mybody

שלום, הכינוי שלי הוא ר'.

לדעתי הבלוג הזה הוא דבר נפלא ומעלה מודעות שזאת, לאחר הסיוט שלי, הפכה למטרת חיי.

אני לא זוכרת הרבה ממה שהלך שם, רק איך זה התחיל. הייתי בת 5, אמי ואמו של ש' היו חברות קרובות. ש' היה מבוגר ממני ב-7 שנים. אמי ואמו הלכו לקניות והשאירו את ש' "לשמור" עלי. לבשתי אז שמלה חדשה שאמא קנתה לי וישבתי על הספה. הוא התיישב לידי ופשוט הכניס לי יד מתחת לחצאית. הוא שאל אם זה נעים ואני זוכרת בברור שעניתי כן. שנים האשמתי את עצמי על ה"כן" הזה, אבל כיום כבר הבנתי שבגיל ההוא לא יכולתי לדעת מה המשמעות האמיתית שלו. הוא הוציא את האיבר שלו ונופף אותו מולי "פשוט תכניסי אותו לפה - כמו סוכריה", הוא אמר ודחף את הזין שלו לפה שלי.

ההטרדות האלה נמשכו כל יום במשך חמש שנים. פעם אחת כשרק יצאה סידרת הסרטים של פרדי קרוגר, הייתי בערך בת 7, הוא נעל אותי בחדר שלו בחושך עם פלקטים של פרדי קרוגר, שם כפפה שלו והתחיל למשש אותי בחושך. הרבה מאד זמן אחרי זה פחדתי מהחושך ועד היום לא צפיתי בסרט אחד מהסדרה הזאת - כששואלים אותי למה, אני תמיד עונה בכנות: "כי פרדי שלי הוא אמיתי".

פעם נוספת הוא הביא חבורה של חברים שלו, שוב נעל אותי בחדר ורצה שהם יכנסו לחדר אחד אחד. אבל אמא שלי חזרה מוקדם ו"הצילה" אותי מהם. באותו יום ספרתי לה שהוא נוגע בי, אבל היא לא עשתה עם זה כלום. היא ספרה לאבא שלי והתגובה שלו הייתה "היא בטח מגזימה והוא רק ילד מתבגר בלי אבא". האלימות לא פסקה.

בערך בגיל 10 החלטתי לשים לזה סוף והתחלתי להתחמק מהבייביסיטר שלו בכל צורה אפשרית. הייתי נשארת עד מאוחר בבית הספר, מתחמקת ונעלמת, ברחתי הרבה עם הבן של השכנה שהיה בן 13, והוא הגן עליי גם מפני ש'. אף פעם לא ספרתי לבן של השכנה על ש', אבל מהפחד שלי הוא הבין לבד ודאג לשמור אותי רחוק ממנו ככל האפשר. שתקתי והדחקתי.

בגיל 14 הייתי אדם שבור, הרגשתי צורך מתמיד להרגיש נאהבת ונערצת והכרתי את א', בחור עם בעיה זהה, אבא שלו היה מפוצץ לו את הצורה. אני מניחה שמצאנו ניחומים זה בזה - הוא היה הראשון שספרתי לו את הסיפור ובטחתי בו. אבל התפוח לא נפל רחוק מהעץ וברגע ש-א' גילה את הכל הוא החל לנצל את החולשות שלי. הוא אמר שהוא יספר את זה לכולם. פחדתי ממנו, פחדתי לאבד את מה שחשבתי אז לאהבה שלו שחיפשתי פשוט בכל מקום. הוא הכריח אותי לשכב איתו וכשסירבתי הוא הכה אותי. הסתובבתי בקיץ עם שרוולים ארוכים כדי שלא יראו את הסימנים הכחולים. חברה שלי שהייתה מבוגרת ממני בשנתיים, גילתה את זה ואיימה להגיש עליו תלונה למשטרה - הוא הסתלק מהחיים שלי.

