|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
"פשוט תכניסי אותו לפה כמו סוכריה"
שלום, הכינוי שלי הוא ר'.
לדעתי הבלוג הזה הוא דבר נפלא ומעלה מודעות שזאת, לאחר הסיוט שלי, הפכה למטרת חיי.
אני לא זוכרת הרבה ממה שהלך שם, רק איך זה התחיל. הייתי בת 5, אמי ואמו של ש' היו חברות קרובות. ש' היה מבוגר ממני ב-7 שנים. אמי ואמו הלכו לקניות והשאירו את ש' "לשמור" עלי. לבשתי אז שמלה חדשה שאמא קנתה לי וישבתי על הספה. הוא התיישב לידי ופשוט הכניס לי יד מתחת לחצאית. הוא שאל אם זה נעים ואני זוכרת בברור שעניתי כן. שנים האשמתי את עצמי על ה"כן" הזה, אבל כיום כבר הבנתי שבגיל ההוא לא יכולתי לדעת מה המשמעות האמיתית שלו. הוא הוציא את האיבר שלו ונופף אותו מולי "פשוט תכניסי אותו לפה - כמו סוכריה", הוא אמר ודחף את הזין שלו לפה שלי.
ההטרדות האלה נמשכו כל יום במשך חמש שנים. פעם אחת כשרק יצאה סידרת הסרטים של פרדי קרוגר, הייתי בערך בת 7, הוא נעל אותי בחדר שלו בחושך עם פלקטים של פרדי קרוגר, שם כפפה שלו והתחיל למשש אותי בחושך. הרבה מאד זמן אחרי זה פחדתי מהחושך ועד היום לא צפיתי בסרט אחד מהסדרה הזאת - כששואלים אותי למה, אני תמיד עונה בכנות: "כי פרדי שלי הוא אמיתי".
פעם נוספת הוא הביא חבורה של חברים שלו, שוב נעל אותי בחדר ורצה שהם יכנסו לחדר אחד אחד. אבל אמא שלי חזרה מוקדם ו"הצילה" אותי מהם. באותו יום ספרתי לה שהוא נוגע בי, אבל היא לא עשתה עם זה כלום. היא ספרה לאבא שלי והתגובה שלו הייתה "היא בטח מגזימה והוא רק ילד מתבגר בלי אבא". האלימות לא פסקה.
בערך בגיל 10 החלטתי לשים לזה סוף והתחלתי להתחמק מהבייביסיטר שלו בכל צורה אפשרית. הייתי נשארת עד מאוחר בבית הספר, מתחמקת ונעלמת, ברחתי הרבה עם הבן של השכנה שהיה בן 13, והוא הגן עליי גם מפני ש'. אף פעם לא ספרתי לבן של השכנה על ש', אבל מהפחד שלי הוא הבין לבד ודאג לשמור אותי רחוק ממנו ככל האפשר. שתקתי והדחקתי.
בגיל 14 הייתי אדם שבור, הרגשתי צורך מתמיד להרגיש נאהבת ונערצת והכרתי את א', בחור עם בעיה זהה, אבא שלו היה מפוצץ לו את הצורה. אני מניחה שמצאנו ניחומים זה בזה - הוא היה הראשון שספרתי לו את הסיפור ובטחתי בו. אבל התפוח לא נפל רחוק מהעץ וברגע ש-א' גילה את הכל הוא החל לנצל את החולשות שלי. הוא אמר שהוא יספר את זה לכולם. פחדתי ממנו, פחדתי לאבד את מה שחשבתי אז לאהבה שלו שחיפשתי פשוט בכל מקום. הוא הכריח אותי לשכב איתו וכשסירבתי הוא הכה אותי. הסתובבתי בקיץ עם שרוולים ארוכים כדי שלא יראו את הסימנים הכחולים. חברה שלי שהייתה מבוגרת ממני בשנתיים, גילתה את זה ואיימה להגיש עליו תלונה למשטרה - הוא הסתלק מהחיים שלי.
הקיץ נגמר, חזרתי לבית הספר, הייתי יותר שבורה מתמיד ושקלתי ברצינות להתאבד. באותו יום הציל אותי ידיד שלי ד', הוא התקשר אלי ושאל אותי אם הכל בסדר כי אני נראית לו עצובה וכואבת מבפנים. התחלתי לבכות וספרתי לו הכל. הוא תמך בי, הקשיב לי, והפך לבן זוג נאמן. היינו יחד שלוש שנים ועד היום ידידים קרובים מאוד.
