינה עצמה לפליטה. בכל מקרה אין במצב הזה נזק ממשי לאורך זמן ואוננות מסייעת לריקון כל מה ש"הצטבר" שם בדיוק באותה מידה שיחסי מין היו עושים.

 

זה אף פעם לא יכול לשמש תירוץ לכפיית מגע מיני!

 

קודם כל זה הרבה פחות נורא ממה שמקובל לתאר, זה לא מסוכן ולא מאמלל, זאת רק אי נוחות זמנית. ברוב המקרים זה חולף מעצמו כעבור שעתיים שלוש ובודאי לאחר שפיכה (כמו באוננות, כך שהפתרון יכול להיות בעבודה עצמית של הגבר). וכמובן, גם אם זה היה מצב גופני חמור כפי שמקובל לחשוב או לתאר - זה לא מהווה עילה להסכים למגע מיני שלא מעוניינים בו!

 

נשים - בפעם הבאה שמישהו מנסה לסחוט מכן סקס בגלל שהוא כבר מגורה ויהיה לו (רחמנא ליצלן) כאב ביצים - תנו לו שתי ברירות: אחת, לפרוק בעצמו את מה שהוא צבר... איך שהוא רוצה ומתי שהוא רוצה אבל בלעדיכן; והשניה - לקבל תזכורת כמה באמת ביצים יכולות לכאוב (במיוחד כשהן רגישות כל כך) מבעיטה בהן.

 

*אין בפוסט נסיון לקריאה לאלימות כלפי ביצים או בכלל. 

סיפורים (ניק והכל):

[email protected]

 


 

תוספת מאוחרת:

בעקבות טענות מוצדקות לחוסר מקצועיות, פניתי (ענבר) לפורום תפקוד מיני של "החברה הישראלית לבריאות מינית" (היל"ם), הפועלת במסגרת ההסתדרות הרפואית בישראל. הפורום מנוהל על ידי ד"ר אריק שכטר, ד"ר רפי חרותי, והסקסולוג עידן מיליצ'ר. להלן התכתובת -

 

ענבר:

שלום רב

הייתי מעוניינת לדעת יותר על נושא כאבי הביצים, נושא שרוב הידע שלי עליו ניזון משמועות וסיפורים. עד כמה זה כואב? האם יש סיכוי לסיבוכים או לגרימת נזק גופני? האם זה משפיע על מצב הבהירות הקוגניטיבית של הגבר, עד כדי כפיה של עצמו?

הייתי מעוניינת לקבל גם מספר קישורים לאתרים עם מאמרים רציניים ומדעיים בנושא, אם תוכלו.

תודה.

 

דר' אריק שכטר:

שלום ענבר,

את צודקת, זה רק מיתוס.

אין הרבה מה לדעת ולקרוא, גם לא קיים חומר רב און ליין.

מדובר באי נוחות ולא ממש כאב, אין נזק בריאותי. האם זה גורם לאי בהירות קוגניטיבית? בודאי שלא! אולם אם קודם לא היתה כזו, אז אי נוחות זו בהחלט לא תשפר אותה. אין תרופה לטימטום...

בכל מקרה זה לא משהו שאמור לגרום לאי שליטה בהתנהגות ובודאי לא תרוץ לכפות עלייך יחסי מין שאת אינך מעוניינת בהם, כלומר אין תרוץ לאונס.

אם זה דפוס ההתנהגות של בן הזוג שלך, צפי לאלימות בהמשך.

דר' אריק שכטר.

 

נכתב על ידי , 6/7/2006 12:26   בקטגוריות בהסכמה/בדרכי נועם, מילים כדרבנות, דבר המומחה  
3235 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Michaeltara ב-25/12/2014 19:17
 



כינוי: 

מין: נקבה




479,639
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , אקטואליה ופוליטיקה , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לmybody אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על mybody ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)