mybody

"הטרדות שבשגרה" העלתה לכאן מספר סיפורים, מהכבד אל הקל...

הסיפור שלי מורכב מכל מיני מקרים קטנים שעברו עליי ולא ייחסתי להם הרבה חשיבות חוץ ממקרה אחד שקצת שהשפיע עליי לתקופה מסויימת.

מקרה ראשון-

זה הדבר שהשפיע עליי הכי הרבה ולדעתי הוא גם הכי "קשה" שהיה לי (ביחס לדברים שקורים לאחרות זה שטות, אבל בכל זאת עליי זה השפיע נורא). זה קרה בכיתה ו'. הייתי קטנה, בת 11, בזמנו למדתי בבית ספר חרדי, נו, אלה עם התלבושות המוזרות... ובכל זאת כבר ידעתי הכל על מין - ה כ ל. לקחו אותנו לטיול לימודי לגבעת התחמושת וסיפרו לנו מה התחולל שם ועשו לנו מין סיור קטן כזה (גבעת התחמושת למי שלא יודע זה מקום בו התחוללה מלחמת יום הכיפורים ובה נרצחו המון חיילים. בגבעת התחמושת יש מין מבוך תת קרקעי עם "מערות" - זה חורים כאלה במבוך שמהם החיילים היו יורים על הערבים...). אחרי הסיור וההסברים, נתנו לנו לטייל באופן עצמאי במבוך ובמערות ולחפש שם רמזים לפעולה שאירגנו לנו (לא חשוב עכשיו). אז כמו שאמרו לי, התחלתי לחפש רמזים! ובהתחלה נורא נהניתי והסתובבתי במערות ונורא התרשמתי!

ואז, הגעתי לנקודה שבה יש "תקרה" למבוך. ברוב המבוך ראו שמים, זאת אומרת שאין תקרה אלא רק שני קירות - קיר בצד ימין וקיר בצד שמאל. בכל המבוך בנאדם שעמד מלמעלה ראה מה מתרחש בפנים. ורק בנקודה שאליה התקרבתי, אי אפשר היה לראות כלום מלמעלה כי היתה ת ק ר ה. בנקודה זו היה גם "חור-מערה" שנכנס לתוך האבן וממנו ירו החיילים, כבר די מפחיד, לא? אני לא חשבתי ככה... אבל כשראיתי גבר בשנות ה-40 או ה-50 לחייו, רזה ומוזר כזה עובר, ישר חשבתי "משהו לא טוב עומד לקרות...". הייתי ילדה חכמה מאד והרגשתי כשדברים רעים עומדים לקרות. התחלתי לחשוב אולי להסתובב וללכת בחזרה פשוט? אבל אי אפשר... הוא בא לקראתי ואני לא רוצה שהוא יהיה מאחורי כל הדרך! אז אמרתי לעצמי שאעבור אותו מהר וזהו - הוא לא יכול לעשות לי כלום! נכון?... וככה עשיתי!הבנאדם היה חכם... הוא חיכה עד שאני אכנס לנקודה שבה היתה תקרה ואז האיץ. כשעברנו סמוך אחד לשני, בתנועה זריזה בי ו ת ר, הוא העביר את היד שלו על איבר המין שלי ודחף אפילו אצבע! (הייתי בת 11!!!!!!!!). כל כך נבהלתי! יצאתי מחוץ למערות וצעקתי לכל השכבה שיצאו מהמבוך, שיש שם מישהו ממש מפחיד בפנים ש"תפס אותי בצוואר והרים אותי ונחנקתי קצת" (התביישתי לספר להן כי הן היו חרדיות...).

הן ממש נבהלו ויצאו... והתחילו לשאול אותי איך הוא עשה לי את זה ואני שיקרתי להן... בסוף נשברתי וסיפרתי למורה. ממש בכיתי באותו רגע. לא סיפרתי מעולם לאמא שלי, עד היום היא לא יודעת ועכשיו כבר אין טעם לספר... סתם יצער אותה. לא סיפרתי כי התביישתי :( . לאחר מכן, במשך תקופה של כחצי שנה, פחדתי מגברים גדולים ובכל פעם שאחותי הייתה קרובה לגבר ברחוב הייתי מושכת אותה ממנו ואומרת לה "למה את כל כך מתקרבת אליהם?!"  וגם אני נזהרתי להיות במרחק מטר מכל גבר...