עברו מספר שנים והתחלתי לחוות סיוטים ומה שקראו לו "זכרונות מודחקים" שיצאו החוצה. החלטתי ששום גבר לא שווה את החיים שלי, שום גבר לא שווה את הכאב הזה, להיות שבורה או לסבול מסיוטים, הם אלה שבצעו את הפשעים הרדיפות צריכות להיות על המצפון שלהם ולא שלי. התחלתי לספר לכל אדם שהכיר אותי את הסיפור שלי, את האמת עלי, זה חלק ממני, חלק מהאופי שלי, מהחיים שלי. נכון, זה לא הגיע לי אבל בכל זאת - זה קרה, והמעט שאני יכולה לעשות זה לספר את הסיפור שלי ולהעלות מודעות כדי שזה לא יקרה לחברות שלי, לא יקרה לילדים שלי ובכלל לא יקרה!
הסיוט הזה הפך אותי לחזקה יותר מאשר כל אחת אחרת שאני מכירה. ישנן הרבה בנות שפוחדות מיחסים עקב תקיפות וגם בי עמד הפחד הזה אבל התגברתי עליו, לא כל הגברים רעים או מאיימים רובם עדינים ומבינים, וידידי היו מזועזעים מהסיפור הזה. היה לי חשוב לספר את זה אבל המסר העיקרי שלי הוא - להרים את הראש גבוה ככל האפשר ולא לתת לאף אחד את הסיפוק בלשבור אותך.
לסיפורים (אנא ציינו ניק):
[email protected]
|
נכתב על ידי
,
21/5/2007 14:58
בקטגוריות אדם מוכר, אני והחבר'ה, באלימות, בבית, בהסכמה/בדרכי נועם, בידידות, בין ילדים, בינו לבינה, הכל קרה, ילדות נשכחת, התלוננתי ו-כלום, מילים כדרבנות, אקטואליה, ביקורת, אופטימי
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
תגובה אחרונה של עמית P: ב-14/8/2007 23:13
|
האומץ להתלונן
פאתטי צ'יפס אזרה אומץ והגישה תלונה במשטרה כנגד האדם שאנס אותה. ברור לה שזה רק חלק מהתהליך, שזה עוד יקח זמן, אבל מחזקים אותה וכו'.
כתבתי כאן את מה שקרה לי לפני 7 שנים, כשהבלוג עוד היה בראשיתו ובחרתי שלא להיחשף. סיפרתי סיפור על מישהו שתקף אותי ברחוב לאור היום, תכנן את הפרטים והשתמש באגרסיביות שלא השאירה לי מקום לבחירה. בסופו של דבר הצרחות, הבכי והבעיטות שלי, גרמו לי בשנייה אחת לחמוק לו מבין הידיים ורצתי בחזרה הביתה אחוזת אימה ופחד, ושעה אחרי זה כבר הייתי מלווה בהורים שלי בתחנת משטרה. המשטרה עזבה את התיק די מהר ואינני יודעת מה עלה בגורל האיש הזה. הוא יכול להיות בכלא והוא יכול כבר להיות מתחת לאדמה, זה לא משנה לי.
לפני 3 חודשים קרה מקרה נוסף, ארוך, הזוי לכאורה, ועמוס בפרטים שגורמים לי להזדעזע כל פעם מחדש. הפעם לא הצלחתי לבכות ולא הצלחתי לבעוט ולברוח, ובעצם הייתי במצב שאי אפשר להבין כל עוד לא נמצאים בו - השיתוק הגורלי שכל כך הרבה נשים מדברות עליו. לאו דווקא שיתוק פיזי. ההגיון לא פעל בצורה בריאה ובעצם לא הבנתי שקרה לי משהו עד שבאתי לפסיכולוגית שלי, שבורה לגמרי, וסיפרתי לה מה קרה. ניסיתי להסביר לה שבאמצע המקרה נהניתי לכמה שניות, ושכל האשמה היא עלי, והיא הבהירה לי, אחרי שעות קשות של מחשבות מבולבלות, שהאדם הזה הוא פסיכופט ושאין כאן מקום לרחמים. לטוב הלב שלי לא אמור להיות חלק בסיפור הזה ואני לא אמורה להתחשב בעברו הקשה - הוא פגע בידיעה שלמה שזה מה שהוא עושה.
אחרי האונס הפסיכולוגית פנתה לעובדת סוציאלית בעיריה במקום שבו אני גרה, משם היא הפנתה אותי למרכז סיוע של נפגעות תקיפה מינית. שם שאלו אותי מספר שאלות והפנו אותי בדחיפות לבית חולים רוטשילד בחיפה, שם הייתי אמורה לגשת לקבלה ולומר שאני רוצה ללכת לחדר 10. הפקידה לא אמורה לשאול שאלות, היא מזמנת ישר רופא תורן ומגיעה עובדת סוציאלית של בית החולים. היא הייתה מתחשבת ואימהית וחיזקה אותי בין כל הדמעות. הרופא שבדק אותי טיפל בכל החבלות והשריטות שהיו לי במפשעה בגלל שהתנגדתי כל כך, נתן לי מספר כדורים וזריקות כואבות ששברו אותי לגמרי, וכל הזמן חזרה ועלתה השאלה "למה אני?".