הקיץ נגמר, חזרתי לבית הספר, הייתי יותר שבורה מתמיד ושקלתי ברצינות להתאבד. באותו יום הציל אותי ידיד שלי ד', הוא התקשר אלי ושאל אותי אם הכל בסדר כי אני נראית לו עצובה וכואבת מבפנים. התחלתי לבכות וספרתי לו הכל. הוא תמך בי, הקשיב לי, והפך לבן זוג נאמן. היינו יחד שלוש שנים ועד היום ידידים קרובים מאוד.

עברו מספר שנים והתחלתי לחוות סיוטים ומה שקראו לו "זכרונות מודחקים" שיצאו החוצה. החלטתי ששום גבר לא שווה את החיים שלי, שום גבר לא שווה את הכאב הזה, להיות שבורה או לסבול מסיוטים, הם אלה שבצעו את הפשעים הרדיפות צריכות להיות על המצפון שלהם ולא שלי. התחלתי לספר לכל אדם שהכיר אותי את הסיפור שלי, את האמת עלי, זה חלק ממני, חלק מהאופי שלי, מהחיים שלי. נכון, זה לא הגיע לי אבל בכל זאת - זה קרה, והמעט שאני יכולה לעשות זה לספר את הסיפור שלי ולהעלות מודעות כדי שזה לא יקרה לחברות שלי, לא יקרה לילדים שלי ובכלל לא יקרה!

הסיוט הזה הפך אותי לחזקה יותר מאשר כל אחת אחרת שאני מכירה. ישנן הרבה בנות שפוחדות מיחסים עקב תקיפות וגם בי עמד הפחד הזה אבל התגברתי עליו, לא כל הגברים רעים או מאיימים רובם עדינים ומבינים, וידידי היו מזועזעים מהסיפור הזה. היה לי חשוב לספר את זה אבל המסר העיקרי שלי הוא - להרים את הראש גבוה ככל האפשר ולא לתת לאף אחד את הסיפוק בלשבור אותך.

לסיפורים (אנא ציינו ניק):

[email protected]

בן דודה של אלמונית הגן עליה מפני החבר הלהוט והאלים שלה, אבל אז תקף אותה מינית בעצמו (תגובה שפורסמה כאן)

אני חושבת שהכי כואב זה לחוות את זה מאנשים שאתה מכיר וסומך עליהם...

לפני שנה הכרתי את י’. בהתחלה כשרק הכרתי אותו נדלקתי עליו כי הוא היה גדול ממני בשנתיים וכולן רצו אותו. הייתה לו חברה מהשכבה שלי, שיום אחד פשוט נפרדה ממנו ולא הסתובבה יותר עם החבורה שלו (מאוחר יותר רק הבנתי למה). ביום שהם נפרדו נפגשנו במרכז, יצאנו עוד באותו הערב. התנשקנו, כל כך רציתי אותו שהייתי קלה מדי להשגה. כל פעם הוא רוצה עוד ועוד, זה אף פעם לא הספיק לו. באחת הפעמים כבר נכנעתי ועשיתי לו ביד. בכיתי והתחרטתי על זה הרבה זמן אחרי... ובן דוד שלי תמיד הגן עלי, הוא היה חבר שלו... ואמר לו שזה לא מתאים לי ושיוריד את הקצב כי אני בסך הכל בכתה ט’. הוא הפסיק והתרחק ממני, אמר לי שהוא נפגע, שאם יש לי משהו להגיד לו שאני אבוא אליו. באתי לדבר איתו, התחנפתי אליו, נישקתי אותו כמו מטומטמת, הייתי כמו הכלבה שלו. אחרי שהוא הסכים "לסלוח" לי, חזרנו לקשר.