באמת שהייתי מפוחדת, זה השפיע עלי מאד :(

אבל גדלתי קצת והתגברתי :)  ולמזלי זה לא השאיר בי שום צלקות:)

לבת 14 היתה חברה חזקה שהדגימה לה מהי התעללות מינית בילד. בפעם אחרת - בת 14 היתה הקרבן של אותה חברה.

קשה לי לספר את זה.

אחרי כל מה שעברתי.

סיפרתי את הסיפור הזה המון פעמים, לחברים, לאנשים שאני ממש סומכת עליהם. אבל עדיין, זה קשה. הסיפור הזה השאיר לי משהו בלב, משהו שלעולם לא יעלם, משהו שישאר איתי לתמיד.

אני כבר לא אהיה אותו בנאדם כמו שהייתי לפני.

כשהייתי בת 14, הייתה לי חברה מאד חזקה, נקרא לה שחר (כמובן שזה לא שמה האמיתי, זה רק לצורך הסיפור הנוכחי). היא הייתה גדולה ממני בשנה וחצי (15 וחצי) והיא היתה חזקה ממני בהרבה, אפילו יותר מאנשים שגדולים ממנה בכמה שנים טובות. היינו מסתובבות ביחד תמיד, היינו עושות שטויות כמו להציק לאנשים ברחוב ולהטפל לילדים קטנים מאיתנו. זה היה נראה לי מאוד מצחיק.

יום אחד אחותה של שחר הגיעה בוכה הביתה, ישר שחר שהייתה אחות טובה מאוד ביררה מה קרה. מתברר שילד אחר מהכיתה שלה מציק לה ומרביץ לה באופן קבוע כבר שבועיים.

שחר התעצבנה כמו שמעולם לא ראיתי אותה עצבנית, היא ביקשה ממני לבוא איתה לחפש את הילד. יומיים אחרי הייתי בביתי, פתאום קיבלתי טלפון משחר היא אמרה "***** מצאתי אותו, בואי עכשיו למגרש שמאחורי הספריה". רצתי לשם הכי מהר שיכולתי. כשהגעתי לשם ראיתי אותה מחזיקה אותו בשערו וצורחת עליו "אם אני אשמע עוד פעם אחת שאתה מתעסק עם אחותי אני שוברת אותך". הוא צרח בבכי איום. ריחמתי עליו קצת. הגעתי אליהם, היא אמרה לי לעזור לה לקחת אותו לשדה מאחורי הבניין הנטוש. עזרתי לה. לא ידעתי מה היא הולכת לעשות לו.

כשהגענו לשם, היא אמרה לי "תחזיקי בידיים שלו חזק". החזקתי. היא הורידה לו את המכנסיים, הביטה באיבר מינו ואמרה לו "תראה מה שאני עושה עכשיו, אתה תשתוק על זה כל החיים שלך. ואם תפתח את הפה, אתה תצטער על זה מאוד. אתה מבין? זה יהיה הסוד שלנו". היא הורידה את המכנסיים של עצמה והתיישבה על רגליו כשהוא צורח "לא! בבקשה! לא, אני לא אגע באחותך, נשבע!". היא הכניסה את איבר מינו לשלה וחייכה. "מה את עושה?!" צעקתי לה. "תרגעי, זה בסדר", היא אמרה לי בזמן שאנסה אותו, "תנסי גם". "לא רוצה", אמרתי. "תנסי..נו...כדאי לך", היא ניסתה לשכנע אותי. "לא! לא רוצה" אמרתי שוב. "אם את לא באה לפה עכשיו את תקבלי מה שהוא קיבל" היא צעקה. באתי. הורדתי את המכנסיים שלי ועשיתי בדיוק מה שהיא עשתה, פחדתי ממנה. לא רציתי שיקרה לי מה שיקרה לו. בינתיים הוא בכה, נאבק. הוא צעק הצילו! והיא מרביצה לו כדי שישתוק.