נפגשתי עם עורכת דין של המרכז, בחורה מקסימה, צעירה, חכמה ואינטליגנטית, שהעצימה לי את הביטחון העצמי בקשר למקרה ואמרה שזה לא משנה מה - הלך עליו ושאני רק צריכה ליפול על האנשים הנכונים במשטרה. 3 חודשים ארוכים חיכיתי עם הגשת התלונה, שבמהלכם לא התעסקתי בזה יותר מדי. המשכתי להשתתף כרגיל ב"שומר הצעיר", לקחתי חלק בסמינרים, הכרתי בנים חדשים, ולמרות הדיעה הרווחת שמישהי אחרי אונס מתחילה להסתגר ולאבד את השפיות - התנהגתי רגיל לגמרי. לבסוף, לפני שבוע, התקבלה ההחלטה שאני לא יכולה למשוך את זה יותר מדי והחלטתי סוף סוף שאני מגישה את התלונה. מרכז הסיוע הצמיד לי מלווה צעירה ומקסימה שלקחה אותי מתחנת הרכבת ברחובות (שם הגשתי את התלונה כי שם המקרה קרה) וחיזקה אותי בכל כוחותיה.
החקירה ארכה 4 שעות, השאלות הקשות והאינטימיות, החצי מפקפקות שאולי אני כן רציתי משהו איתו (וכמו שהחוקרת אמרה "אין הגיון בחקירות", וקשה היה להבין שאני ילדונת בת 16 שהייתה בתולה, שהתנשקה רק לפני חצי שנה ושהיא לא נמשכת לאיש שאנס אותה, בן 29, וולגרי ומגעיל). שברו אותי וביקשתי הפסקה ארוכה, שבה נשברתי לגמרי. זה היה אחד הימים היותר חורפיים מבין כל החודשים האלה, וכשהתחלתי לבכות (מצטערת על התיאור הקיטשי) - השמיים נפתחו והתחילו לבכות יחד איתי. רעמים וברקים והחלונות רועדים ואני בוכה ובוכה ובוכה... בסופו של דבר עברתי את החקירה, יצאתי מהתחנה עם חיוך קטן על השפתיים, כשאני יודעת שמפה - אין דרך חזרה ושאני צריכה להיות גאה בעצמי.
זה רק ההתחלה של כל התהליך, אני יודעת שבעוד שבועיים שלושה יעשו בינינו עימות. שנינו נשב באותו החדר, פנים מול פנים, ואני אצטרך להזכר במבט החולני שלו. ואני אתמודד עם זה כמו שעשיתי עד עכשיו, ורק נותר לי לקוות שמבין כל הסיפורים שכתובים בבלוג המבורך הזה, יהיה סיפור אחד עליי - זאתי שאזרה את האומץ להגיש את התלונה ותחזור לכאן שוב בעוד שנה, אולי אפילו פחות, ואספר את הסיפור המלא עם התוצאות הסופיות שבית המשפט החליט. הוא יישלח לשנים ארוכות וטובות בכלא, ואפילו אז - הטראומה תשאר עמוק בתוכי. לי רק נותר לקוות שהוא יבין את המעשה, והתואר "אנס" לא יימחק ממנו לשארית חייו.
פאתטי צ'יפס מוסיפה ומפרטת (מתוך בלוגה):
אחרי 3 חודשים שבהם גורמים שונים תהו מסביבי מה אני הולכת לעשות עם העניין , המחשבות לא נתנו לי מנוס והלכתי להגיש את התלונה .
השמיים בכו בשבילי באותו יום וזה היה קשה והרגשתי גיבורה ואמיצה ורציתי שכולם יידעו איך עמדתי פנים מול הפנים עם הפחד ואני לקחתי אותו בנוק אאוט .
ואז התחילו הטלפונים הקבועים עם החוקר משטרה , והזמינו אותי לפרקליטות שם עשו לי סימולציה של איך המשפט הולך להיות .
השאלות הנוראיות ביותר שמישהו יכול לשאול , הצעקות , ההידחפות לתוך המילים , החדירה לפרטיות שאני בעצם מנסה להבין –
מזה משנה מה עשיתי עם בנים אחרים לפני המקרה ? האם זה שעשיתי ביד למישהו אומר ש ..
אני רציתי שנ' יעשה לי את זה ? אני הורסת גברים סדרתית ? אני מפתה וסקסית ?
אני עדיין ילדונת ואני לא רוצה ששום ידיים מלוכלכות של גבר בן 29 ייגעו בי !