באחד הימים יצאנו וראיתי אותו מתחרמן על מישהי כל הערב. פחדתי ממנו אז לא אמרתי כלום. למחרת עשיתי לו דווקא, בשביל שהוא יקנא, וישבתי ליד מישהו. הוא בא והתחיל לצרוח עלי שאני שרמוטה מוצצת וזונה, שאם לא הייתי חברה שלו אז אף אחד לא היה שם עלי. אחרי כמה דקות שהוא עמד וצרח עלי מול כולם, הוא נתן לי סטירה. כולם הסתכלו ולא אמרו כלום, כמעט כולם שם היו חברים שלו והוא צדק - אם לא הייתי חברה שלו אז כנראה שאף אחד לא היה שם עלי. לא סיפרתי על זה לאף אחד אבל אנשים שהיו שם דאגו לספר לבן דוד שלי. הוא ראה אותו והרביץ לו, מאז לא פגשתי אותו.

כמה ימים אחר כך בן דוד שלי בא אלינו (ההורים שלנו ודודים שלי יצאו עם אחותי הקטנה והילדים הקטנים שלהם). נשארנו לבד. ישבנו בסלון וראינו טלוויזיה והוא אמר שהוא טיפל ב-י’ ושאני לא אדאג. פתאום, הוא נשכב עלי. הוא אמר ש-י’ כבר לא בעסק אז מה זה משנה. בהתחלה הייתי בטוחה שהוא צוחק, הוא בן אדם כזה... אחרי חמש דקות שקלטתי שהוא לא סתם מלטף אותי ומנשק אותי בכל הגוף, התחלתי לצרוח וניסיתי לזוז. הוא נתן לי סטירות כל הזמן, צרח שאני במילא שרמוטה בת זונה ושאם ירדתי ל-י’ אני יכולה לרדת גם לו. ככה שעה. בסוף ירדתי לו. הוא החזיק אותי, אני אפילו לא יכולה לתאר את ההרגשה. סיימנו והוא שאל בטבעיות "בא לך ללכת להיפגש עם כולם"? אמרתי לו שלא באדישות, אז הוא קם והלך. ישבתי שם ובכיתי בערך שעתיים עד שהם חזרו ונכנסתי להתקלח ויצאתי.

אני לא מדברת עם הבן דוד הזה מאז שזה קרה שזה בערך לפני חצי שנה. בקשר ל-י’, לא משנה כמה הוא התנצל - לא סלחתי לו, גם כי הוא ניצל אותי והשפיל אותי מול כולם, וגם כי הסטירה הזאת הייתה הפעם הראשונה בחיים שנתתי למישהו להרים עלי יד. כנראה שהשתניתי לגמרי, זה מה שאומר כל מי שמכיר אותי, או לפחות חושב שהוא מכיר אותי. הנשיקה הראשונה שלי הייתה עם בן אדם שניצל אותי והרביץ לי. הפעם הראשונה שירדתי למישהו, הייתה לבן דוד שלי. הפעם הראשונה שעשיתי למישהו ביד היתה לבן אדם שהסתבר אחר כך שכל יום מישהי אחרת עשתה לו ביד (גם בזמן שהוא נתן לי להאמין שבאמת יש בינינו קשר). כנראה שהייתי תמימה מדי וחלשה.

אני מודעת לכך שעכשיו תגיבו שזאת אשמתי שהסתבכתי איתם, אני מודעת לזה. אני מאשימה את עצמי כל יום, למרות שאני רוצה להאמין שזה י’ זה שהתקרב אלי אני התחלתי להסתובב עם החברים שלו כי רציתי לתפוס פוזה ולהגיד שהם ידידים שלי. אני הייתי פחדנית וויתרתי, אבל אתן אל תעשו את זה. אל תניחו למישהו להרים עליכם יד.

פורסם גם בנענע.

לסיפורים (אנא ציינו ניק):

[email protected]

אלמונית בת 14 מוטרדת כבר שנתיים שלוש על ידי החבר של אמא שלה, שלא ממש מתייחסת לטענותיה.

אני כותבת את זה כי אני כבר לא יכולה. אני יודעת שאני עוד אצטער על זה שכתבתי פה לכן אני אכתוב הכל בנשימה אחת.