היא סיימה. הלכנו.

כשהגעתי הביתה אמא שמה לב שמשהו לא בסדר, אבל לא סיפרתי לה, פחדתי.

בכיתי המון. הרגשתי חרטה עמוקה.

לא רציתי לראות אותה יותר בחיים.

כמה ימים אחר כך אמא שלי הלכה.

שמעתי דפיקות בדלת, זאת הייתה שחר, כל כך לא רציתי לראות אותה. "אין לי כוח עכשיו, יש לי המון שיעורים" אמרתי לה בשביל שתלך. "אף שיעור לא יותר חשוב ממני" היא אמרה ונכנסה וסגרה את הדלת מאחוריה. עלינו לחדרי, היא סגרה את הדלת "תשאירי את הדלת פתוחה, אני צריכה לשמוע אם מישהו נכנס" אמרתי. "צודקת, צריך לשמוע אם מישהו נכנס" היא אמרה ופתחה את הדלת.

היא אמרה שהיא הולכת לשירותים. נשארתי בחדר לבד.

היא חזרה, ערומה לגמרי. חייכה אלי.

"אל תפחדי, את תאהבי את זה" היא אמרה ועלתה עלי.

"מה את עושה?! עזבי אותי!" צרחתי לה. "עוד צעקה ואת לא תוכלי לצרוח יותר בחיים".

שתקתי. הפחד שיתק אותי.

היא הורידה את בגדי, וליטפה אותי, בכל מקום, זה היה נעים, אבל מרתיע.

היא עשתה בי מה שרצתה, היה לה את החופשיות והכוח.

היא גזלה ממני את התמימות, הילדות, ואת הכוח שלי לעשות בגופי מה שאני רוצה.

היא סיימה. לבשה את בגדיה, והלכה. בלי להגיד כלום.

עכשיו אני כבר בת 18 וחצי, אני זוכרת כל פרט ופרט מהאירוע ששינה את החיים שלי שינוי מוחלט. אני זוכרת שנשארתי בוכה בחדר. בכי שלא נגמר, פשוט זרם. הכאב והחרטה הכו בי חזק. לא יכולתי להפסיק. הייתי בדיכאון עמוק במשך חודשיים, לא אכלתי, לא שתיתי, לא ישנתי. זה היה הרגעים הנוראיים בחיי. ניתקתי את הקשר עם "החברה" שלי. לא ראיתי אותה מאז. אני יודעת שאתם חושבים שאני מגעילה בגלל הילד הקטן. אבל באמת שלא רציתי לעשות את זה. פחדתי. חששתי לחיי, ידעתי שהיא מסוגלת לפגוע בחיים שלי.

עצה. גם לבנים וגם לבנות:

אם אתם יודעים שאתם מסתובבים עם מישהו שמסוגל לפגוע בכם, אל תסתכנו בזה ש"לי הוא לא יעשה כלום" כי זה תמיד יכול לחזור אליכם.

לסיפורים (אנא ציינו ניק):

[email protected]

בילדותה, אדם זר פיתה את פ' לגעת באיבר מינו, בשעה ששיחקה עם אחיה הקטן בגינה. 

שמי פ' וזה הסיפור שלי. לא נורא כשל כולם, לא השאיר בי צלקת. רק שנה שעברה, בגיל 14 הפנמתי אותו, ולא היה יום שלא חשבתי עליו. האמת, שזה לא הכי אכפת לי, מסיבה לא מובנת.