וזה שאני אמרתי לא שוב ושוב זה לא משנה ? ואי אפשר להבין למה קפאתי במקום ?
ואז מה אם אני כותבת על זה בבלוג ולא שומרת בסודי סודות – זאת הדרך שלי להתמודד ואף אחד לא יכול לשפוט את הדרכים שלי .
אבל זה לא עזר , והימים שאחרי הסימולציה גרמו לי לפקפק בהכל .
העניין התקדם – מצאו את הזרע שלו על התחתונים שלי , הזמינו 2 מהחברים שלי לחקירה במשטרה ,אותו שלחו למעצר בית וגם אותה חקרו .
וכולם תמכו בי ואמרו לי שאין , מצאו את הסמים בדירה שלו ויבינו שהיא שקרנית ושהוא לא נורמלי כי הוא פונה לילדות בגיל 15 לשכב איתו , ושאני נקלעתי לשם בגלל תמימות ולא בגלל הרצון ,ועכשיו הוא ייכנס לכלא .
ואז , הוא שכר את העו"ד הכי טוב בת"א עם נסיון של שנים , את הבלוג שלי לא היה הכי קשה למצוא והוא חקר .
אני לא יודעת אם הוא קורא את המילים האלה , ואם כן , אני מבקשת אל תדלג ותעבור הלאה , בבקשה תקשיב לי.
עברת פוסט פוסט במשך השנה ומשהו שחשפתי פה ( הבלוג הזה קיים מעל 3 שנים ) .
קראת על המשברים שיש לי במשפחה ( מה שעדיין לא אומר שבגלל שעברתי חוויות קשות יש בי איזשהו רצון לנקום באלה שטוב להם יותר ממני ) , ועל הדברים שקרו לי עם בנים שנעש מתמימות ,וגם אם לא ,יש לי הורמונים ורצונות ואני מתפתחת ומגלה הכל לראשונה בחיי.
וחקרת את מה שכתבתי על מה שנ' עשה לי ואיך אני התמוטטתי בגלל זה והבנת מי אני .
ונכנסת לחשבון שלי ב –YOUTUBE ואני לא מאמינה שאחרי שראית את הקליפים חשבת שאני איזושהי ילדה נוראית .
ובכל זאת , לקחת דברים שכתבתי ו"עשית את המקצוע שלך" ( זה תירוץ לא מספיק טוב ) ועיוותת הכל כדי להוציא את הלקוח שלך זכאי .
למרות , שעמוק בפנים , אתה יודע שהוא אשם ושהוא הרס אותי .
את העוגית חשיש שאכלתי בטעות עיותת לזה שאחותי נותנת לי סמים .
את התמונות מפורים בבלוג תמונות שלי ,כשאני עם מחשוף ואיפור זנותי כי זה פורים ומותר להתפרע פעם בשנה – אמרת שככה אני מתלבשת ביום יום .
את התמונה שלי שאני מתנשקת עם חבר שלי וגם עם חברה שלי – אומר שאני עושה את זה כל יום ואני מעוניינת להציג פורנו בבלוג שלי .
זה שרשמתי לפני שנה "גרר אוהד תיגע לי בשדיים" , שזה בכלל בתקופה שעוד לא התנשקתי פעם ראשונה ואוהד זה מכר שלא דיברתי איתו כבר מעל חצי שנה – עיותת לזה שזה מה שבנים עושים.
נוגעים לי בשדיים כי אני אומרת להם .
והוצאת את כל המשפחה שלי חולנית ודפוקה ושזה בעצם מטרתי בחיים – להרוס לבן אדם תמים כמו נ' את כל מה שהוא בנה במטרה לנקום .
ואתה הרי יודע שכל זה לא נכון !
אז בעצם , אחרי שהזמינו אותי שוב לפרקליטות והפעם הצטיידתי באמא לידי , הסניגור צעק עליי שוב ולא הראה רחמים ( אהא , כי זה סימולציה אופקורס ולא כי הוא רוצה ) ואמר שסוגרים עסקת טיעון .
אני התחלתי לרעוד ולבכות כשהוא הסביר לי שמספיק שבמשפט הוא לא מוכיח ב- 99% שכל מה שקרה שם הוא באשמתו , ומספיק שהעו"ד של נ' מוציא קלף אחד שלא ידענו עליו – איי באסטד .
אני לא מקבלת כלום ונ' הולך לחופשי .
הסתכלתי על הנוף של ת"א מהקומה המי-יודע-כמה ותהיתי לעצמי אם אני אנגח מספיק חזק בחלון אני אוכל לקפוץ ולהעלם .
