שלום לכולם, אתם בוודאי כועסים ומאוכזבים ממני ומהבלוג, וסביר להניח שבצדק. לא הייתי פה הרבה מאוד זמן, הזנחתי, ברחתי מההתמודדות הקשה עם הנושא הטעון הזה, עם התגובות האטומות, עם המאבק על ההגדרה העצמית של הבלוג הזה בכל פעם מחדש, עם ההגדרה מחדש בצורה יותר ממוקדת של אג'נדת הבלוג למול המציאות המשתנה רבות, שעשתה לשמחתי הרבה מהפך מאז הוקם הבלוג לפני למעלה משנה. היו לי הרבה מאוד בעיות טכניות ובעיות אישיות בחיי הפרטיים לאחרונה, ופשוט לא היה לי הכח להתמודד גם עם זה, ועוד לגמרי לבד לאחר שאנני עזבה.
אבל הנה אני משנסת מתניים וחוזרת למערכה. הבלוג לא יתעדכן אולי לעיתים תכופות כמו פעם, אבל הוא ישאר בחיים, כי המסר שלו חשוב בעיני מאוד. בזמן האחרון נושא ההטרדות המיניות הוא לא עוד טאבו, אלא להיפך - הוצף ע"י כלי התקשורת עד כדי מיאוס כמעט. אבל התקשורת, כמו התקשורת, הינה גוף כלכלי שמתפרנס מסקופים, נמשך לכל מה שקיצוני ומוחלט ומוכר, והמציאות היא פשוט לא כזו. המציאות היא איזונים עדינים בין כל הצדדים, שיווי משקל עדין וסובייקטיבי, ולא קיימות תשובות בית ספר, אין תשובה אחת נכונה, ואולי אין תשובה נכונה בכלל, רק עדיפויות אישיות.
עכשיו, כשהנושא עלה כבר לתודעת הציבור, כשבכל עיתון ובכל סלון אנשים מדברים, מודעים, משתפים לפעמים, כשיש פורומים ובלוגים רבים ומגוונים המציעים לנפגעים ונפגעות תמיכה ובמה, אפשר לשאול, בצדק אולי, מה הטעם להתאמץ כל כך ולהשאיר את מייבודי פתוח. התשובה שלי היא, שכל אותם מקומות של שיתוף ותמיכה רגשית מהווים תשתית מקבילה ותומכת למייבודי, אך לא תחליף, כיוון שהמטרה שלי במייבודי, מאז הגעתי לכאן, היא ליצור ולפתח דיונים על הנושא הגדול, העקרוני, ולא על מקרים פרטיים - לדבר על היכן עובר הגבול, על זכויות וחובות של כולנו כבני אדם וכפרטים בחברה, על דרכים לפתרון הסוגיה בהיקף הרחב והחברתי שלה. הסיפורים עצמם, ואין במה שאני אומרת כל שמץ של זלזול, הם רק התשתית, הבסיס, הנקודה ממנה הדיונים עולים ומתפתחים, דוגמא אילמת למציאות שעליה אנחנו מדברים, מציאות שבזמן פתיחת הבלוג המון אנשים לא היו מודעים אליה בכלל. הסיפורים נועדו להציג את המציאות, לומר "הנה, רואים? זה קורה כל הזמן ולכולם", להראות את הכמות של כל אותם סיפורים מינוריים, כמעט לא נחשבים, שאף אחד לא טורח להתלונן עליהם, ובכמות שלהם נמצא הכח, במאסה האדירה שלהם מתבהרת התמונה הכללית, ומתחילים לראות שאלו לא מקרים פרטיים, אלא תופעה חברתית. אנני נלחמה מאז ראשית הבלוג, עוד לפני שהצטרפתי, לא על סירוס הכח הגברי, לא על צניעות, לא על המנעות וזהירות, לא על האשמות וחריצת דין הפוגעים, אלא על הכרה חברתית בבעיה, על החופש שלנו לחיות את החיים שלנו במלואם בלי לפחד שמישהו יחדור למרחב הפרטי שלנו, על תקשורת בינאישית ויחס אנושי לאדם שמולך, על ראיית מין לא כדבר מלוכלך ודוחה ולא כצורך אישי ואנוכי, אלא כתקשורת בין שני אנשים, שבה יש שני צדדים שווים, ובתקשורת כמו גם באנשים, תמיד יש טעויות ואי הבנות, אבל כל עוד צד אחד לא כופה עצמו על הצד השני אין בזה שום דבר פסול.
אני רוצה לחזור ולתת דגש לנושאים שעמדו בראש סדר העדיפויות של מייבודי, ושעם הזמן נראה כי בלהט הרגע נסחפנו לנושאים אחרים, שנראים לי חשובים פחות בפורום הזה של הבלוג המסוים הזה, לדיונים המסתובבים סביב עצמם במעגלים ונוגעים לנקודות קטנות וקטנוניות. גם פורקן, תמיכה והכלה רגשית, למרות שהם נחוצים, אינם המטרה הראשית של הבלוג, מה גם שאין לי פה את הכלים, היכולת והידע ליצור מוקד שכזה, ולכך בדיוק נועדו כל אותם פורומים כגון שוברים שתיקה והקו של 1202.
נכון להיום, במייל של מייבודי ממתינים כ-150 סיפורים, שאת מרביתם אפילו עוד לא הספקתי לקרוא. גם אם הייתי רוצה מאוד, לא אוכל לטפל ולתפעל את מייבודי אלא בסופי השבוע בחודשים הקרובים. אני שוקלת ברצינות לקחת לי שותף/ה שיעזור לי לתחזק את הבלוג. אני שוקלת לשנות את מתכונת הבלוג ובמקום סיפורים אישיים להעלות נקודות למחשבה ולדיון. אני משתפת את כולכם בכך, כיוון שכפי שאנני ואני חזרנו ואמרנו, מייבודי הוא בלוג ציבורי, ואנחנו רק עוסקות בתפעולו.
לכן, הייתי רוצה מאוד לשמוע אתכם - מה אתם חושבים על עתידו של מייבודי, מטרותיו ויעדיו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