באותו ערב, אני משערת גיל 5-7. אני, אח שלי הקטן ממני ב-3 וחצי שנים ואמא שלי יצאנו לסופר. אותו סופר, לא ליד הבית, לידו יש גינה. כבכל פעם אני ואח שלי הולכים לשחק שם ואמא שלי עושה את הקניות. באותו ערב, היה חשוך אני זוכרת, אני ואח שלי שיחקנו ובגלל שהיה חשוך לא היה לנו מרץ וחשק, אז ישבנו על הספסל. מאחורי הספסל הפינתי, שיחים בשטח של כמה מטרים המפרידים בין הגינה השכונתית לאחד מהכבישים הראשיים. משם צץ לו, אפשר להגיד הגיח, גבר כשאם אני חושבת על זה עכשיו בשנות ה40+, גבוה ומלא שרירים. הוא שאל אם אנחנו רוצים לראות סנאי. אני ואחי הסקרנים - מובן שענינו בחיוב. הוא שאל אם אנחנו רוצים לבוא אחד אחד או יחד. מרוב הגאווה והאגו שיש לילדים קטנים, החלטנו לבד. מאוחר יותר, כמה שנים מאוחר יותר, זה הסתבר כנס גדול, שאח שלי הקטן יצא מזה. הלכתי ראשונה, כמובן, בגאווה.

הוא עצר ואמר שיש לו פיפי, פתח את המכנס ואם אני לא טועה התחיל לעשות ביד. כמובן שאז לא ידעתי מה זה, חשבתי סתם הוא רוצה לעשות את צרכיו. אז הוא ביקש ממני לעזור לו לעשות פיפי, זאת אומרת ללחוץ לו על האיבר. עשיתי את זה. לא הבנתי כלום. הוא שאל אם גם לי יש ואמרתי שלא, כי רציתי כבר לראות את הסנאי. הוא התעקש, אמר שזה נעים ואמרתי לו שאני לא צריכה. לא הסכמתי. לא יודעת מה היה קורה אילו הייתי מסכימה. אחרי כמה דקות הוא אמר לי לחזור ושעוד מעט הוא יביא את הסנאי. הוא הלך, אני ואחי חיכינו כמה דקות ואז אמא שלי באה ואמרה לנו לבוא איתה. אמרנו שאנחנו לא רוצים כי יש איש שאמר שהוא יביא לנו לראות סנאי. אמא שלי, במחשבה שוטה, אמרה "איזה איש? על מה אתם מדברים? בואו כבר!".

מאז אני רק נגעלת משני דברים - היד שלי ואנשים מבוגרים שחיבתם גובלת בפדופיליות (ובגלל זה אני נורא פרנואידית לגבי נהגי אוטובוס, מורים וכו'). את הסיפור סיפרתי לפני כשנתיים שלוש לאח שלי, באותה גינה, כי חשבתי שמגיע לו לדעת. אחרי זה סיפרתי לאמא שלי. אחר כך לחברה, אבל לא בפרטים.

נ.ב.

ראיתי את התגובות באתר, בבקשה אל תגידו שזו אשמתי כי אסור לדבר עם אנשים זרים וכו'. זה באמת שלא יעזור למה שהיה.

י' נזכרה בשני מקרים לא טראומתיים אבל מאד שכיחים, שחוותה בכיתה ז'.

אני קוראת המון בבלוג הזה. כשקראתי על כל מיני מקרים פשוט הזדעזעתי... יש לי שני מקרים שקרו לי אבל הם לא השאירו בי טראומות או דברים בסגנון. פשוט זה משהו שנתתי לו לחלוף אבל מידי פעם אני נזכרת וחושבת על זה.

מקרה ראשון היה שהייתי בכיתה ז'.

הלכתי עם שתי חברות שלי, ל' ו- ד', לקניון. באיזשהו שלב רציתי לקנות במק'דונלדס והן חיכו לי. בא מאחורי איזה איש אחד ונצמד אליי. הוא היה די שמן אז חשבתי שבגלל זה הוא בטעות נצמד או משהו דומה. ולאט לאט הרגשתי שאני נחנקת. אני לא מצליחה לזוז והוא כל הזמן רק נצמד יותר ויותר. באיזשהו שלב, אישה אחת התפנתה לידי, אז זזתי לכיוון שלה בתקווה שהוא יישאר במקום שהייתי בו ויפסיק להיצמד. אבל הוא זז אחריי למרות שהיה מקום פנוי להזמנות, והמשיך להיצמד. באותו רגע קלטתי שיש מראה די גדולה בצד. הסתכלתי בה על מנת לראות מי זה האיש הזה... אני עדיין זוכרת את הפנים שלו. את המבט המאומץ שהוא עשה כשנצמד. לבסוף הוא גם הלך בלי שהזמין. לפחות כך ראיתי, כי הוא עזב לפניי. אני, בתור ילדה קשוחה (ככה לפחות "מכירים" אותי), קפאתי. הייתי המומה כיוון שזהו המקרה הראשון שקרה לי.