ואם אני הולכת למשפט זה אומר שלמשל בגלל הסיפור עם העוגית חשיש שאני רוצה להציג שהוצאו דברים מהקשרם –
אחותי תצטרך להחקר, גם חברה שלה שאצלה נמצאה העוגיה ויש מצב נורא גדול שהיא תקבל קנס כי נמצאו אצלה סמים ואת האחות שטיפלה בי בבי"ח ייצטרכו לחקור גם כן .
ואת אמא ואבא וכל החברים שלי , ואת כל הבני זוג שהיו לי ו..
מערכת המשפט לא מקלה עלי .
אז בעסקת טיעון אני אקבל כסף תמורת הצדק האמיתי שלא ייצא לאור .
בכלא הוא לא יישב ויקבל עבודות שירות והכל יופחת ל"מעשה מגונה"
פלא שאנשים לא מפחדים לאנוס , לחטוף , לגעת , לרמוז בבוטות ? כשמערכת המשטרה והמשפט מוציאים את הקורבן - אשם
פאתטי צ'יפס מוסיפה:
תודה על התמיכה, זה באמת באמת עוזר לי לדעת שלמרות שהשופט לא נתן את העונש שהוא אמור לקבל , השאר מבינים אותי .
הרבה חושבים שלהגיש תלונה במשטרה זה תהליך פשוט וש"פוף" קובעים אשם או לא אשם .
אני רוצה שאחרים יבינו כמה שזה תהליך ארוך ,מורכב, מייגע וקשה ולמרות כל זה , למי שיש את האמת שלה - שלא תפחד .
לסיפורים (אנא ציינו ניק):
[email protected]
| |
אתה רוצה לגעת - תיגע. רק תלך מפה
תחת איומי סכין, גלילה "הסכימה" לתת לשיכור במסיבה לגעת בה.
היי. אני בת 16 מרמת גן. לפני שנה הלכתי למסיבה עם כל החברים שלי. היה שם מישהו בגיל 18 בערך, שהיה שיכור. הוא ניסה לגעת בי כמה פעמים ואמר לי "בואי לשירותים" והצעות כאלה. כשחזרנו מהמסיבה בבוקר אני ועוד כמה חברים שלי, הוא רצה ללכת איתנו.
הוא כל הזמן דיבר על החזה שלי ועל זה שהוא יאנוס אותי ואת חברה שלי, ושידקור את ידיד שלי. הוא התחנן שאני אתן לו לגעת בחזה שלי ואיים בסכין על ידיד שלי. כשהוא הוציא את הסכין מהכיס לא חשבתי ואמרתי לו: "אתה רוצה לגעת - תיגע. רק תלך מפה". הוא נגע בי במשך 2 דקות, שחשבתי שלעולם לא יעברו. כשהוא התרחק התחלתי לבכות ולא ידעתי מה חשבתי לעצמי. אחרי 5 דקות הוא נכנס מאיזו סמטה, ואמר לי: "אני רק רוצה להגיד לך סליחה".
כל פעם שאני חושבת על זה הפרצוף שלו עולה לי בראש.
בעקבות יוזמה של רם מיודענו, אתם מוזמנים כולכם לשלוח קטעים מנומקים ורציניים על האג'נדה שאתם חושבים שצריכה להיות בבלוג. כמו שציינתי בעבר, זהו בלוג ציבורי, ולמרות שאני מנהלת אותו אין לי בעיה לשמוע ביקורת, ואולי גם לשנות כמה דברים. אני רק מבקשת לשמור על ענייניות.
את הקטעים יש לשלוח אלי (ענבר), במייל [email protected].
דבר נוסף - אני יודעת, וגם אתם בוודאי שמתם לב, שיש עיכובים בקצב העלאת הפוסטים. זה קורה מדי פעם. חשוב לזכור שאני ואנני עושות הכל בהתנדבות אין כסף ועל חשבון זמננו החופשי, ולפעמים יש גם אילוצים אחרים בחיינו שדורשים יותר תשומת לב וזמן - אז נא להתחשב. תודה.
לסיפורים (אנא ציינו ניק):
[email protected]
| |
לגיטימיות הפרסום
18. למה כל הזמן מפרסמים דברים כאלה??????????
לא מעניין אותי כל הסוטים האלה. אפשר להסתדר גם בלי החדשות האלה. נושאים כאלה יכולים להשאר חסויים, אף אחד לא ימות אם הוא לא ידע את זה.