הסיפור הוא כזה. לי ולאמא שלי יש חבר משפחה כבר הרבה שנים. לאחרונה הוא התחיל לבקר אותנו די הרבה ואמא שלי די מגוננת עליו כל הזמן (חשוב להדגיש שאין לי אבא). אותו חבר, אמא שלי סומכת עליו. לכן יצא לא מעט שהוא מגיע אלינו כשאמא שלי בעבודה. אני לא יודעת אם זה בגלל החינוך שלו והעדה שלו אבל הוא נוהג כל הזמן לגעת בי, לחבק אותי, לנשק אותי וכל זה נורא מגעיל ומשפיל אותי. כל הזמן אני אומרת לו "די! תפסיק!"... אבל הוא מקבל את זה בהומור ולא מפסיק. לא מזיז לו בכלל מה שאני מבקשת. פעם הוא ממש הגזים אז הרבצתי לו, דחפתי אותו ומאז בעצם לא דיברנו. אמא שלי דיברה איתי ואמרה שהגבתי בהגזמה. היא לא האמת הבינה את ההרגשה שלי, היא הייתה שקועה בשלה. אני חושבת שהיא די מעריצה אותו. בסופו של דבר אני הייתי צריכה להתנצל בפניו והיא דיברה איתו כדי שיפסיק לגעת בי. אך הוא עדיין ממשיך לבוא אלינו הביתה בשעות שאמא שלי בעבודה והוא ממשיך לגעת בי בלי רצוני. וכמה שאני אגיד לו להפסיק הוא לא מקבל את זה. הוא חושב שאני צוחקת איתו. זאת הרגשה ממש נוראה כשאומרים למישהו להפסיק לעשות לך דברים לא נעימים והוא ממשיך בשלו. אני מרגישה מושפלת. לפעמים זה קורה גם לפני אמא שלי והיא עומדת ומחייכת, כאילו זה שום דבר ואני סתם ממציאה הכל, היא מחליטה במקומי שזה לא מפריע לי, שאני סתם ממציאה תירוצים.

לגבי הנגיעות שלו, הוא כל הזמן מנסה לגעת לי ברגליים, בגב, בידיים בעצם בהכל. פעם יצאתי לפגוש אותו כי אמא שלי ביקשה עם גופיה וחולצה ריצ'רץ' מעליה אז רציתי להתכסות והוא מסתכל לכיוון החזה ואומר לי "מה את מסתירה שם, אני כבר ראיתי כאלה". פעם הוא גם נישק אותי בשפתיים. בדרך כלל אחרי שאני רואה אותו אני פשוט מתחילה לבכות ומבטיחה לעצמי שבפעם הבאה שהוא עושה לי משהו אז אני באמת גורמת לו להפסיק. אבל בסופו של דבר שום דבר לא קורה ואני נכנעת. אני יודעת שזה לא צריך להיות ככה ושאני ילדה חזקה, אבל אני פשוט לא יכולה. זה משתק.

לאחרונה הוא הגיע שוב כשאמא שלי לא הייתה בבית. ושוב הוא נגע בי, חיבק אותי ונישק אותי. זה כל כך הגעיל אותי. התחלתי להתעצבן מאוד. והוא ראה את זה ואמר "אני יודע שאני מלחיץ" ואחרי זה הוא התקשר לאמא שלי ואמר שהייתי לא נעימה ושאי אפשר לדבר איתי. ואמא שלי התחילה את אחת השיחות החינוך האלה. כל הזמן אני אומרת לך על זה, אבל היא בשלה. היא לא מנסה להסתכל על זה מהצד השני. מהצד שלי. כל דבר שקורה לי בחיים היא מספרת לו. אמרתי לה לא פעם שתפסיק לספר לו דברים אישיים שלי והיא ענתה לי שזה כדי שהיא תוכל לעבור את זה ביותר קלות, כי גם לה קשה עם כל העניין. באותה פגישה הוא אמר לי "איך אני מת לנשק את השפתיים שלך". תפרשו אתם איך זה נשמע ומה אתם חושבים על זה, אבל אני יודעת שאני פשוט נשברת ומתפרקת. אמא שלי מעריצה אותו ומה שאני לא אגיד אליו סתם יגרור למריבה ולסכסוכים.