המקרה השני קרה לי כשנסעתי עם ידיד שלי לקניון. גם בכיתה ז'. הכל הלך כרגיל עד שנכנסנו למונית שירות גדולה של 10 אנשים והתיישבנו. הוא התיישב במושב של אחד ואני הלכתי אחורה למושב של ה-4. עברנו בתחנה ונכנס איש אחד עם בגדים מרושלים וכולו מריח מסיגריות. נראה כמו שיכור. הוא התיישב לידי. הוא שאל אותי מה השעה, וכיוון שחשדתי בו מלכתחילה (אני ילדה חשדנית), פתחתי את התיק ובדקתי מה השעה תוך כדי שהפלאפון שלי בתוך התיק. אמרתי לו מה השעה והוא ביקש את הפלאפון שלי. התעלמתי. עשיתי כאילו לא שמעתי והמשכנו לנסוע. תוך כדי נסיעה אני מסתכלת מהזווית ורואה שהמרפק שלו מתקרב לכיוון החזה שלי. בהתחלה התעלמתי, חשבתי שאולי זה בגלל הנסיעה, אבל אז היד שלו זזה קצת אבל לאט לאט, והתקרבה. באיזשהו שלב הוא נגע לי בחזה עם המרפק ובאותו רגע פשוט הרמתי את היד שלי במהירות, העפתי את היד שלו מהחזה שלי וכל הנסיעה, עד שהוא ירד, כיסיתי את עצמי ונצמדתי לחלון.

כיום אני בכיתה ח'. לא עבר הרבה זמן. אני לא משווה בכלל את המקרים שקרו לי לעומת המקרים המזעזעים שקרו להמון נערות שכתבו כאן, אבל עדיין רציתי לשתף אתכם. מכיוון שאני קוראת כבר המון זמן בבלוג הזה ורואה שחלק די גדול מכן מעירות ולא מפחדות להגיב, אז הבטחתי לעצמי שאם יקרה לי מקרה דומה, אני אגיב בלי לפחד. אני לא יודעת אם אצליח להגיב, כי אני יודעת שכשמגיעים למצב כזה הכל אחרת וזה לא קל להגיב, אבל אנסה בכל זאת. תודה על האפשרות לשתף! ולבנות שקוראות את כל המקרים פה, אני מקווה שתדעו איך להגיב ותעצרו את זה לפני שזה יגיע למשהו חמור יותר.

לסיפורים (אנא ציינו ניק):

[email protected]

שמי ב', אני בת חמש עשרה. אני חושבת שהסיפורים שקרו לי הם כלום לעומת הסיפורים האחרים - כמו רוב הבנות קרו לי מקרים של צעקות ברחוב וכאלו - אבל רציתי לספר על שלושה מקרים מסויימים:

ההטרדה מינית הראשונה שלי, אני זוכרת את זה כל כך טוב - הייתי בכתה א'. היינו כל הכתה בספריה, היה לנו שם שיעור. היה בכיתה שלי ילד, שכבר מגיל קטן היה מופרע, מקלל, מרביץ וכאלו. אני זוכרת את זה כאילו שזה היה סרט, כמו בהילוך איטי. אני הלכתי מולו והוא ממולי, הרגשתי משהו בבטן שלא טוב, ואז הוא התקרב. היו הרבה ילדים מסביב אבל אף אחד לא שם לב. פתאום הוא התחכך בי והיד שלו תפסה לי את איבר המין. הייתי בשוק, כאילו קפאתי, כאילו הכל נעצר באותו זמן. הוא תפס ממש חזק. ואני? ילדה קטנה, תמימה, ידעתי שזה לא בסדר אבל אף פעם לא אמרתי כלום ולא לקחתי את זה כל כך קשה. תמיד ריחמתי עליו ולא רציתי שהוא יסתבך יותר בגלל השטויות שלו.