התגובה הזו הופיעה בטוקבקים של כתבה המדברת על תקיפה קבוצתית של נערה. יכול להיות שהייתי מתעלמת ממנה, אלמלא השיח החשוב שמתגלגל לאחרונה גם כאן וגם בבלוג של deep ocean על הלגיטימיות שבפרסום סיפורים מינוריים שאינם גורמים בהכרח לטראומה. מצד אחד של הויכוח, יש הטוענים כי פרסום של סיפורים קטנים ו"קטנוניים" גורמים לאינפלציה של מושג האונס, להעצמה ומלודרמטיזציה של ארועים סתמיים שהתגובה ה"נכונה" וה"נורמלית" אליהם היא התעלמות, יוצרים תחושה של פרנויה וקורבניות בקרב המין הנשי, שקופץ לראות בכל פעולה סתמית תקיפה, וגם יוצרים אווירה של שנאת גברים. מן הצד השני של הויכוח, שבו, אודה ולא אבוש, אנוכי עומדת, נטען כי הטרדות מיניות הן רצף של מקרים, מהקל ביותר ועד לקשה ביותר, שלכולם מרכיב משותף - כל המקרים מבוססים על תפיסת עולם לפיה נשים פחות שוות מגברים, ולכן "מותר" לנצל אותן ולפגוע בזכויותיהן. זהו מקרה פרטי של גזענות - הפחתה בערכם של קבוצת מיעוטים, השפלתם ורמיסת זכויותיהם, בין אם הם כושים, נכים, ערבים, עולים חדשים וכו'. מכיוון שכל אותם מקרים נכנסים לאותה קטגוריה, קשה להציב גבול ברור בין המקרים ה"רלוונטיים" למקרים ש"אינם רלוונטיים", ומכיוון שכולם קשורים למטרת הבלוג, כולם ראויים להתפרסם מעל במה זו של מייבודי.
סביר להניח שהאמת, כמו בהרבה מאוד מקרים בחיים, נמצאת כנראה איפה שהוא באמצע, אבל הבעיה הגדולה של הצבת הגבול בעינה עומדת. ההגדרה של מקרה כ"רלוונטי" לפרסום היא סובייקטיבית לגמרי, ותלויה לחלוטין בהשקפת עולמו של כל אדם - דיפ אושן, אם הבנתי נכון, מעוניין להציב את הגבול בין מקרים מילוליים למקרים פיזיים, סביר להניח שמ' לא תאשר לפרסום כל מקרה שהוא פחות ערך מאונס מלא, ואילו אני מאמינה שהגבול עובר במקום שבו אחד הצדדים מתחיל להרגיש שלא בנוח עם הסיטואציה. הגבר שכתב את אותה תגובה בוויינט מאמין שאף מקרה שכזה, קל או קשה, לא צריך להתפרסם. אז איפה עובר הגבול? ולמי יש את הסמכות להחליט היכן הגבול יעבור? אני, באופן אישי, לא מוכנה לקחת על עצמי את האחריות הזאת. אני לא חושבת שיש לי את הסמכות לקבוע, למרות שאני נחשבת לחצי מצוות ניהול הבלוג. אני בכלל לא מאמינה, כהשקפת עולם, שיש תשובה אחת נכונה. מהותה של בחירה היא ויתור על דבר אחד לטובת דבר אחר. השאלה היא איפה הפגיעה תהיה יותר קשה. אני מאמינה שהעובדה שלמייבודי אין סף קבלה חשובה יותר מכל אינפלציה או יצירת אוירה פרנואידית ושונאת גברים. אני מאמינה ביכולת הדיון בתגובות לפתור את מרבית הבעיות הללו ולהבהיר אותן. אני מאמינה שבשביל להנחיל פה שינוי חברתי חייבים לעקור את תופעת האלימות והגזענות המינית מהשורש, כלומר להטיל סנקציות על כל הפעולות שנובעות מאותה דרך מחשבה אלימה וגזענית - קלות כחמורות.
אותה תגובה מווינט נראית לי כשלט אזהרה - עד לאן אפשר למתוח את הגבול? האם ייתכן שכל הסיפורים יחשבו כ"בלתי רלוונטיים"? לדעתי, ברגע שיוצרים חלוקה בין סיפורים "רלוונטיים" ו"לא רלוונטיים", יוצרים לגיטימציה לעצם צורת המחשבה שיש סיפורים שאינם רלוונטים לדיון הציבורי על גזענות מינית, ומכאן ועד למתיחת הגבול עד לאותה צורת מחשבה של אותו כותב מוויינט, הדרך קצרה. לכן, נכון לעכשיו, הבלוג לא יכיר במידת החומרה של המקרה כתנאי סף לפרסום הסיפור. אבל הנושא הזה, בדיוק כמו כמעט כל נושא אחר בבלוג הזה, נתון לדיון.
ענבר
לסיפורים (אנא ציינו ניק):
[email protected]
| |
 "אם היית נחמדה הייתי מוכן לעשות לך טובה"
הדבר האחרון שסטודנטים היתה צריכה כשחזרה מעט שתויה ממסיבה זה שנהג המונית יתחיל להציע לה כל מיני הצעות לבלות עמו את הלילה.