כשאני כותבת את זה אני פשוט בוכה ורועדת ותאמינו לי שזה לא בגלל הקור. אני יודעת מראש שכל מה שתגידו לי לא יעזור כי אתם לא באמת מבינים את המצב. לא סיפרתי הרבה פרטים. ואני באמת לא מאשימה אתכם. פשוט רציתי שעוד מישהו אחד לפחות ידע מה שעובר לי בלב ובראש.

לסיפורים (אנא ציינו ניק):

[email protected]

ההיא מימין מתמודדת באופן קבוע עם שני אחיה שמנסים להציץ לה ולחברותיה.

אני זוכרת שכשהיינו קטנים, אחי התאום בן (שם בדוי) ואני היינו רואים בסודיות סרטי פורנו שאלוהים יודע מאיפה הוא היה מוצא אותם בבית... תמיד היו לנו סודות כאלו... אבל זה היה טבעי. סך הכל אנחנו בית מאוד פתוח וזה לא הזיק לאף אחד. אבל אולי בעקבות זה באו עוד דברים...

כשהיינו בני 13 לערך נסענו לברצלונה והכל הלך טוב עם הנסיעה. יום אחד אחר הצהריים, כשכבר השתקענו בחדר המלון שלנו (שנינו ישנו באותו חדר שינה), הוא פתאום הביא לי מכתב מוזר כזה... חצי קרוע (בטח סתם מצא אותו וכתב עליו) ואמר לי לפתוח את זה רק כשהוא לא יהיה בחדר... (בטח מהבושה) ואז להגיד לו אם אני מסכימה או לא. בכתב הקטן שלו קראתי משהו בסגנון של נהיה ערומים ונשחק משהו... או שניגע או משהו כזה... הייתי מזועזעת... קרעתי מיד את המכתב לחתיכות הכי קטנות שיכולתי כדי להעלים ראיות, וזרקתי את זה לפח מהר מנסה לשכוח כבר... לא עניתי לו כלום והתחמקתי ממנו, או שסימנתי לו "לא" עם הראש... אבל גם הוא לא דיבר על זה יותר מאז. אבל מאז חששתי ממנו, שיקח את זה ממני בכוח. כל מגע שהיה בינינו או כשהיינו לבד. והיו כמה סימנים... שאני לא רוצה לכתוב עליהם פה.

בחופש נסענו לגרמניה. אנחנו בני 14 וחצי כמעט עכשיו... אז בני 14, ישנו שלושתנו (אני ושני אחיי) באותו חדר במלון וההורים בחדר צמוד לידנו. יום אחד, כשישבתי במרפסת, אמא באה אליי בשקט ואמרה לי שאתמול היא ראתה את בן מציץ דרך החור של המקלחת בזמן שהתקלחתי, ואמרה לו "נו נו נו" אז שאני אזהר ואכסה את החור של המנעול... הרגשתי כל כך רע עם עצמי. ומגעיל.... בימים שאחר כך אף מגבת לא סיפקה לי מספיק הגנה. מה הוא חשב לעצמו?! דירת שני חדרים, שלא יראו אותו?!

עד שנסענו לגרמניה לא היו דברים מיוחדים, אבל אז הוא התחיל להציץ לי במקלחת ובזמן שאני מתלבשת... לא ידעתי איפה עוד להתחבא.. ואם הבית שלך הוא לא מקום בטוח, אז איפה כן??? והרי גם אחי הגדול עושה את זה.. :S  ואח שלי הגדול תמיד מציץ דרך החור של המנעול לכל מיני נשים שמגיעות אלינו לבית. לפעמים הוא עשה את זה לחברות שלי. ואני נגעלת, אומרת לו להפסיק, אבל אני כל כך נבוכה... וכשחברה שלי שאלה אותי יום אחד על מה צעקתי לו שיפסיק, אמרתי לה שהוא סתם הציק לי... לא הייתי מסוגלת לומר לה על זה... היא לא הייתה באה אליי יותר או שלא הייתה יכולה להרגיש בטוחה... ומי היה מאשים אותה? כיום אני אשתמש בכל טיפת כוח שיש לי ואעיף אותו... אבל הוא כל כך חזק... ואני מפחדת ממנו... לפחות כלפי פנים. אבל זה כבר סיפור אחר.