זה היה בכתה ז'. הברזתי מאיזה שיעור עם חברה טובה מכתה אחרת וישבנו בקומה שלנו. פתאום בא ילד מכתה ח' והתיישב איתנו. זה היה בסדר מבחינתנו. ישבנו ככה איזה 5 דקות, ואז רציתי להיכנס לאיזושהי כתה ריקה בשביל לשבת בה. פתאום הוא בא, מאחורי, תפס לי את השדיים וברח. הייתי המומה! לא הבנתי מה קורה, זה גם לא ילד שאני מכירה. פשוט הייתי קפואה לא ידעתי מה לעשות. אז פשוט רצתי לכתה, ישבתי שם לבד, כשהחברה שלי מחפשת אותי. הייתי בשוק, באיזה זכות הוא נוגע בי? אני בכלל לא מכירה אותו! חברה שלי נכנסה ושאלה מה קרה. אני לא זוכרת איפה היא הייתה באותו זמן. לא אמרתי לה, רציתי ללכת לשתות בברזיה שליד הכתה. הוא היה שם. הוא הסתכל עליי בחיוך המגעיל שלו. באתי ונתתי לו כאפה ממש חזקה. הוא לא אמר כלום, הוא פשוט הלך. לא יכולתי להתלונן עליו, לא יודעת למה. גם לא ממש ייחסתי לזה חשיבות.

פיקאצ'ו 777 חזר כדי לספר מה עלה בגורלה של הנערה שנאנסה והוא ניסה לעזור לה. הסוף לא כל כך אופטימי. 

אני יודע שעבר הרבה זמן ויכול להיות ששכחת/ם מי אני אבל אתם יכולים להסתכל בסיפור של"פיקאצו777" ואולי תזכרו.

רציתי להמשיך עבורכם את כל הקטע של בית המשפט אבל זה דביק ארוך ונמשך המון זמן, אתם לא מתארים לכם את הפרוצדורות שכרוכות בעניין, במיוחד של האמריקאים פה - זה יכול להוציא אותך מדעתך, במיוחד שאני ישראלי ואי השליטה בשפה ברמת אם זה די קשה. אבל בכל זאת רציתי לשתף אתכם במה שקורה עם הבחורה כיום:

הייתי רוצה להגיד לכם שהיא השתפרה אבל אני לא יכול כי זה לא קרה.

הייתי רוצה להגיד לכם שמבחינה גופנית היא שומרת על עצמה... אבל זה לא קורה.

הייתי רוצה להגיד שעכשיו, אחרי המקרה, יש לה משפחה וחברים... אבל גם זה לא קורה.

הייתי רוצה להגיד לכם שהצלחתי לעזור לה... אבל קצרה ידי מלהושיע.

הייתי רוצה להגיד לכם שהכל טוב כמו בסיפורים... אבל פה הסיפור אחר.

"למה"?

קשה לי להצביע על נקודה שממנה חשבתי שהיא יכולה לצאת ואז נפלה שוב, כי הסיבה תלויה בהמון גורמים. אבל לטעמי אני חושב שמדובר ב"social worker" (עובדת סוציאלית), כי היא נכנסה לתמונה די בהתחלה וחילקה מיליון הוראות של "מה" "ואיך" להתנהג עם "הקרבן" והיא אמרה שהיא תהיה איתה לכל אורך הדרך אבל בשורה תחתונה - חוץ מדיבורים שהיא מכרה לנו... קשר? היא לא יצרה והכל נשאר פתוח, והילדה נשארה באותו מצב נפשי כמו בהתחלה. אבל (אני חייב להגיד את זה באותה נשימה) אפשר - ואולי צריך כי בכל זאת כולנו יהודים - לנסות לסנגר עליה ולהגיד "מה אתה חושב, שהילדה הזאת היא המקרה היחיד? יש עוד המון, אז קורה שמשהו לא הולך" וכו' וכו' וכו'... אבל את זה אתם תחליטו.