רציתי לשתף את קוראי הבלוג ב"תענוג" המפוקפק שעברתי בליל פורים. כרגיל, שום דבר שהולך למשטרה, אלא עוד הוכחה לזה שמעט מדי אנשים מבינים את ההבדל בין מחמאות להטרדות.
הייתי במסיבה, שתיתי, נהניתי וכו'. החבר שלי לא יכול היה לבוא איתי, ומכיוון שידעתי מראש שאני הולכת לשתות, הגעתי עם חברים ובדרך חזרה לקחתי מונית. כשעליתי על המונית כבר לא הייתי שתויה בכלל, למעשה כאב לי הראש וכנראה שהנהג שם לב לזה שאני לא מרגישה כל כך טוב. הוא שאל בנחמדות אם הכל בסדר, אמרתי לו שכן. הוא ניסה לפתח איתי שיחה לגבי מה עשיתי באותו ערב, אם הייתי במסיבה ואם נהניתי, ואני עניתי תשובות מנומסות אבל קצרות וענייניות (חשבתי שבטח משעמם לו, אבל לא הייתי במצב-רוח לפתח שיחה).
ואז פתאום הוא שאל אותי: "אז איך זה שיצאת מהמסיבה לבד? חשבתי, מישהי כמוך, בטח תצאי אם איזה בחור ללילה". הייתי קצת המומה, עם כל הכבוד - זה ממש לא עניינו (ומה זה לעזאזל "מישהי כמוני?"). אמרתי לו שהחבר שלי מחכה לי בבית (תשובה שהוכיחה את עצמה בעבר). ואז, במקום להניח לי, הוא התחיל להפציץ אותי בשאלות.
"אז יש לך חבר?" (כן), "כמה זמן אתם ביחד?" (הרבה). "אם הוא חבר שלך אז למה הוא לא בא איתך למסיבה?" עניתי משהו בנוסח "מה זה משנה למה", והוא, במקום להבין את הרמז (אני לא מעוניינת בשיחה), אמר: "נראה לי שמזמן כבר לא הזדיינת עם החבר שלך, אחרת לא היית מסתובבת עם כזה פרצוף חמוץ". לקח לי שניה לעכל את מה שהוא אמר, ואז אמרתי לו בתקיפות שזה לא עניינו ושאני מבקשת שיניח לי בשקט. חשבתי שזה יסיים את העניין, אבל בתגובה הוא צעק עליי "תגידי, מה הבעיה שלך, אני בסך הכל מנסה לדבר איתך, אם היית קצת יותר נחמדה, עוד הייתי מוכן לעשות לך טובה, אבל נראה לי את אחת שלא נותנת".
ביקשתי ממנו שיעצור מיד את המונית (זה כבר היה במרחק הליכה מהבית שלי והעדפתי ללכת ברגל מאשר להמשיך את הנסיעה עם הפסיכי הזה) ואחרי ויכוח קצר שבו הוא אמר שהוא לא מתכוון לעצור ואני הודעתי לו שיעצור או שאני פותחת את הדלת, הוא עצר את המונית, ואני שילמתי ויצאתי. כשהייתי בחוץ, עשיתי סוף סוף את מה שרציתי להגיד לו מההתחלה, ופחדתי לעשות כשהייתי בתוך הרכב שלו: אמרתי לו שהוא סוטה מגעיל. ורצתי הביתה. כמובן שזה לא עזר לי לא להרגיש זוועה ביום שאחרי.
לסיפורים (אנא ציינו ניק):
[email protected]
|
נכתב על ידי
,
28/4/2007 20:48
בקטגוריות אדם זר, אצל המומחה, במכונית, בזמן שישנת/התמסטלת, במסיבה, ברחוב, הכל יכול היה לקרות, למה לא התלוננתי, מילים כדרבנות, סרחו, אקטואליה, ביקורת
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אילנה ב-30/7/2007 15:50
|
 הזזתי את היד שלו ובאופן מפתיע - הוא הפסיק ולא ניסה יותר
נ' הופתעה לטובה כשהנער שעמו התנשקה הפסיק לגעת בה כשהסיתה את ידו. בדרך כלל זה היה בדיוק ההיפך.
לא באתי לספר סיפור על אונס או תקיפה. באתי לספר על מקרה שקרה לי לא מזמן, שהמחיש לי בצורה מזעזעת את המציאות שאני - ואני מניחה שעוד רבות אחרות - חיות וחוות.