גם אני הדחקתי. פתאום נזכרתי... וזה כואב. אני מרגישה מגעילה... זה חולני. פשוט חולני.... איך ילדים יוכלו ככה להתגונן..? על עצמם? מהמשפחה? איך? מה פה הגבול? הגבול הוא כשאתה מרגיש שמשהו לא נכון. ואפילו אם זו סתם הערה מציקה, ממישהו זר, מכר או אפילו קרוב משפחה, תפיחה על הטוסיק או מבטים לא ראויים... אפילו אמרתי לסבא להפסיק לעשות את זה. וכשהוא הפסיק זו הייתה כזאת הקלה... שווה לעבוד בשביל זה. זה שזה לא אמור לקרות - לא אומר שזה לא קורה! בנות/בנים, תתעוררו!

לסיפורים (אנא ציינו ניק):

[email protected]

זאת שלא ידעה לאן לפנות הותקפה ברחוב על ידי אדם שעקב אחריה. לפני כן הוא חשף את עצמו בפניה ובפני חברתה במגרש שמתחת לביתה.  

קצת קשה להתחיל לספר את מה שקרה אבל זה הולך בערך ככה:

אני לא זוכרת אם זה היה בכיתה א' או בגן חובה, אני רק זוכרת שיצאתי עם כמה שכנים למטה למגרש שנמצא ממש מתחת לחלון הבית שלי. היינו אני, חברה שלי וידיד. כשהגענו למגרש ישב שם אדם מבוגר, בסביבות ה-35. אני זוכרת את פניו - עיניו היו שקועות והוא היה חסון וגדול. אני מניחה שדי הסתכלנו עליו בהערצה, אני לא מבינה מדוע אבל רצינו להשאר שם. זה היה בימים האלה שמחשיך מוקדם, וככה ישבנו איתו והוא החל לדבר איתנו - הוא היה נורא חברותי. כל 10 דקות אמא שלי הציצה מהחלון וצעקה לי לעלות בחזרה הביתה. כל מה שהייתי צריכה לעשות זה לעלות הביתה וכל זה לא היה קורה, אבל אני לא עליתי הביתה. ביקשתי ממנה עוד קצת זמן והיא חזרה לבית. אחרי כמה דקות ידיד שלי הלך והשאיר אותי ואת חברתי לבד.

פתאום האיש נעמד ושאל אותי ואת חברתי אם נרצה לראות משהו מעניין. אמרו שכן. אוווי, איזה נאיביות, אבל בסך הכל הייתי ילדה בת 6! פתאום הוא הוריד את מכנסיו והראה לנו את איבר מינו. דבר ראשון שעשינו היה להסתובב ולהתחיל להקרע מצחוק. הוא הציע לנו לגעת בו אבל אנחנו לא רצינו, אז הוא הכניס אותו בחזרה למכנס. אחרי זה חברה שלי הייתה צריכה ללכת והיא הלכה בדרך המנוגדת לדרך שלי. כשהתחלתי להתקדם לכיוון הבית שלי ראיתי שהוא הולך אחרי. פתאום הרגשתי זרועות עוטפות אותי ומרימות אותי לאוויר. הרגשתי את איבר מינו בחוץ, נוגע לי בבטן. הוא התחיל לנשק אותי. התחלתי לבעוט בו ולצרוח לא הפסקתי, צבטתי אותו, הכאבתי לו כמה שיכולתי, אני עדיין לא מאמינה שכל זה התרחש מתחת לבית שלי. כנראה שהכאבתי לו מספיק כי הוא עזב אותי ונפלתי על הקרקע. זה כאב אבל ישר קמתי ורצתי לבית.