כיום הנערה מסתובבת בין הרבה רגליים של אנשים (תצחקו, אבל כואב לי להגיד את זה), מחפשת מישהו שיתן לה "אהבה"... והגברים/בחורים נותנים לה, אבל לא בדיוק אהבה... והיא מנסה לשכנע את עצמה שאולי, זה "האחרון", כן יבין אותה ויתן לה גם משהו ללב... כן, היא נהייתה מכורה, ולא, לא לסמים...

בשביל לתאר לכם את דרגת השפל שהיא נמצאת: היא הגיעה לאזור לפני שבועיים והגיעה למסיבה שהרבה חבר'ה חגגו ורקדו עד אור הבוקר. היא מצידה באה בבגדים שצועקים "הנה חזרתי, לא קרה כלום, הכל מאחורי" ובעיקר "אני גדולה ומותר לי הכל". לא אלאה אתכם בסיפורים אבל היא עברה שלושה בחורים באותו ערב(ואל תשאלו על אמצעי מניעה, חבל על המאמץ, החבר'ה האלה הם מקבוצת ה"לי זה לא יקרה"). ואם תשאלו איפה הייתי אני בכל הסיפור, אז ככה: היא החליטה שהיא זורקת ועוברת שלב בחיים, וכל מי שקשור לחיים שלפני זה – נמחק. גם אני נכללתי בקטגוריה האומללה. להגיד שהרגשתי סטירת לחי?! לא. חשבתי על זה והבנתי שזה דרכו של עולם, אבל זה לא אומר שהשתניתי, נשארתי אותו בחור, רק עם עוד ידע ועוד נסיון חיים מאחורי...

אני לא יודע אם אי פעם תקראו את זה ואולי תשאלו את עצמכם למה לעזאזל הוא מספר לנו את זה?! גם אני שואל הרבה שאלות בחיים וחושב המון דברים אבל לא על הכל מקבלים תשובה במקום. אז תמשיכו לתהות ולחשוב, אבל: "רבות מחשבות בלב איש...".

תודה על ההקשבה. האפשרות להעלות את הדברים על כתב מאפשרת לי, בזמנים של יאוש, לצאת מזה.

לסיפורים (אנא ציינו ניק):

[email protected]

אחרי הרבה שנים, אלון מצטער על כך שלא תמך בחברתו ש"כמעט נאנסה" והיתה זקוקה לו. 

בתיכון היתה לי חברה. מתישהו לקראת סוף היחסים שלנו היא עברה "כמעט אונס" אצל איזה "ידיד" שהיא "הכירה פעם באיזה פאב" והיה נורא נחמד ונתן לה איזה שרשרת סתם במתנה כי "היא תהיה יפה עליה"... אני חושב שהוא הזמין אותה הביתה וכשהיא הגיעה אליו הוא הסתובב בבוקסר ובלי חולצה בבית או משהו כזה. בסוף הוא ניסה לשכב איתה בכוח אבל היא הצליחה לברוח ממנו... ואני זוכר שכשהיא סיפרה לי על זה ממש כעסתי עליה, אמרתי לה "מה??? הוא היה חצי ערום בבית ולא אמרת לו כלום על זה? זה לא הביך אותך אפילו?" וכל מיני דברים על "ההורים שלך לא אמרו לך אף פעם לא ללכת לבד לבית של גברים שהם ’סתם נחמדים בלי סיבה’?" ואני זוכר איך שהיא נשברה לגמרי מהכעס שלי עליה. היא אמרה לי "אתה הבנאדם הכי קרוב אליי, אני אוהבת אותך, למה אתה לא אוהב אותי?" אבל אני לא יכולתי להתמודד עם זה ונפרדתי ממנה אחרי כמה זמן... הכי הרתיח אותי זה הכלבלביות שלה, שהיא היתה מוכנה לעשות הכל כדי שאני לא אכעס עליה... אמרתי לה שהיא מגעילה אותי... לקח לה הרבה מאד זמן להתחיל לכעוס עליי...