זה קרה בפורים, נפגשתי עם כמה חברים, ביניהם היה אחד שכבר מזמן שמתי עליו עין. כולנו דיברנו וצחקנו והיה רגע של שתיקה. פתאום לא שמעתי כלום, לא שמתי לב לסביבה, היינו רק אני והוא. הסתכלנו אחד לשניה בעיניים, ולאט לאט התקרבנו והתנשקנו. זה היה מדהים, הרגשתי כל כך בעננים. החבר'ה האחרים יצאו מהחדר, נשארנו רק שנינו, נהנים מהפרטיות. פתאום הרגשתי את היד שלו מזדחלת לה אל מתחת לחצאית שלי, בכיוון שלא כל כך מצא חן בעיניי. הזזתי את היד שלו משם והוא הפסיק ולא ניסה יותר.
זה כל כך הדהים אותי, מסיבה לא ברורה - העובדה שהוא לא המשיך לנסות ולגעת בי. אולי זה נותן השתקפות כלשהי של המציאות שלי, שבה בדרך כלל הבנים לא הפסיקו כשרמזתי וגם כשביקשתי בצורה מפורשת. אולי זה גורם לחשוב לרגע, שדברים בכלל לא עובדים כמו שהם צריכים לעבוד.
(כן כן, אמש חגג מייבודי יומולדת שנה. עקב נסיבות שונות ומשונות האירוע ייחגג רשמית בדיליי).
לסיפורים (אנא ציינו ניק):
[email protected]
| |
 זה באמת לא חשוב, רק עוד סיפור אחד קטנטן
אדם זר הצליח להפחיד למוות את 'הילדה עם הפלאפון', כשביקש ממנה לסור לשירותים באמצע השיעור כדי שיוכל להתחרמן איתה.
הסיפור שלי לא נורא כמו הדברים שמתפרסמים בבלוג, אבל גם הטרדה מילולית נחשבת לדעתי. זה היה בכיתה ה', באמצע שיעור היסטוריה. אף אחד לא הקשיב למורה והיה בלגן בכיתה. פתאום צלצל לי הפלאפון. נלחצתי, כי בכל זאת זה היה שיעור, ואני הייתי תלמידה טובה, אז כיביתי את הטלפון. כעבור כמה דקות הפלאפון צלצל שוב, למרות שחשבתי שהוא סגור. המספר היה "מספר חסום". מי?
עניתי. זה היה קול של גבר, בסביבות גיל ה-20.
אני: הלו? מי זה?
*שתיקה*
אני: מי זה?
*שתיקה*
לא חשבתי שהאדם הזה פשוט לא רצה לענות לי, חשבתי שהוא לא שמע בגלל כל הרעש בכיתה.
"אני בשיעור", אמרתי.
"צאי החוצה", הוא ביקש. לא ידעתי מה לעשות. משום מה הייתי די לחוצה. ביקשתי מהמורה רשות לצאת וחזרתי אל הטלפון.
"איך בבית הספר?"
אני מכירה אותו? לא היה לי נעים לשאול, בכל זאת, אם אני מכירה אותו, בושות.
"הכל טוב".
"באיזה שיעור את??
"הסטוריה".
"מעניין?"
"כן..."
הכל נראה היה לי קצת מוזר. למה שאדם יוציא אותי מהשיעור כדי לשאול מה דעתי על השיעור? ואז הכל התברר:
"אולי תבואי לשירותים, אני אחרמן אותך". ניתקתי את הטלפון. בכיתי. הייתי בת 9 וחצי, והייתי לחוצה, ונגעלת. כל כך נגעלת. המורה יצא אחרי ושאל מה קרה. לא רציתי לומר לו. סיפרתי לכמה חברות, אבל זו לא הייתה השיחה שהטרידה אותי. הוא אמר "בואי לשירותים". פחדתי שהוא באמת שם, בבית הספר. שהוא יעשה משהו, אם לא לי - אז למישהו אחר.
פניתי אל השומר בכניסה ושאלתי אותו אם אדם בסביבות גיל העשרים נכנס לבית הספר בשעתיים האחרונות. הוא לא רצה לענות, לא הבין למה. ידעתי שכדי להיות בטוחה בעצמי אני חייבת לפנות למורה. אז סיפרתי לו, ולא הרגשתי יותר טוב. בכלל לא. גם כשאמרו לי שאין שם אף אחד ושהכל בסדר, לא נרגעתי. הלכתי לשירותים וחיכיתי שם ליד הדלת חצי שעה. לא היה שם אף גבר, רק ילדים קטנים. הצלחתי להירגע. לא היה שם אף אחד.
הכל עבר, והיום יש לי חבר ואני אוהבת אותו. אין צלקת אין חותם. לא נזכרתי בסיפור הזה כבר 6 שנים, ורק כשקראתי פה נזכרתי בו. זה באמת לא כל כך חשוב, רק עוד סיפור אחד קטנטן של ילדה שצלצל לה הפלאפון.
לסיפורים (אנא ציינו ניק):
[email protected]
| |
דפים:
| כינוי:
מין: נקבה
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