כשנכנסתי לבית ישר רציתי לאמא שלי. היא הייתה במיטה שלה. אמרתי לה שהוא נגע בי והיא אמרה לי שזה מה שקורה לבנות שנשארות מאוחר בחוץ. להגיד את האמת - היא פשוט לא האמינה לי. התחלתי לחלום עליו, כל הזמן ראיתי את הפרצוף שלו רודף אחרי, עד עכשיו הוא רודף אחרי, רק שעכשיו, כשאני בת 15, אמא שלי מאמינה לי. סיפרתי לה הכל מחדש, היא חיבקה אותי ואמרה לי שהכל יהיה בסדר.

מה שמפחיד זה שראיתי אותו עוד כמה פעמים, זאת אומרת במציאות, ברחוב. אני כל כך מפחדת ממנו, כל פעם שראיתי אותו הוא היה ליד הרחוב שלי. אני מפחדת שהוא עוקב אחרי אבל זהו, עברו כבר 3 שנים מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו. אני מניחה שתפסו אותו או שהוא פשוט מצא מישהי אחרת.

כולם מכירים אותי כילדה אמיצה שלא מפחדת מכלום אבל אף אחד לא מתאר לעצמו שאני מפחדת להכנס לכניסה של הבית שלי, שאני מפחדת מהחושך ברמה חולנית, שאני לא יכולה להסתובב במקומות שבהם יש פינות כי אני מפחדת שהוא יצוץ לי מאיזשהי פינה. אני עדיין מרגישה כאילו יש עלי עול כבד, אני עדיין לא השתחררתי מזה. אולי ציפיתי שלכתוב לכאן ישחרר אותי במידה מסוימת. אתם לא מבינים איזה פחד עובר לי בגוף כאשר אני רואה גבר ברחוב, אני לא יכולה להרדם בלילות. לפעמים, כשהפרצוף שלו עולה לי למחשבה, אני רק אומרת לעצמי שזה בסדר, שזה עבר כבר ושזה לא אמיתי. אני תמיד מתארת לעצמי אותו מטפס לחלון שלי ונכנס לחדר שלי ואני צועקת המון וההורים שלי שישנים בחדר הסמוך פשוט לא שומעים אותי.

אני באמת לא יודעת לאן לפנות יותר, אני מרגישה כל כך חסרת אונים... נורא חשוב לי שהמכתב שלי יתפרסם, שמישהו שמה יקשיב לי ואולי ילמד מהטעויות שלי.

פורסם בנענע.

לסיפורים (אנא ציינו ניק):

[email protected]

אח של ב' נוגע בה. הוריה, שיודעים על כך, לא מתערבים לטובתה. 

הסיפור שלי הוא כלום לעומת המקרים שנכתבו פה.

הפרש הגילאים ביני לבין אח שלי הוא בערך 4 שנים... כל פעם שאח שלי רוצה משהו - אין מצב שהוא לא מקבל. ואם זה משהו ממני והוא לא קיבל אותו בדיוק במקום אז... "אמא..."!

לפני כמה חודשים אח שלי מצא מנהג חדש: לגעת במקומות אינטימיים רק כדי לעצבן ולחטוף מכות, ואחר כך עוד לבכות לאמא... בהתחלה חשבתי שהוא לא מבין מה הוא עושה ואבא שלי הסביר לו שזה ממש כמו עבירה פלילית. אבל הוא לא התייחס ממש, הוא מחפש איך לגעת לי באיברים האישיים סתם כדי לעצבן! זה דוחה אותי ואני פשוט שונאת אותו (את אח שלי).

יום אחד הוא עשה את זה אבל ממש בכעס, ואחר כך עוד הלך לאמא לבכות אצלה. ההורים שלי מאמינים לכל מילה שלו והמילה שלי היא כלום לידו. אני כל כך פוחדת ממנו, ובגלל מה?! שהוא ילשין לאמא!!! היחידה שאני יכולה לסמוך עליה היא סבתא שלי ורוב הזמן היא תומכת בי... כמו שצריך! היא רואה הכל וגם מספרת לאמא שלי...! רק בזכותה אח שלי קצת ירד מהקטע...

לסיפורים (אנא ציינו ניק):

[email protected]