אני לא יודע למה לקח לי כל כך הרבה זמן להבין בכלל "מה היא עוד כועסת עליי פתאום?" ובאמת, אחרי ששנינו גדלנו, מאד קרוב אחד לשני, עם שנים של כעס ושנאה ממנה כלפיי, בסוף היא סלחה לי... או אולי התגברה אבל לא סלחה... ואני לא יכול להסתכל אחורה מבלי לכעוס על עצמי ולהכות על חטא... אני לא יודע למה לא הייתי שם בשבילה... גם אם היא סולחת, אני לא יכול לסלוח לעצמי, על כך שהייתי כזה פחדן וברחן, במקום להגיד לה שהיא מקסימה ומדהימה ואנחנו בעסק הזה ביחד. רק אחרי הצבא בתור מפקד, הבנתי שהגברים האמיתיים באמת לוקחים אחריות, כשצריך להסתער מול אש חיה - מסתערים! בלי לשאול שאלות! וכשצריך לאהוב, אוהבים! פשוט אוהבים! ולפעמים קשה לאהוב... כשכועסים, ובמיוחד כשלא מבינים (מה חשבת כשהתלבשת ככה?) וכשאתה אומר לעצמך "מטומטמת". צריך להיות באמת גבר בשביל פשוט לאהוב!

אני יודע שזה קרה לה עוד פעמיים לפני הפעם ההיא, אולי היא אחת כזאת שזה קורה לה, אני לא יודע, וזה גם לא מעניין אותי איזה מין "אחת" היא... אבל כמו שהיא נכנסה לי אז לחיים, ככה היא גם נעלמה מהם. אף פעם לא הייתי מאוהב בה, אבל בתקופה ההיא הייתי גם ממש מגעיל, פשוט לא שמתי עליה. יצא לי לראות אותה כמה פעמים מאז ואני עוד שומע עליה פה ושם מחברים משותפים. היום היא מציירת, לומדת בחו"ל, עובדת עם ילדים עם קשיי למידה, ותקשיבו כולכם - ותקשיבו כולכן - היא היתה החברה שלי פעם, וזה אומר שהיא בן אדם מיוחד, בשבילי. היום היא הפרח הכי יפה וטוב לב בעולם! ולא צריכה טובות מאף אחד! ובשבילה אני תמיד יהיה זה שלא היה שם כשהיא היתה צריכה! ומאד קשה לי להתעלות על הכתם הזה, בפני עצמי... וזה אולי העונש שלי... עונש חינוכי אולי, אבל אולי תתבגרו, לפני שתפגעו במישהו, ותבינו שמי שתותח, כשצריכים אותו, הוא פשוט אוהב, בלי שאלות...

... אני לא מדבר על לאהוב בתור חבר וחברה שמאוהבים, אני מדבר על אהבה במובן שעליו חושבים פחות - אהבה כמו שאבא אוהב את הילדים ולא מוותר עליהם גם כשהוא כועס, או כמו שאתה אוהב את החברים שלך ומוכן לעזור להם אם הם צריכים משהו גם אם לא הכי בא לך עכשיו... אני מקווה שיש לכם אנשים שאתם אוהבים חוץ מבני הזוג שלכם, גם בלי להיות מאוהבים בהם... ילדים, חברים, הורים... זה לא יותר מאהבה, אהבה זה בדיוק העניין, פשוט לדעת שעכשיו זה לא הזמן לשאול למה עשית ככה ולמה עשית אחרת, כי זה כבר לא ישנה וכי למרות שמאד הייתי רוצה, אני עדיין לא שותף בהחלטות שהבחורה ההיא החליטה לקבל, במקום זה פשוט לתת לה את מה שהיא באמת צריכה, שמישהו יהיה איתה, ושיהיה בצד שלה כדי לתמוך בה...

פורסם גם בנענע.

לסיפורים (אנא ציינו ניק):

[email protected]